top of page

ניוזלטר 18.6.24 -״שחר הדימדומים״

כאשר התחזית צופה ים גבה גלי ואתם ניצבים על החוף יש משהו מהפנט במבט על הגלים הגבוהים. הגל נראה תופס נפח ועוצמה ומעלה את צווארו, מתרומם כדרקון שואג ואז ניתן לצפות ב״מרווח״, הרגע בין נקודת השיא של ההתרוממות לתחילת השאגה והצלילה של הגל. במרווח הזמן נעלם ותמונת הגל דוממת לרגע ומכילה בתוכה גם את שתי הקצוות של התנועות, העליה והירידה, שכן אנו יודעים ומכירים את צלילת הגל ואפילו מדמיינים אותה בתודעתנו אבל איננו יכולים להצביע על הרגע המדויק שבה היא תתרחש.

אותו מרווח מופיע גם במוסיקה, באמנות, בנשימה ובדופק שלנו, גאפ חסר שאותו משלים הדימיון.


אם גם אתם נוטים להירדם בנסיעות ארוכות באוטובוסים בינעירוניים, אתם בוודאי מכירים את התחושה הלא נוחה של חיפוש אחר נוחות כדי לצלול לשינה מעולפת ועדיין לעמוד בתנודות הנסיעה ועיקולי הכביש מבלי להיזרק אל המעבר או אל כתפו של מי שיושב או יושבת לצידכם. מצד אחד אתה רוצה לנמנם אבל גם לשמור על מידה של עירנות לתגובה ומצד שני דווקא הצורך להישאר עירני במידה מספיקה על מנת להגיב לתעתועי הדרך מגביר עוד יותר את הרצון לצלול לשינה עמוקה כדימוי לתינוק שמניעים בעריסתו. נסיעה שכזו מגדירה את המושג ״נסיעה באוטובוס בינעירוני״ כמושג אימננטי שבו אוסף התכונות שאתה חווה הם חלק אינטגרלי ממנו כמו המשיכה לריחוף ושינה עמוקה עד כדי ערפול תודעתי, הסטטיות של גופך ביחס לתאוצת האוטובוס או תופעת הראש הנזרק ונחבט אל השימשה בשנתך, ובעיקר, הצורך הרגעי להיות עירני לבין הרצון לאבד הכרה. גם כאן יש מרווח של ציפה מעוננת בעצמך ואפשר לתאר אותו ״כשחר הדימדומים״.

כשאתה נתון בשחר הדימדומים זה לא משנה אם בחוץ בוקר או ערב וגם לא מי נמצא סביבך, מה הוא אומר ומה הוא גולל בטלפון הנייד שלו. אתה בחוויה תלושה ואמורפית ואי אפשר להגדיר במדויק את מקום הימצאותך שכן גופך סטטי אך הוא מאכלס את תנועת האוטובוס (שלא אתה מכוון) ואין לך שליטה על המתרחש. אתה חוצה את הנוף במהירות מבלי לזוז מהכיסא ואולי גם מבלי להביט בו, נקודת ההתייחסות היא פנימית ואיננה קשורה בהכרח למה שמתרחש ״בחוץ״ אך זו עדיין מציאות שבה אתה צריך לתפקד. המצב הזה מתקיים בגבולות לא ברורים כי קצוות החוויה לא מוגדרים: אתה נע אך לא עושה כלום אלא נתון במושבך. מצד אחד אתה נתון לאפשרויות של תפקוד הכרחי ומצד שני אתה רדום במימד אחר ושני המצבים לא ברורים ואף מתערבבים זה בזה לסירוגין והם אלו היוצרים את מרווח והוא מכיל גם את הקצוות של תנועות אלה.

יש כאלו שאף פעם לא נרדמים באוטובוסים וגם לא במטוסים כי התחושה הסוביקטיבית מאויימת בשל אי הגדרתה. הכניסה והיציאה בין מצבים מנוגדים שוללת את התפיסה שעליך להיות בשליטה על הנעשה כי לאורך ציר הזמן אתה פשוט שוקע ומתקרב אל ״שחר הדימדומים״ בגלל הפער שבין הסטטיות של גופך לתנועת גוף האוטובוס שאתה יושב בתוכו ובסופו של דבר זה יש כאלו שזה מעורר בהם אי נוחות או התנגדות.

אפשר לתאר את קצוות החוויה כמרווח שבו מתקיימת ״עירנות״ או ״שקיעה״ כשהמציאות מתקיימת ביניהם ומכילה את שניהם כגבולות (ער או ישן) ומכאן שהמרווח מתקיים בתחושת תלישות מוכרת שבה הזמן מאבד משמעות לאורך החוויה והענין הוא שזה לא נוגע רק לנסיעה ארוכה באוטובוס, מטוסים, גלים מתנפצים, מוסיקה ואמנות אלא אל חווית החיים עצמה שהיא מרווח ריק שמכיל את כל האפשרויות.


איור לניוזלטר,

מתרגל זן ויושב במרפסת ?

המרווח הוא נושא לתצפית והתבוננות והמציאות נבחנת דרך עיני הקוטביות של התנועות ונמצאת ביניהם וזהו מרווח שנמצא בסתירה עם התפיסה השכלית המבקשת לחיות ולתפקד על קרקע יציבה. המרווח מתואר כריק שנמצא בין הקצוות של הקוטביות או בין שיא הגל לתחתיתו. מתקיימת בו התרחשות רבה וריבוי מועצם של אפשרויות ויציבות לא ודאית כי מדובר בתהליך שנוטה להיות כאוטי ולא על פי סדר מוסכם, למעשה, המרווח מכיל את כל מה שקיים כולל הקצוות הקוטביים כי זו החוויה בשלמותה: נטולת זמן, אימננטית, ובלתי מוגשמת. האדם הממוצע נע בעיקר על הקצוות כי הם מגדירים עבורו את הגבולות של החוויה שהוא לכאורה מתקיים בתוכם ולמה? כי אלו המקומות היחידים שהם ברורים והמרווח עצמו הוא מקום תלוש וחסר הגדרה ברורה, ריק.


נעלה בעיני רוחנו אדם שיושב במרפסת ביתו. ככל שאותו אדם מרגיש משועמם, מתוח או בלתי מוגשם הוא מדמיין את עצמו כיושב בתחתיתו של גל ימי ענק שרובץ עליו והוא מדמיין את שיא הגל שנמצא בקוטב השני של הוויתו שאותה הוא מתאר כערך שמייצג את כל מה שהיה רוצה להיות או לחוות, מקום קוטבי לנקודה שבה הוא נמצא כעת בעודו יושב במרפסת. המרפסת היא הגידור שהוא חש בשל הגבולות הברורים אמנם אך המשעממים כי הוא מכיר כל פינה במרפסת חייו והוא מרגיש שהוא משקיף ממנה על חייהם של אחרים אבל לא משתתף בהם. עצם האפשרות הקוטבית מעלה מחשבות, רצונות, דימיונות והשתוקקויות כי שני המצבים נמצאים בדימיונו ופועלים אחד ביחס לשני ולא ביחס לעצמם ולכן כל רעיון שיעלה בתודעתו יבקש להכיל את הקצוות של עצמו אך לא את המרווח, קרי, הוא יכוון לנקודה הגבוהה או הנמוכה של הגל שהיא נקודת הקוטביות שלו, מעשה תודעתי שיכול לסמל את הקוטב השני של נקודת התייחסותו. זה יכול להיות מאמץ פיסי, יעד רוחני או מעשה פרקטי שיסמל את ההשתוקקות שלו לחוויה קוטבית, כזו שתחלץ אותו מחווית המצור שבה הוא חש בגבולות הברורים, הבטוחים אך הלא מספקים.

הדימיון הוא מכשיר חשוב בתהליך הזה כי אין בתוכו עשייה, הוא תיאורטי ולכן עדיין לא הופיעו בו החלקים הפרקטיים: שיקולי המסוגלות, היכולת, הפחדים והחששות ועדיין במעשה הדימיון ניתנת לו לאדם האפשרות לדמיין ולחוש את כל העולה ברוחו כיוון שיש במצב זה הכל מלבד עשייה. כל מה שנמצא בין מושאי דימיונו לבין גבולות המרפסת זה המרווח המכיל את התנועות אבל האדם (הרבה פעמים) עדיין ימנע מהמרווח ויבחר משהו מהקצוות הקוטביים דווקא כי אלו יותר ברורים לו אבל הם גם אלו המביאים יותר סבל. המטרה שלו היא לא להגיע אל הקצוות כמטרה או נקודת יעד אלא למנוע את האפשרות שהוא ירגיש תלוש במרווח.


בית הכלא של הזן

יושב המרפסת החליט להקים לעצמו מטרה קוטבית כי הוא מוצא עצמו מתוסכל במרפסת, מביט מלמעלה בעוברים והשבים ומדמיין את חייהם המושלמים והמספקים אבל אצלו חוזר ומקיש בלבול פנימי שמציף דילמה קבועה, וכך המחשבות שלו נסערות בתוך הניסיון למתן וליצור שיח פנימי שיוביל לפעולות ומחשבה קוהרנטית בתוך בליל המחשבות, הדילמות והפיזור שהוא חש. זה מתגבר ככל שהוא מביט ביותר עוברים ושבים ממרפסתו ודימיונו מרקיע שחקים בנוגע לחייהם המאושרים.

הוא מתאר את עצמו (באופן שיפוטי) כאדם היושב ״בבית הכלא של הזן״ המיועד לאלה שלא התקדמו. הוא צריך משהו אמיתי, ברור, מובהק , חילוץ קוסמי בצורה של טיפוס על ההר הגבוה ביותר של תודעתו שיבחן את קוטביותו וגם יבסס אותה כמטרה ברורה וכך ובאותה קוטביות אפשר להעלות השערות רבות:

האדם המרצה ידמיין מהלך אגואיסטי, האדם הבודד והכבוי ידמיין בורדל של תשוקות, האדם הפאסיבי ידמיין את פסגת המהלך האקטיבי ביותר שהוא יכול לדמיין וזה יכול ללבוש כל צורה: ריצת מרתון או טיפוס על האוורסט, משהו שבאמת נמצא בקוטביותו. האדם החסר ידמיין עושר מופלג, האדם הרעב ידמיין מלאות, האדם הפגוע ידמיין כח ושליטה וכך ועוד דוגמאות שבוחנות את ״הקוטביות״ הנשקפת מנקודת ההתייחסות שמעריכה את פועלה בחסר.


אם תלך לקוטב אחד תאבד את השני

תפיסת הקוטביות והניסיון לקפוץ אליה באחת מביאה אל חייו של האדם את אלמנט התחרות העצמית. בני אדם אוהבים להתחרות בעצמם כי החיים בחברה מועצמת שהרבה פעמים יוצאת מפרופורציה מתייגת מתינות יחד עם שעמום. גדלתי בחיפה ותמיד תיארתי את העיר הזו ״כעיר של דודות מבוגרות״ בגלל המתינות היחסית של האוכלוסיה שבאופן סימבולי חיה את החיים בהשלמה עם נקודת ההתייחסות של המרפסת. אני זוכר חודשים שנראו לי שנים שבהם לא קרה שום דבר, פה ושם היה אירוע אך הסך הכללי היה קיום בתוך לאות אחת גדולה, מעייפת ואיטית בעיר עם קצב שנוגע בגבולות הדיכוי. לנו החיפאים תל אביב סימלה את הקוטביות המיוחלת והתוססת אבל ככל שבגרתי הצחיקה אותי הראיה הזו ולמדתי להעריך את תפיסת האמצע, המתינות, הפרופורציה וצורת החשיבה שאולי מביטה אל הקוטביות כיעד אבל בו בזמן היא מבינה שאולי עדיף לשהות במרווח שבין חיפה לתל אביב (באופן סימבולי כמובן) ולהינות משני העולמות כי המרווח מכיל גם את הקצוות הקוטביים ולכן גם אם אתם רוצים יעד שנראה כאידיאל קוטבי לנקודת ההתייחסות הנוכחית שלכם, ואתם משתוקקים ״להגיע כבר״ ומוכנים לשם כך לעזוב את המרפסת שלכם שממנה אתם משקיפים על חייהם של אחרים, עדיין, אין טעם לעשות את המהלך הזה תוך כדי קפיצה מהמרפסת כי בסוף כולם חיים במרווח והוא מכיל את כל מה שקיים, מה שצריך ללמוד הוא זה לכוון ולהכיל את הרגשת התלישות שמתלווה אליו.

10 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page