מדוע אנחנו פוחדים כל כך מהמוות?

יש בנו פחד עתיק מהמוות. לא רק מפני הסוף, אלא מפני הבלתי־נודע שבו. אבל המוות אינו רק סוף, לפעמים הוא מראה. לפעמים הוא קריאה פנימית להעמקה.

מוות כנושא שהיה טאבו, מתחיל להיות מדובר, מטופל, והעיסוק סביבו הולך ומתפתח. ארגונים, פרקטיקות ומיזמים חברתיים-רוחניים מנסים למלא את החלל הגדול שמשאיר המוות: חלל של אי־ודאות, של שתיקה, של הימנעות. 

אפשר להתכונן, אפשר לפעול על מנת שהתהליך הסופי יהיה ללא כאב- דרך כבוד לגוף ולנפש, להעניק לנוטה למות אהבה ולעסוק בהנצחת הזיכרון. 

הפחד מהמוות קיים בכל יצור אנושי שיצר ההישרדות ורגש הפחד מובנה בתוכו. התפרקות הגוף וסופיותו כוללת לדעת רבים גם את סיום החוויה. פרידה סופית שקוטעת את כל הישגי החיים, הזיכרונות והמשמעות שנצטברה. 

מבחינה רציונאלית האדם נולד והוא ימות- וכל שעליו לעשות הוא לקבל את התהליך הטבעי אבל צורת המחשבה הארצית לא יודעת באמת ״לטפל״ בנושא המוות כי אמיתות רוחניות הן לא לוגיות. המיינד שמבקש שליטה נותר חסר אונים אל מול הסופיות. 

רעיון המוות פועל כמנגנון של ״פחד מפני איבוד שליטה״. אנחנו חווים “רגעי מוות קטנים” - פרידות, שינויים, אובדנים. מצבים שבהם הגוף ממשיך להתקיים, אבל משהו מהותי בנו מתפרק או מתפוגג. פיטורים, גירושין, עזיבת הילדים את הבית, אובדן חפץ יקר או זיכרון דיגיטלי - כל אלו קוטעים את רצף החוויה ושוברים את הנרטיב שבנינו לעצמנו. הם מציבים אותנו מול ריק -מול מנגנון שמבטא את רעיון הסופיות, ומפר את תחושת הרצף: את התכניות, את התקוות, את מה שיכול היה להתפתח. 

המתכת, האדמה, והלב מאחורי סורגי ברזל

ברפואה הסינית, אובדן ופרידה כואבת יכולה לבוא לידי ביטוי בהתמוטטות אלמנט האדמה, תחושת אובדן היציבות והבית הפנימי. או בהתכנסות של אלמנט המתכת: חוויית אבל ומלנכוליה. 

מצבים אלה יכולים להיות קצרים או ארוכים ויש אנשים בעולמנו שזה מצב קבוע אצלם כתכונה או הרגשה קבועה. זה מתואר כהלך הנפש- המלאנכולי, השפוף, החיוור.  האדם עם הקול החלש. קושי הריאות (מתכת) להסדיר שאיפה ונשיפה. טעם החיים הופך קלוש וחוסר התקווה נותן את אותותיו. 

חווית האובדן והאבל יכולה להיות מאד מצמצמת והיא מלווה בחווית בכי ודמעות שתפקידו לשחרר את הנפש ולפנות את דחיסותה. היא לא חייבת להיות כזו וזה תלוי בהשקפת העולם של החווה וסביבתו. 

יש אנשים היודעים להכיל, לקבל, ולחוות את הפרידה (בכל המישורים) כחוויה רוחנית משחררת. בכל מקרה - עומק האבל יקבע את עומק הפגיעה ב shen ( הנשמה).  ככל שעומק הפגיעה עמוק יותר כך ההשפעה על ה shen  גוברת ( מתכת מעליבה אש). 

בסופו של דבר וכעובדה, אנו חיים בתוך גוף מתכלה ומוגבל. תהליכי החיים מאטים ככל שהאדם מזדקן וגופו חווה פירוק כי זה ייעודו של החומר. להתפרק. התמצית או המהות הנותרת תלויה במערכת אמונתו של האדם והיא הגורם שצריך למקד עליו את תשומת הלב- את הטיפוח, ההזנה והתרגול הרוחני. 

===

אולי זה לא משנה כל כך איך נמות- אלא איך נחיה

===

בדיוק במקום שבו החיים דורשים עצירה, הקשבה, והסכמה לפגוש את האין-אנחנו מגלים שצמחה סביב המוות מערכת שלמה שמציעה לנו מוצר. טקס, שדרוג, מיתוג, קופסה עם זיכרון.

אולי כי קשה לנו להכיל סופיות, אנחנו מעדיפים לרכוש את התחושה שהתמודדנו.

כלכלת האבל: איך מייצרים נצחיות כשאנחנו לא יכולים להכיל סופיות

לצד חוסר הרצון  לפגוש את הריק, נולד שוק שלם שמציע לנו תחליף: חבילת רגש, מוצר זיכרון, תמיכה בתשלום. הנה ארבעת הענפים המרכזיים של הכלכלה הזו - ודרכם, אולי, נבין גם מה באמת חסר.

איכות חיים עד הסוף -רפואה תומכת ומוות ללא כאב

לא כל מוות חייב להיות סבל, אך אי אפשר להתווכח עם עובדת הגוף הפיזי : הוא מתכלה. תהליך החיים הטבעי נע מלידה לבגרות, ולבסוף לזִקנה. זה נכון לעץ תפוח, ובוודאי נכון לבני אדם. מחזוריות החיים מתחילה מרעיון, מזרע וביצית באלמנט המים, והיא נעה במעגל היצירה דרך הפריצה של העץ, השיא של האש, השימור של האדמה והדעיכה וההזדקנות של המתכת.

קבלת התהליך הטבעי הזה היא רעיון מורכב לבני אדם שאינם מאמינים ב”נצחיות הנשמה”, שהרי בדרך הרציונלית, האדם נולד - חי - ומת. זהו. לא נשאר דבר מלבד זיכרון. מתוך תפיסה זו, רבים נאבקים למנוע את המעבר בין אלמנט האדמה למתכת כלומר, למנוע את הדעיכה ולהישאר ככל שניתן בשלב השימור. למגר את הסופיות. למגר את הפחד על ידי קריאת תיגר נגד הטבע.

אנשים נוקטים בדרכים מגוונות מאוד על מנת להבטיח לעצמם סוג של “נצחיות” או לפחות להקל על הפחד מהסוף הבלתי נמנע. חלקם פונים לקריוגניקה -הקפאה של הגוף או המוח בתקווה לטכנולוגיה עתידית שתאפשר להחזיר אותם לחיים. אחרים משתמשים בטכנולוגיות של “אוואטרים דיגיטליים” -יצירת העתקים וירטואליים של עצמם שיוכלו לתקשר עם קרובים גם לאחר מותם. יש כאלו שמשקיעים במחקרים רפואיים פורצי דרך, תרופות נסיוניות, טכנולוגיות גנטיות מתקדמות ותאי גזע שמטרתן להאט את תהליך ההזדקנות, ואולי אף להפוך אותו. בצד הרוחני, רבים פונים לדתות, אמונות או תרגולים רוחניים שמציעים חיים אחרי המוות, גלגולי נשמות או המשך קיום התודעה בצורה אחרת. תופעה נוספת היא “ביוהאקינג” - אנשים המשלבים טכנולוגיה עם ביולוגיה, על ידי שימוש בשבבים אלקטרוניים, תוספי מזון מיוחדים, וצורות חיים אלטרנטיביות, בניסיון להשיג שליטה על תוחלת החיים ולהאריך אותה.

עבור רבים, מוות טוב הוא מוות שבו הכאב נעלם, הגוף נשמר בכבוד, והאדם לא עובר את הרגעים האחרונים לבד. או במונחים סיניים: מוות טוב הוא שהות קצרה ככל שניתן בתוך אלמנט המתכת (בסוף החיים, ולא בטרם עת כמובן).

סביב הפחדים הללו, הבקשות לשנות את מסלולי האפשרויות, הרצון לנצח את המוות, והחלום ללכת לישון לילה אחד ולא לקום בבוקר- הרוב חווים תהליכים כואבים ומייסרים שמעמידים את ערך האדם במקום שמעורר שאלות עמוקות. לכן כל אדם זקוק לטיפול רפואי איכותי, לטיפול פליאטיבי (הקלה על כאבים וסימפטומים), לשירותי הוספיס, לתמיכה נפשית לחולה ולמשפחה ולפתרונות לשיפור איכות החיים של הנוטה למות. כל אלו התפתחו יחד עם המודעות וההסכמה להביט במוות לא כעניין נדחק אלא כשלב שכל אדם יפגוש בוודאות מלאה.

ליווי רגשי, טיפול וטקסים פרטיים

האובדן והאבל פותח פצע והרבה מהשוק סביבו מנסה להציע תחבושת.

כלכלת הרגש היא התחום שבו נרכשים שירותים ונוצרים טקסים שנועדו לעבד, להחזיק, או אפילו לרכך את הכאב. בשנים האחרונות צמח תחום שלם סביב הצורך הזה שמציע שילוב בין ליווי רגשי לבין סחורות רגשיות. אלו העיקריים שבהם:

יש המון שירותי ליווי רגשי מקצועי בתשלום, טיפוליים וייעוציים המתמחים ספציפית בהתמודדות עם אבל ואובדן. מטפלים בעלי הכשרה ייעודית בליווי תהליך האבל, כולל עזרה בעיבוד הרגש, ניהול חרדות, התמודדות עם אובדן ותחושת ריקנות.

הייעוץ מכוון גם לנוטה למות וגם לסביבתו וחלקו הגדול מופנה לעיבוד חוויות החיים המשותפות. אולי דברים ״שיש לפתור״ , בקשות, כמיהות, והדרכות לנוטה למות וגם לנותרים מאחור. 

 בארה”ב ובאירופה קיים שוק משגשג של “Grief Counseling” שמוערך במיליארדי דולרים. חברות וסטארטאפים מציעות אונליין קואוצ’ינג ומטפלים זמינים בצ’אט או בווידאו. הרגש הופך כאן לשפה והטיפול עוזר לתת לו שם, הקשר, ולעיתים גם התחלה של משמעות חדשה.

===

בסופו של דבר, העיקר נוגע באימון אישי להתמודדות מעשית עם אובדן: סידור מחדש של החיים אחרי האבל, מציאת משמעות חדשה או הסתגלות לפרידות ולשינויים גדולים.

===

בשל חרדת המוות והרצון של בני אדם לא להיות תלויים באחרים. הרצון ״למות בכבוד״ , לסגור מעגלים אולי, להנציח את עצמם, את פועלם, להשאיר אחריהם משהו, לזכות באהבה ותמיכה בסיום חייהם- התפתח תחום של טקסי אבל אישיים ופרטיים. אם פעם אדם נקבר בבית העלמין השייך למקום מגוריו, היום יש אפשרויות רבות ומגוונות, אלטרנטיביות, שהם מעבר לקבורה או שריפה. 

במקומות מסוימים בעולם, דווקא האי־צורך להחזיק את הגוף- הוא שמאפשר חירות רוחנית. 

בטיול האחרון שעשיתי בסין, ביקרנו בכפר טיבטי שיש בו ״גבעת נשרים״ - מי שנפטר - מניחים על הגבעה את גופתו- באוויר הפתוח. יש תפילות, פרידה, השלמה. את השאר אתם כבר יכולים לדמיין. 

תפיסת נצחיות הנשמה ועובדת הגוף האנושי- כלי רכב בלבד לנשמה זו, יכולה לאפשר לאדם לבחור שגופתו תהיה מאכל לנשרים שהרי - נשמתו משוחררת- הוא מעולם לא נולד. לאדם מערבי זה רעיון בלהות ולכן יש משמעות לטקס כי הוא מנציח את עליונות הגוף ולא את עליונות הנשמה. 

כל אחד בוחר - הוא או משפחתו את הטקס הרצוי. את התנאים. האפשרויות האלטרנטיביות מתפתחות במהרה דרך בחירת מוזיקה, תוכן אישי, מקום מיוחד, אירועים פרטיים של זיכרון אינטימי עם משתתפים מועטים שלעיתים קרובות מופקים בצורה מקצועית וממותגת.

האינטימיות של הסוף 

יש רגעים שבהם השיחות הכי עמוקות מתרחשות דווקא כשאין עוד זמן. כשהגוף הולך ונחלש, ומשהו אחר יכול להיפתח. לא תמיד יש אפשרות לתקן. אבל האפשרות קיימת.  נתונה לבחירה. 

האינטימיות של הסוף היא לא רק קרבה פיזית אלא אפשרות נדירה להיות עם מישהו, או עם עצמך. דווקא בשלב שבו נפרדים מהחיים, מתעוררת האפשרות להיזכר בהם באופן אחר -לא כרשימת הישגים, אלא כרקמת קשרים.

רובנו רגילים לחשוב על פסיכולוגיה כמשהו שמתרחש “במהלך החיים” - טיפול בילדות, בזוגיות, בטראומות. אך דווקא בסוף החיים, ברגעים שבהם המילים נחלשות והזמן הופך צפוף, נפתחת קרקע נפשית עמוקה מאוד לעבודה טיפולית.

האדם הנוטה למות ואיתו לעיתים בני משפחתו הקרובים - עומד מול שאלות שאין להן פתרון, אך יש להן הד:

מה יישאר ממני? 

למי אני חשוב? 

האם מישהו מבין אותי באמת? 

האם אפשר להיפרד בלי להרגיש שאני נמחק?

בשנים האחרונות הולך ומתפתח תחום טיפולי שלם המוקדש בדיוק לשאלות האלו.

פסיכולוגים קליניים, פסיכותרפיסטים, דולות מוות ומטפלים פליאטיביים מציעים מרחב של שיחה, עדות ושהייה, כדי ללוות את הנוטה למות ואת בני משפחתו.

העבודה הפסיכולוגית בתקופה זו נוגעת לא פעם בשלושת מעגלי היחסים המרכזיים של האדם:

יחס לעצמי - קבלה של הגוף המשתנה, של העבר, של הפחד, של החולשה.

יחס לאחרים - שיחות פרידה, סליחות, השלמה עם קשרים שנותרו פתוחים.

יחס לקיום - המגע האחרון עם השאלה הגדולה: האם אני יכול להרפות?

יש טיפולים שבהם האדם הנוטה למות הוא המטופל הישיר, ויש טיפולים שבהם בני המשפחה הם אלו שזקוקים לעיבוד, תמיכה או תיווך. חלק מהמטפלים מציעים גם מודלים של ליווי זוגי או משפחתי לקראת המוות - תהליך רגשי שמכוון לא רק לפרידה, אלא לעיתים גם לאיחוי.

אלה טיפולים שמתרחשים במפגשים פרונטליים או אונליין, ולעיתים כחלק משירותי הוספיס או קליניקות ייעודיות למעבר החיים.

בארה״ב קיימות מאות קליניקות פרטיות של “End-of-life Therapy” ו־“Death Counselling” המתמחות בדיוק בתחום הזה שחלקו נוגע בפסיכולוגיה, חלקו בתודעה, וחלקו פשוט בהקשבה עמוקה.

מה יישאר ממני? – הנצחה, טכנולוגיה, תיעוד דיגיטלי

בתוך החלל הרגשי שנפער עקב האובדן והאבל, מתפתח שוק שלם שמטרתו לתת מענה ממשי לכאב מופשט. מעבר לליווי הרגשי המקצועי והטקסים הפרטיים, מתפתחים גם תחומים נוספים שמציעים פתרונות יצירתיים ואישיים יותר להתמודדות עם האובדן:

הנושא המרכזי שמטריד אנשים הוא הצוואה. במבנה המסורתי, היא מסמך משפטי שנועד להסדיר את חלוקת הרכוש לאחר המוות ולכן היא כלי שמבטא קירבה ושייכות אבל היא יכולה בקלות להפוך גם לכלי נשק ונקמנות, אך בעולם שבו הזהות כבר מזמן חורגת מהפיזי, גם הצוואה השתנתה והיא כוללת היום רבדים נוספים: רגשיים, רוחניים, תודעתיים.

הצוואה המעשית עוסקת ברכוש, נכסים, זכויות, חובות. היא מנוסחת בשפה משפטית ונועדה למנוע סכסוכים אך רבים מגלים במיוחד לקראת סוף חייהם שמה שמבקש לעבור הלאה הוא לא רק הכסף, אלא גם המשמעות.

כך נולדו בשנים האחרונות שני מושגים נפרדים:

צוואה רגשית - מכתבים אישיים לילדים, צילומים עם הקדשות, סיפורים משפחתיים שחשוב להעביר.

צוואה רוחנית - ניסוח של תפיסת עולם, ערכים, חוויות חיים, אמונות לא כהורשה, אלא כהארה או הדרכה עתידית.

זו יכולה להיות שיחה מוקלטת, מניפסט קצר, סרטון או קטע כתוב שבו האדם משתף: מה למדתי? מה היה חשוב לי באמת? מה אני מאחל לדורות הבאים?

הצוואה הרוחנית אינה מבקשת “צדק” אלא קירבה. לעיתים היא מהווה סגירת מעגל פנימית עבור מי שכותב אותה, לא רק עבור מי שיקבל.

המסמכים האלה - הרשמיים והבלתי־רשמיים - נמסרים לפעמים בעוד האדם בחיים, ולעיתים רק לאחר לכתו. הם נוגעים בתפר הדק שבין אחריות לבין תקווה:

שהמילים יישארו, שיבינו אותנו גם אם באיחור, שמה שבנינו ימשיך להתקיים.  

===

השאלה מה יישאר מאיתנו אחרי שנמות, היא שאלה קיומית, רגשית, ולעיתים גם מעשית. היא לא עוסקת רק בזיכרון אלא גם בזהות - במה יישאר חי כשהגוף יפסיק להיות.

===

הנצחה דיגיטלית ואובייקטים של זיכרון

בעידן הדיגיטלי, ההנצחה הפכה מתחום סמלי־טקסי לתחום יצירתי, טכנולוגי, לעיתים מסחרי. צוואות כבר אינן רק מסמכים משפטיים, אלא לעיתים קטעי וידאו, הקלטות, יומנים קוליים או אפליקציות שנפתחות רק לאחר המוות.

סחורות רגשיות (Grief Merchandise) זו תעשייה ענקית שמציעה מוצרים פיזיים שנועדו לשמר את זכר האדם שנפטר, כמו תכשיטים מיוחדים הכוללים חלקים של ממש מן האפר, תכשיטים הנושאים את טביעת האצבע של הנפטר, או חפצים מעוצבים הכוללים קטעי הקלטה קוליים של האדם האהוב. הרעיון הוא לשמור על קשר מוחשי עם הזיכרון באמצעות אובייקטים המייצגים את האדם שאבד.

היום נפוצים יותר ויותר פריטים מותאמים אישית המנציחים את הזיכרון בצורה אינטימית וקרובה. זה יכול להיות ספר אישי מודפס של הזיכרונות המשפחתיים, אלבומי תמונות מושקעים, מוצרי אמנות בהזמנה אישית - ציורים, פסלים, או יצירות אמנות בהשראת הנפטר. ישנן חברות המציעות לייצר "קפסולות זמן" דיגיטליות המאפשרות לאדם שמת להקליט מראש הודעות שיימסרו למשפחתו בעתיד באירועים מיוחדים.

בשנים האחרונות נכנס לשוק טרנד מעניין - שימוש במציאות מדומה (VR) כדי להנציח את האדם האהוב ולספק חוויה של חיבור וקרבה גם אחרי המוות. חברות מסוימות מייצרות חוויות וירטואליות בהן קרובי משפחה יכולים "להיפגש" עם דמות וירטואלית של הנפטר, לשמוע אותו מדבר, לצפות בהולוגרמות שלו, או אפילו לשחזר מפגשים וחוויות עבר באופן ריאליסטי ככל האפשר.

מגמה נוספת היא הפיכת האבל למשהו מחזורי וקהילתי . לדוגמה, קיום מפגשי זיכרון שנתיים או אירועים תקופתיים בהם משתפים זיכרונות וסיפורים, עורכים טקסים קבוצתיים מיוחדים או יוצרים פרויקטים חברתיים והנצחתיים לזכר האדם שנפטר. זהו ניסיון להפוך את האבל לתהליך של חיבור אנושי וקהילתי, במקום להשאירו ככאב אישי ומבודד.

קבוצות תמיכה מקוונות ברשתות החברתיות הולכות וגדלות, ויוצרות מרחב פתוח לשיתוף רגשי סביב אובדן. פייסבוק, למשל, מאפשרת הפיכת פרופילים אישיים לדפי "זיכרון" (Memorial Pages), ויוצרת דרך וירטואלית להנצחת הזיכרונות ולשיתוף בתחושות האבל. אפליקציות ייעודיות גם מאפשרות לאנשים לתעד את תהליך האבל שלהם, לשתף חוויות, לקבל משובים ותמיכה מהקהילה ברשת.

בסופו של דבר, המסחור של הרגש משקף את הניסיון האנושי להיאחז במה שאבד, להפוך את הלא מוחשי למוחשי, ולמצוא דרכים חדשות ויצירתיות לעבד את הכאב. הוא מסמן אולי גם את הנקודה שבה החברה שלנו עדיין לא מצליחה לעמוד מול המוות והריק באופן מלא, ומעדיפה להפוך את ההתמודדות איתו לדבר מה מוחשי, מנחם וקצת פחות חולף. 

אולי לא נוכל לשלוט במה שיישאר מאיתנו, אבל נוכל לבחור מה להשאיר פתוח - מכתב, חלון, אפשרות לקשר שאינו נגמר.

נצחיות שקטה - בודהיזם, זן ותפיסות רוחניות של המוות

אם התעשייה סביב המוות מבקשת לגעת בזיכרון, בזהות ובממשות -הדתות והדרכים הרוחניות מבקשות לגעת במה שמעבר. הן לא מנסות “להנציח” את המת, אלא להתבונן במוות עצמו כמרחב של אמת. לא ככישלון של הרפואה, לא כהיעדר, אלא כאירוע קיומי שיש בו משמעות שהיא הרבה מעבר לחיי החומר וסבלו של הגוף. 

הבודהיזם מזכיר לנו שהמוות איננו “חור שחור” בוהק בקצה החיים, אלא עוד גל על פני הנהר. כל יצור נולד, מתבגר ומזדקן וכמו טיפת גשם השבה לענן, גם התודעה נושאת אליה הלאה את המים של מעשינו. לכן השאלה איננה איך בורחים מן המוות, אלא איך אנחנו חיים, כך שגם הפרידה תהיה חלק מהתהליך הכולל. 

יש לפתח מודעות לארעיות של הקיום, ולדעת שהשורש העיקרי לפחד מהמוות הוא האחיזה בתחושת ה”אני” ופחד המאיין- החשש מפני ההיעלמות המוחלטת של העצמי ושל כל היקר לנו. משמעות המוות מתבטאת במימד התודעתי - רוחני שלו דרך דרכי התרגול מולו (להפחתת הפחד ולצורך הכנה), ואת ההזדמנות ללמידה ולשחרור הטמונה בהתבוננות במוות.

זרם התרוודה 

תרוודה הינה הזרם הוותיק והשמרני מבין זרמי הבודהיזם והיא מדגישה את שלושת סימני הקיום: ארעיות (אניצ’ה), היעדר-עצמי (אנאטה) וסבל הקיום (דוקהה). המוות נתפס כהוכחה ודאית ולכן יש לטפח הכרה מתמדת בארעיות ובקיומו הבלתי נמנע של המוות. המטרה היא - לעודד רצינות בתרגול הרוחני. משמע, הזמן קצר והמלאכה מרובה ויחד עם זאת רק נירוואנה תשחרר לגמרי ממעגל הלידה והמוות. 

מאחר שפחד המוות נובע מאחיזה אנוכית בחיים ומהפחד מאובדן ה”אני” פותחו תרגולים לעקירת פחד זה באמצעות התבוננות ישירה במוות. אחד התרגולים המרכזיים הוא מדיטציית המוות (Marana-sati) מודעות וקשב למוות המתקרב, בה הנשימה הזו עלולה להיות האחרונה. מי שחי חיים של תרגול, מודעות ונדיבות קרוב לוודאי שיזכה לתודעה רגועה וצלולה יותר ברגע מותו, וכפועל יוצא יוולד מחדש בתנאים טובים יותר במסעו הרוחני. 

הבודהיזם התרוודי דוחה הן את ההשקפה שיש בנו נשמה נצחית שלא מתה לעולם, והן את ההשקפה שהמוות הוא איון סופי של ההוויה. במקום זה מציע הבודהה דרך אמצע: אין נשמה בלתי משתנה, אך ישנה המשכיות מותנית : מעשינו, מחשבותינו והרגלינו (קארמה) מניעים זרם של תודעה שעובר טרנספורמציה במוות ומתגלגל הלאה. כך, המוות הוא חלק ממערכת חוק הסיבה ותוצאה - הפסקה זמנית, שלאחריה הקיום נמשך בצורה אחרת. ה”אני” במובן האולטימטיבי אינו עובר ללידה הבאה, כי לא היה “אני” קבוע מלכתחילה, ורק דפוסי הקארמה ממשיכים להתהוות ולעצב קיום חדש. בסוף זה :היעדר-עצמי בתוך מחזוריות בלתי פוסקת, הבלתי נולד והבלתי מת. 

זרם המהאיאנה 

זרם המהאיאנה, אשר צמח מאות שנים לאחר הבודהה, מתאפיין בדגש על פילוסופיית ה”ריקות”. הרעיון מדבר על כך שכל התופעות הן חסרות עצמיות או מהות פנימית קבועה. בהתאם לכך- אין הבדל מהותי בין חיים למוות. גם כאן כמו בתרוואדה לא נולדים באמת ולא מתים באמת. אין היקשרות נואשת לחיים מצד אחד, וגם אין דחייה ופחד היסטרי מהמוות. המאפיין ייחודי למהאיאנה הוא הגישה האלטרואיסטית שבה המתרגל נשבע שלא ישיג נירוואנה לעצמו לפני שיושיע את כל הסובלים. וזה משנה את היחס שלו למוות. כי כאן בניגוד לתרוואדה (שחרור מוקדם) המתרגל מוכן להיוולד שוב שוב על מנת לסייע לאחרים כי הוא הבודהיסאטווה . אמיץ לב וחומל עד כי המוות מתפוגג אל מול נחישותו לעזור לאחרים. 

אחת התרומות החשובות של בודהיזם המהאיאנה הוא הברדו - מצבי הביניים, המתארים שלושה שלבים שעוברת התודעה מרגע המוות ועד ללידה חדשה:

בארדו רגע המוות: שבו התודעה משוחררת זמנית מהגוף וחווה את ה”אור הבהיר” של טבעה האמיתי. 

בארדו חזיונות התודעה: במשך ימים מספר מופיעות לפניה סדרות של דמויות ותופעות שונות, תחילה שלוות ומוארות ואחר כך מפחידות וסוערות, המשקפות את ההיבטים השונים של תודעתה שלה.

בארדו ההתהוות מחדש: שבו, אם התודעה לא השיגה שחרור בשלב הקודם, היא נמשכת בכוח הקארמה אל רחם חדש ומגיעה ללידה מחדש. 

אפשר לקרוא על זה בהרחבה  ״בספר החיים והמתים הטיבטי״ . 

זרם משמעותי אחר במהאיאנה הוא בודהיזם “הארץ הטהורה” שחזק בסין וביפן. זרם זה מציע גישה שונה לפחד מהמוות: במקום להסתמך רק על תובנות פילוסופיות, הוא מדגיש אמונה בכוחו של הבודהה אמיטאבה (אמידה) לגאול את המאמינים ברגע מותם. גן עדן רוחני השייך לאמיטאבה, שבו אין סבל וכל התנאים נוחים להשגת הארה. מנקודת מבט זו, המוות אינו מפחיד אלא אפילו אירוע שמקווים לו. 

גם הזן שייך ל זרם המהאיאנה אבל הוא ייחודי כי הוא מגלם היטב את גישת הכאן ועכשיו כלפי החיים והמוות. התובנות העמוקות ביותר של הזן אינן במילים אלא בהתנסות ישירה, ולכן הזן ממית את האגו עוד בחיים: התשובה לפחד המוות היא לחיות באופן מלא כל רגע כי החיים והמוות מתרחשים רק ברגע הזה: העבר והעתיד הם רעיונות בראשנו. כשנמצאים באמת בהווה, המוות מאבד מעוקצו  ויש לטפח תודעה שאינה נאחזת בשום דבר, אפילו לא בחיים עצמם. 

התרגול של הזן כולל מדיטציה, ישיבת זאזן, שירי מוות, הומור. מי שאינו נאחז במחשבות, גם המוות אינו נועל אותו. והכוונה פשוטה: לחיות כך שהמוות ימצא אותנו בלי חרטה.

בכל הזרמים מושם דגש על כך שההכנה למוות נעשית קודם כול דרך אופן החיים. חיים מודעים, מוסריים וחומלים הם ההכשרה הטובה ביותר להתמודדות עם המוות. במידה רבה, “למות טוב” פירושו “לחיות נכון”. 

הדרכים הבודהיסטיות מלמדות אותנו לשנות את יחסנו אל המוות מאויב אימתני למורה רוחני. כולם יחד מצביעים אל אפשרות הניצחון על הפחד מהמוות: ניצחון שבא לא מהכחשת המוות, אלא מהבנתו העמוקה. הידיעה שכל סוף הוא רק התחלה, ושבהכרת המוות טמון הזרע לחירות הנצחית.

האופנישדות -הנשמה האלמותית וההתעלות על המוות. 

האופנישדות, הטקסטים הפילוסופיים-המיתיים המאוחרים של ספרות הוודות ההינדית (מאות ראשונות לפנה”ס), מציגים תפיסה רוחנית עמוקה של המוות. המוות אינו חידלון מוחלט של הקיום, אלא מעבר של הנשמה (ātman) מן הגוף הזמני אל מציאות אחרת, תוך אפשרות לשחרור סופי ממעגל הלידה והמוות. האטמן אינו ״הנשמה האישית״ במבנה הפסיכולוגי או האינדיבידואלי, אלא העצמי האוניברסלי שמעבר להפרדות. הגוף מת, הזהות נמוגה, אך העצמי נותר שלם, שקט, נוכח תמיד .

תכלית התורה האופנישדית היא להסיר את הבורות (אוידיה) הגורמת לפחד מהמוות, על-ידי הכרת טבעה האמיתי והאלמותי של הנשמה. הנשמה היא נצחית ואינה מושפעת מלידת הגוף או ממותו וכך האטמן (נשמה) אינו נולד ואינו מת לעולם. 

המוות ממלא תפקיד של מורה קיומי וככל שהאדם מתיידד עם מהותו הבלתי נולדת, כך הוא מפסיק לפחד מהסוף - משום שהוא מפסיק להזדהות עם ההתחלה: זו תזכורת לכך שעלינו לחפש משמעות מעבר לחיים החולפים ולהתכונן לשחרור (מוקשה) מהמעגל הזה.

האטמן מבין שה”חיים” בגוף הם מצב זמני ולא טבעי, ואילו “המוות” הוא חזרה אל המצב הטבעי, חסר הגבולות של הנשמה. 

האופנישדות מורות על תרגול יוגה, ריכוז ומדיטציה כאמצעים להכרת העצמי האמיתי ולהשתחררות מפחד המוות- על ידי תרגול מצב הסמאדהי -דממה מוחלטת של המחשבה כמצב העליון שבו התודעה מתאחדת עם העצמי האוניברסלי  אדם שמשיג מצב זה חווה אושר עילאי (“אננדה”) ונעשה חסר-פחד לחלוטין.  

“הבלתי נולד” -מבט משולש: אופנישדות, בודהיזם וסופיות

הרוח העתיקה נושמת את עצמה בשלוש לשונות שונות -כל אחת מבקשת לפגוש את המוות לא כאירוע, אלא כפתח: לא סיום של דבר־מה, אלא החזרת האדם למה שמעולם לא עזב.

כפי שנכתב, האופנישדות רואות את המוות כשלב מעבר שבו הנשמה (Ātman) מתפכחת מהזיה שנקראת “אני”, ומזהה את עצמה כעצמי הנצחי, האוניברסלי, שמעולם לא נולד ולכן גם לא ימות.

האדם אינו “בעל נשמה” - הוא הנשמה.

האשליה (מאיה) נוצרת מתוך בורות (אווידיה), והמוות הוא אחת הדרכים שבה האשליה הזו נסדקת. השחרור (מוקשה) איננו בגן עדן עתידי אלא בהכרת הטבע האמיתי של העצמי כאן ועכשיו.

הבודהיזם מאמץ מידה מסוימת מהשפה הוֵדית, אך הופך אותה מבפנים.

אין “אטמן” נצחי כי אין כלל גרעין מוצק בתודעה.

כל מה שמכונה ״אני״ הוא מצבור של תנאים משתנים (סקאנדה), תנועה מתמדת שאין לה מרכז. המוות אינו שחרור של הנשמה, אלא סיום זמני של תנאים, עד שהתשוקה להמשיך להתקיים מחוללת לידה מחדש- תסתיים.

אבל גם כאן קיים ה”בלתי נולד”.

הבודהה מדבר על מצב שהוא:

“לא נולד, לא נברא, לא מעוצב ולא מורכב”

זהו מצב שאין לו שם, אין לו תכונה אבל הוא פתח השחרור.

איך מגיעים אליו?

לא דרך התכחשות לגוף, אלא דרך התבוננות בלתי פוסקת בטבען המשתנה של כל התופעות עד שההיאחזות נושרת.

הסופיות (ובפרט מיסטיקנים כמו רומי ואבן ערבי) מציעות יחס אחר: לא איחוד טוטלי ולא ריקות טהורה, אלא אהבה כדרך היחידה לגעת באלוהי.

האדם נולד כדי להשתוקק והמוות הוא רגע השיבה לאהוב האמיתי.

המושג “נשמה” קיים, אך הוא אינו עצם מוצק אלא השתוקקות אל המקור.

“המוות הוא לא סוף, אלא חתונה.”

(רומי)

הנשמה איננה חפץ ששב למקורו, אלא להבה שתמיד בערה מאותו אש.

כמו האופנישדות גם כאן יש דיבור על אחדות;

כמו בודהיזם  גם כאן מתפוררת התודעה האישית.

אך הסופיות מחזיקות בעוצמה את הרוך של הקשר, החוט הדקיק שמושך את האדם הביתה.

מה שלא נכתב 

אולי אי אפשר באמת לכתוב על המוות. לא עד הסוף.

כל ניסוח, גם המדויק ביותר, עובר דרך הידיים של החיים ולא נוגע בלב העניין.

ועדיין אנחנו כותבים. מדברים. שואלים.

משאירים עקבות קטנים של התבוננות כאילו דרכם אפשר להבין משהו.

וכמו שנאמר באופנישדות:

“לא באמצעות המחשבה מגיעים אליו,

אלא כשהמחשבה שוקטת - הוא נגלה.”

אז אולי, אחרי כל המילים, אפשר פשוט לשתוק לרגע. לתת לכל זה להדהד.

מה שלא נכתב  שוכן בין השורות.

ומה שלא נאמר  נוגע לפעמים יותר.

המוות עובר דרכנו.

אבל גם האור.

 הרשמה לניוזלטר של תחנת ירח