ניוזלטר #97
השבוע יצא לי לקרוא על שני נושאים שעוררו בי תהייה שהפתיעה אותי ועוררה בי מחשבות. הראשון היה ידיעה עיתונאית שסיפרה שזו הפעם הראשונה ביפן שמכירות החיתולים למבוגרים עלו על מכירות החיתולים לתינוקות. הידיעה השניה היתה שמכירות התקליטים בעולם ממשיכות לגדול בשנים האחרונות והם עברו את מכירות הדיסקים. הנטייה הראשונה של המחשבה היא לחפש את הפרשנות ההגיונית לתופעות הללו ולבדוק האם העובדה היא אכן עובדה!. בנושא יפן: הזדקנות האוכלוסיה יכולה להיות תשובה הולמת לנתון אבל בנושא התקליטים לא מצאתי הסבר הגיוני ללמה בכלל אנשים קונים תקליטים כאשר עיקר צריכת המוסיקה נעשית באמצעות סטרימינג. כאשר ההיגיון לא מוצא את הסיבה המחשבה נכנסת ללופ ומעלה השערות: אולי אנשים מאזינים לתקליטים על מנת לחוות נוסטלגיה? אולי זה הפך להיות סמל סטאטוס? אולי זה משרת משהו בדימוי החברתי שהאדם מבקש להראות לעולם? ואולי ההאזנה למוסיקה מתקליט מעידה על חוסר פשרה בנושא האיכות? ואולי זו סיבה אחרת לגמרי.
ההיגיון ממשיך: אם אוכלוסיית יפן מזדקנת במהירות רבה כל כך אולי כדאי להשקיע בחברות שעוסקות בבניה ותפעול של בתי אבות או אולי זה הזמן לקנות מניות של חברות חיתולים יפניות שהרי יש פה הזדמנות לעתיד. אם רבים כל כך מצטרפים וקונים עוד ועוד תקליטים הביקוש יעלה ואולי שווה להתחיל לאסוף תקליטים על מנת למכור אותם מתי שהוא בעתיד.. רווח בטוח (לכאורה)בשני המקרים וכך פועל ההיגיון.
בשנת 2000 עזבנו את העיר על מנת לגור במושב, זו היתה הזדמנות לנקות את ״התדמית העירונית״ ולהתחבר ״להווית המושב״ .היה לי אוסף תקליטים די גדול שאספתי מיום שהפכתי לנער והיו שם הרבה אוצרות אבל באותה תקופה האזנתי למוסיקה בעיקר מדיסקים אז פשוט הנחתי ברחוב 4 ארגזים מלאים בתקליטים..(מישהו לקח את זה תוך כמה שעות). עשיתי את זה כי ביקשתי לנקות את הישן ולהסתנכרן אל החדש, לא לצבור דבר שאינני זקוק לו באמת, להסתפק, וגם כי לא היה לי כמעט שום תקליט שאי אפשר היה לקנות בדיסק באותה תקופה. עברו להם השנים בהם מסרתי את אוסף הדיסקים הגדול שהיה לי כי אני שומע מוסיקה רק בסטרימינג
זרוק את הישן, זרום אל החדש
הרצון לתאם ולסנכרן את עצמך אל החדש הוא אישור לכך שאתה מבקש להתפתח בעתיד, לרענן את האנרגיה שלך ולשמור אותה במצב של קלילות וחיוניות. המשמעות של זה בעולם החומר היא שאתה עכשווי ומתואם למה שמתרחש כי העולם נע על פי מחזוריות של גאות ושפל וכך מה שחדש היום מתחיל לאבד מחיוניותו (רמת האנרגיה שלו יורדת) והוא הופך להיות ישן ולכאורה ״ללא רלוונטי״ ועדיין כאשר אנו רואים בכביש מכונית אספנות ישנה נוסעת אנו נועצים בה מבט ולעיתים משתאים ושואלים כיצד בעל הרכב מצליח לשמור על האופי והאנרגיה החיונית של הרכב שלו גם לאחר שנים כה רבות וזה ברור שהוא השקיע בתחזוקה ובטיפוח הזה הרבה זמן ואנרגיה והוא עשה זאת גם כדי לשמר דבר ישן שהוא ייחודי.
מצד שני, הראשון שיקנה גאדגט חדש ונוצץ גם יהיה ייחודי כי יש לו מוצר שאין לאף אדם אחר כשבנוסף הוא גם עכשווי, מתקדם וחיוני מבחינה אנרגטית וגם זו אמירה.
מצד שלישי אנחנו נוסעים בעולם על מנת להתחבר למקומות מוכרים וישנים, מקומות עתיקים, היסטוריים, מקומות קדושים שאולי אצורה בהם אנרגיה עתיקה של חוכמה שאנו מבקשים להתחבר אליה ואז מופנית אל הישן הרבה ערגה, נוסטלגיה, געגוע ורצון להתחבר אל זיכרון ישן ולהחיות אותו אנרגטית ולהיטען ממנו בדיוק כמו השירים הישנים המושמעים ברדיו בימי אבל וזיכרון.
פודקאסט - פרק 97 -חירות ועצמאות
לכבוד חג הפסח העומד בפתח הקלטתי פרק שעוסק בזכות הבסיסית של כל אדם לחירות ועצמאות בעולם שבו זכויות אדם מצטמצמות כי בני אדם מוותרים על חירותם או חוששים להיות משוחררים באמת.
החירות נובעת מהיכולת של האדם לקחת אחריות ולנהל את עצמו ואת נושאי חייו תוך ידיעת השמיים וארץ והדרך לסנכרן ביניהם. הפרק עונה לשאלה שהופנתה אל הפודקאסט בנושא הזה והיא משקפת את הקושי לטפח מצב שבו נושאים חזקים בחיים באים לידי ביטוי כאלמנטים מובילים מול המצב שקורה לעיתים כחוסר היכולת לטפח נושאים מוחלשים שמעלים קושי וסבל ושוללים את הרגשת החירות.
האימייג׳ הזה נוצר ב מידג׳רני AI
נחזור לנושא הניוזלטר
נעים קדימה ואחורה בזמן
התפיסה של הזמן מתעתעת בנו כי אנו רגילים להסתכל על הזמן רק במונחים של עבר הווה ועתיד, בנוסף אנו מסתכלים על מצבים משתנים בצורה סטטית ולא תמיד מבינים שהכל זז ומשתנה כל הזמן וכך התיאום והסנכרון שלנו עם המתרחש נעשה בדיעבד והוא לא מסונכרן עם התהליך שהתהווה ולכן ההתקדמות שלנו נעשית בקפיצות (בתודעה) ולא באופן קבוע וזה אומר שאנו לא מתואמים אלא ״צריכים״ לתאם עצמנו.
כאשר אנו רוצים לקבל דבר מה כעובדה אנחנו מנסים לקבע אותו ולשים נקודה או סימן קריאה על המצב בכדי לקבע את העובדה הזו בתוכנו ולא להרחיב את החיפוש דרך מעגלי המחשבה על הנושא, בדיוק כמו: עובדה שביפן מוכרים יותר חיתולים למבוגרים כי האוכלוסיה מזדקנת ויש פחות ילודה. נקודה, סימן קריאה. זו עובדה ולכן אין למחשבה מה לעשות עם זה חוץ מלנסות להרוויח מזה משהו (להשקיע ברשת בתי אבות) ואז שוב נקודה, סימן קריאה.
למה מכירות התקליטים עולות ? לא יודע, המחשבה יכולה להמשיך לחפור ולחפש עוד ועוד סיבות ואז אין נקודה וגם לא סימן קריאה כי הנושא עדיין נמצא בסחרור כל עוד הוא מהווה עניין ויכול להיות שהדיון יסתיים ללא נקודה או סימן קריאה אלא מאיבוד עניין בנושא.
יפן היתה בעבר מדינה מאד מתקדמת וטכנולוגית ועשירה, בהווה היא עדיין כזו אבל היא בסוג של בעית חובות ודפלציה המון שנים ואוכלוסייתה מזדקנת, בעתיד היא תמשיך להזדקן כי אין לה מספיק ילודה ולכן והגיונית היא לכאורה ״מדינה גמורה״ . היא מאבדת את ״החדש״ והיא נהיית ״ישנה״ אבל התרבות, האמנות, והסגנון שלה נדמה כמשהו נצחי, עכשווי, ייחודי, מעורר השראה, יצירתי, ומעורר התפעלות כי עשייתם של היפנים גם מופנית אל היכולת לשמר ולייחד את העבר והמסורת שלהם. אז האם היא באמת ״מדינה גמורה״ כזו שמאבדת את מידת ההשפעה שלה בעולם רק בגלל הזדקנות האוכלוסיה? בוודאי שלא, זה רק התפיסה של הזמן טוענת שהחדש מתיישן ולא רלוונטי, הם מוכיחים שגם שימור הישן יכול להיות עכשווי ועדכני מבחינה אנרגטית (כל עוד מטפחים את זה). לכן כשאומרים ״זה ישן ולא רלוונטי״.. נקודה סימן קריאה זו לעיתים אבחנה שגויה למצבים כאלה כי זו לא עובדה אלא הערכה הגיונית שיוצאת מנקודת הנחה רציונאלית וקובעת מסקנה (לא נכונה). כאשר משמרים את הישן עושים זאת ע״י רענון אנרגטי: זה אומר שהתנועה האנרגטית בתוך הדבר ״הישן״ עדיין מתקיימת וחיה וזה הרבה פעמים מפעיל כוחות נוספים שנותנים חיים לנושא ומעצימים אותו: כמו שיטוט ברחוב ביפן שבו יש שפע של עוסקים בקליגרפיה, ומסורות אומנותיות עתיקות, או שיש אזור עם כמה חנויות תקליטים וזה מושך ענין או שרואים פתאום בכביש שיירה ארוכה של מכוניות אספנות. זה מחייה את הנושא, מרענן אותו ושומר אותו רלוונטי.
רשת בתי אבות או חנות תקליטים?
הרציונאל השכלתני תמיד יחפש את הדרך להרוויח מכל מצב כי חומרית להרוויח זה להתפתח ולהתרחב בעתיד אבל כמה אנשים באמת ישקיעו ברשת בתי אבות ביפן רק כי מכירות החיתולים למבוגרים מאמירות? כאשר ישנה הזדמנות לכאורה להתרחב או לקנות עוד אבן לבית העתידי זה עדיין לא אומר שיש גם יכולת ביצוע ולא כל רעיון יוצא מן הכח אל הפועל כי זו לא רק החלטה רציונאלית אלא גם רגשית ולכן הרבה החלטות השקעה או קניה של מוצרים הם לא תמיד רציונאלית והם נעשות דווקא בשל נוסטלגיה, געגוע או כמיהה ״שיושבת״ על מישור רגשי כשיש צורך להתחבר שוב אל אותו זיכרון אנרגטי שרוצים או שואפים להיטען ממנו.
בסופו של דבר כל דבר בעולם הוא ״אנרגטי״ ואכן יש במושג האנרגטי: חדש וישן, טעון או ריק, עכשווי או לא רלוונטי ועדיין המרדף הבלתי פוסק אחר החדש והעכשווי הביא את העולם למצבו הנוכחי בשם החדשנות, עודף הצריכה, הייצור וצורך בסיפוק מיידי שמתרוקן אחרי רגע קצר. יש רבים שמתגעגעים אל מה שהיה פעם בעבר, אל הקצב, הפשטות, והצנעה, אל הכבוד לישן שבעבר לא אמרו עליו שהוא לא רלוונטי כי עסקו הרבה בשימור, טיפוח ושמירה: קנו סלון ל 40 שנה, ובגדים פעמיים בשנה ולאף אחד לא היה טלפון.
העולם אכן מזדקן וזה מעלה הרבה שאלות חדשות בנוגע לזקנתנו שלנו כי לפי הרציונאל אנו נשכב יום אחד במיטה עם חיתול ונאזין לתקליטים כי נתגעגע לעבר ונבקש לשאוב ממנו כח ולהיטען. מה שקורה ביפן הוא בסך הכל תמונה מוקדמת למה שצפוי בהרבה מקומות אחרים בעולם כי יפן מתקדמת ולכן היא מקדימה בתהליכים, הענין הוא שהיא יודעת לתת כבוד לעבר ולישן ולטפח ולשמר אותו
כדבר עכשווי ולשלב אותו עם החדש וכך נשמר איזון, בעוד מדינות וארצות אחרות (או בני אדם פרטיים) עוברות את אותו תהליך ״הזדקנות״ אבל הם השליכו את המסורת ואת מה שעבר בטענה שזה כבר לא רלוונטי יותר.
היכולת לאחד בין העבר והעתיד מאפשרת לאדם לחיות בשלום בהווה.
מקווה שמצאתם את הניוזלטר מעניין ואשמח אם תשתפו אותו עם אחרים :)
בואו להאזין
יש עוד הרבה הסברים, סיפורים ומוסיקה של עידו אז…. אתם מוזמנים בשמחה להאזין לפרק בספוטיפיי או באפל פודקאסט או להאזין לפרק כאן
