השוק הארעי והסופר הקבוע: על ארעיות, אמון, ופרי המנגו

על שווקים קבועים וארעיים, על מנגו אחד ושבע שנים של טיפוח, על אמון במערכות סמויות מן העין, ועל הבחירה בין תהליך לתוצאה. ניוזלטר על צריכה, תודעה, קצב החיים והיכולת לשהות.

החיים שלנו מאורגנים במבנים מסודרים,  הם מאפשרים לנו התמצאות וחזרתיות. הם יוצרים תחושת ביטחון, יעילות וחיסכון בזמן. 

אנחנו עושים קניות באותו סופר, מטפלים ברכב באותו מוסך, ויש לנו מספר מוגבל של בתי קפה מועדפים בהם יש לנו מקום ישיבה מועדף. אנחנו מכירים את התפריט בעל פה, הבריסטה מכיר אותנו ויודע איך אנחנו אוהבים את הקפה שלנו, ואנחנו נוטים להגיע לבית הקפה בשעות קבועות. מעת לעת מתקבצים בבית הקפה דיירים קבועים, כמוני, וגם זה מייצר תחושת שייכות לפחות לגבי אהבת הקפה. 

בסופרמרקט הקבוע שלנו אנחנו מכירים את ההנהלה, הקופאיות והסדרנים. אחרי מספר קניות שביצענו, אנחנו יודעים באילו מעברים נמצאים כל המצרכים שאנו צורכים באופן קבוע, ולמעשה אנחנו יכולים להדריך אחרים ולהיות סדרנים בעצמנו. זוהי היכרות עמוקה שלעיתים מתפתחות בה שיחות ומפגשים חוזרים שמקנים לנו תחושת ביטחון, ועדיין - יש משהו אחד שאיננו יודעים כצרכנים. אנחנו לא מכירים את הספקים של הסופר, ולא יודעים תמיד מהו המקור של המוצרים שאנחנו צורכים: אנחנו סומכים על הנהלת הסופר כי אנחנו לא יודעים מאיפה מגיעה העגבניה? מהו המקור האמיתי של הביצים? מיהו המגדל, החקלאי, הקוטף, האורז, המשווק, המסיע. שרשרת אנשים שעושים פעולות לאורך זמן על מנת לספק את התוצרת שאנחנו צורכים. 

האם לדעתכם זה חשוב ? ועוד שאלה: האם אתם אוהבים מנגו? 

האמת על המנגו 

שתיל המנגו מגיע לעולם עטוף בפלסטיק שחור, אדמה לחה שומרת על שורשיו הדקים שהם חלשים עדיין מכדי לחיות לבדם. הידיים הנושאות אותו הן רק נקודת סיום בשרשרת ארוכה של פעולות: משתלה רחוקה גידלה אותו מזרע שנבחר בקפידה, מורכב מזנים משובחים שפותחו במעבדות מחקר; האדמה שעליו הוא יצמח רוויית קומפוסט שהגיע ממפעלים שבהם פסולת אורגנית הופכת לחיים חדשים, לדלק. 

בתוך השתיל הרך נרקם סיפור עמוק של יצירה אנושית וטבע השזורים יחדיו.

עם בוא המים מתחילים החיים לזרום לתוך העץ. דרך צינורות דקים שהונדסו בקפידה במפעלי פלסטיק, מטפטף זרם מים מדויק שנקבע על ידי טכנולוגיה מתוחכמת. המים האלה שהגיעו ממקורות רחוקים או נשאבו ממעמקי האדמה, או נדדו בתעלות ובצינורות גדולים והם ביטוי לתשתיות עצומות וסמויות מהעין שגם עליהם אחראים בני אדם. עץ אחד קטן עומד במרכז מערכות מים, משאבות, חשמל וחיישנים; כל אלה עובדים יחד כדי לאפשר לו לגדול.

כשהעץ צומח ומתחזק, מצטרפים אליו תומכים חדשים: חומרי הזנה ודשנים. גרגירים קטנים, עשירים במינרלים שפוזרו מתחתיו. הם הגיעו בשקים כבדים שנפרקו ממשאיות, שמאחוריהן עומדות חברות ייצור, מעבדות כימיות, מומחים למדעי הקרקע, וגם חוקרים ורגולטורים שווידאו שכל חומר עומד בתקנים קפדניים. בנוסף, מעורבים חקלאים ויועצים חקלאיים, המנחים כיצד לפזר, כמה לתת, ומתי בדיוק כדי ליצור איזון מושלם בין שמירה על האדמה לבין הזנת השורשים.

ככל שהשתיל מתארך, החקלאי גוזם בו ענפים מיותרים, מסלק עשבים, מרסס עליו תרסיסי הגנה נגד מזיקים. גם כאן עומדת מאחוריו שרשרת ארוכה של חברות שמייצרות חומרי הדברה אורגניים במפעלים, מעבדות ומכוני מחקר שמוודאים שהטבע יישמר. משאיות מובילות את הבקבוקים הסגורים אל החנויות ומוכרים מסדרים אותם על המדפים. וכך, לאורך חודשים ושנים, העץ גדל ומתפתח, שולח ענפים לשמים, מתרחב לצדדים, מצמיח פרחים ריחניים עד שמופיע פרי ראשון - מנגו אדמדם שתלוי בין עלים ירוקים. 

בפרי הנהדר הזה מתמזגים כל הסיפורים והפעולות: המים והדשן, האור והאדמה, החקלאי והמדען, הפועל במפעל הפלסטיק, הנהג במשאית, העובדים בחברות הדשנים - כולם נמצאים בתוך מהות מתוקה ועסיסית שמסכמת בשקט את המסע הארוך, הנסתר והחי של גידול המנגו.

המנגו מגיע לסופר אנחנו אוספים אותו אל העגלה ולא מודעים אל שרשרת התהליכים הזו הנמצאת מאחורי גידולו. 7 שנים של טיפוח עץ על מנת שנוכל לאכול, לטעום או להכין שייק טעים. מי בכלל חושב על זה ? 

מסתערים על הסופרמרקט המשוכלל 

בארכיון הזיכרון הקולקטיבי שלנו נחרת אירוע שסימן את המעבר הדרמטי מצורת מסחר קהילתית לשיטה תעשייתית: פתיחתו של הסופרמרקט הראשון ברחוב בן־יהודה בתל אביב, בשנת 1958. שם החל תהליך שהוא קפיצת מדרגה למודרניזציה של המסחר המקומי. האירוע לווה במחאות סוערות של בעלי חנויות השוק והמכולות שחששו לפרנסתם אבל תוך זמן קצר הסתבר שהמהפכה הצרכנית בלתי נמנעת: הלקוחות הצביעו ברגליים, נהרו למרכולים החדשים, והמתנגדים נאלצו להשלים עם המציאות. נטישת המכולות הצנועות והשווקים הארעיים לטובת הסופרמרקטים המשוכללים. 

למעשה מתקיים אמון ביננו לבין ״הנהלת הסופר״ שבו אנו מקיימים את קניותינו. אנחנו סומכים עליהם בכמה מיימדים: ראשית, הם יודעים מהו מקור התוצרת ומכירים את כל ״התהליך״ כי הם חוליה חשובה בתוך תהליך בר הקיימא והם לא רק ״משווקים״. יש להם אחריות כלפי ״איכות המוצרים״. 

כקמעונאים יש להם אינטרס ברור לספק מוצרים ברמה גבוהה (בכפוף כמובן לשורת הרווח שלהם מהמוצר) אבל למרות המתח בין הרצונות הללו הם לא בהכרח סותרים. 

אני מודה שכצרכן (שאוכל מנגו) אני לא חושב על : משתלות, חברות דשן, תאגידי מים, יצרני טפטפות, יועצים אגרונומיים, חנויות ציוד, מערכות שינוע, חקיקה ממשלתית, מפעלי פלסטיק, חקלאי, עץ אחד, משווק וסופרמרקט. כי רוב התהליך המרשים הזה מתנהל למעשה הרחק ממבט עיני. אין לי מעורבות בתוכו וזה נוגע להמון דברים, חפצים ומוצרים שאני צורך ואינני מכיר את שרשרת התהליכים שנמצאים ברקע כי לימדו אותי להאמין רק למה שאני רואה. 

התהליך דורש אמון בדומה ל״אמון כלפי הנהלת הסופר״ - אין לך ברירה מלבד ״לסמוך״ על שרשרת האנשים שהפעילו פעולות. להאמין שהם יסודיים, נותנים כבוד לתהליך, שגישה שלהם עמוקה, איכותית ולכן היא בעלת ערך שעליו אתה מוכן לשלם.  

על שווקים ארעיים 

שווקים ארעיים היו צורת המסחר המרכזית במשך מאות שנים. צורת המסחר הזו כמעט נעלמה ואז חזרה בגדול כביטוי לאותנטיות, נקודת מפגש ואפשרות חיכוך עם בעלי תפקידים בשרשרת הגידולים והייצור - החקלאי והיצרן. 

זה לא נדיר לראות במקומות רבים יום שוק שבועי. פעם זה היה בכיכר העיר והיום יש פחות חשיבות למיקום מרכזי כי אנשים ניידים יותר. בשוק הארעי חקלאים מהכפרים והמושבים מתקבצים למכור תוצרת חקלאית ובעלי מלאכה למכור את מרכולתם. שווקים תקופתיים נערכים גם סביב חגים וירידים עונתיים, ומספקים לתושבים הזדמנות לרכוש סחורות שאינן זמינות ביומיום. 

הארעיות יוצרת אירוע שהוא מופע צבעוני של התארגנות רגעית, לזמן קצוב, פסטיבל של ריחות, טעמים וצבע שמפעילים את החושים ומספקים חיבור אל פשטות קיומית שבעוד כמה שעות תעלם כלא היתה, השוק הארעי יקופל, אתר השוק יחזור אולי לסתמיותו וכל אחד יסע לביתו. 

באופן היסטורי השוק שימש זירה שבה התעצבו קשרי קהילה, נורמות חברתיות ואמון הדדי בין סוחרים ללקוחות. באווירת השוק הפתוח התנהלו אינטראקציות פנים-אל-פנים: היכרות אישית בין הירקן והלקוח, התמקחות מסורתית על המחיר, וחוויה רב-חושית של ריחות התבלינים, קריאות הרוכלים והמולת הקהל. חשיבותו של יום השוק חרגה מעבר לפונקציה הכלכלית כי הוא היה אירוע חברתי, תרבותי וקהילתי. 

השוק הארעי נראה לעיתים כאוטי אבל יש בו חשיבות לאדריכלות וארגון. זו צורה של התארגנות מקומית שלעיתים נראית כמו התארגנות ספונטנית ולכן אנשים רואים בזה ביטוי לאותנטיות. 

היום יש שווקים ארעים שניתן לרכוש בהם מוצרי עילית של מחלבות, מוצרי קונדיטוריה, מזון, תוצרת אורגנית, אקולוגית ולפגוש ״מדעני גידול וייצור״ המקפידים על כל שלב בתהליך הייצור על מנת להגיע לדרגת האיכות הגבוהה ביותר, לצד רוכלים שמוכרים בטריות, כלי עבודה, כל מיני פרטים שנקנו באלי אקספרס ועומדים תחת ההגדרה - מיותר, אך מחירם המגוחך לעיתים גורם לך להרהר באפשרות רכישה של דבר שאתה לא צריך. מה שמייחד את אלו האחרונים בשוק הארעי זה המחיר בלבד. אין משמעות למקור התוצרת, לאיכות האמיתית, לשרשרת הפעולות- העוסקים במלאכת היצור- המשווקים- המוכרים . המחיר הנמוך  מבטל את מהות התהליך. זו עסקה ארעית, רגעית שאכפת לה רק התוצאה ואפשר לומר שהרבה פעמים העסקה הזו נוגעת רק בהווה הנוכחי ואולי אין לה קיום רגע אחד קדימה או אחורה בזמן.

===

ואולי השאלה היא במה אנחנו בוחרים? בתהליך שכולו כבוד ושהות, או בעסקה רגעית שמתאדה עם הרוח? האם אנחנו זקוקים ליציבות כדי לפגוש את עצמנו, או שמא דווקא הרגעי, המתחלף והבלתי צפוי חושף בפנינו אמת פשוטה שכבר שכחנו?

===

הקבוע הופך לארעי -והארעי לקבוע.

המושגים שאנחנו רגילים להחזיק כצמד הפכים: קבוע מול זמני, איכות מול חפיף, עומק מול שטחיות כבר לא מונחים במקומם הברור.

לעיתים, דווקא הרגעי נוגע בלב. ולעיתים, מה שנראה יציב הוא רק מעטפת.

לכן, הבחירה האמיתית כבר לא נוגעת לצורת ההתרחשות אלא לאיכות הנוכחות בתוכה: האם אנחנו פועלים מתוך נאמנות לתהליך או מתוך רדיפה אחרי תוצאה?. 

תהליך מכבד את שרשרת הייצור משתילת שתיל מנגו עד למוצר בסופר (ולא רק את המחיר). תוצאה מסתכלת במקרה כזה - על מחיר. 

זה ברור שגם בשווקים ארעיים ניתן לקנות סחורת עילית מחקלאים ויצרנים ולשמוע מהם על תהליך ההתפתחות של המוצר. מה המקור שלו? וכמה עמל ועשייה כרוכה בייצורו בדיוק כמו שהיום גם בתוך הסופר ״הקבוע״ הארעיות חוזרת דרך מוצרים מתחלפים, מבצעים רגעיים. מותגים חדשים שנכנסים ויוצאים- כלומר, גם בתוך הקבוע נוצרת תנועה של אי־ודאות. כך שגם מה שנתפש בעבר כמערכת יציבה, מתהפך שוב לאירוע רגעי, כמעט כאילו השוק הארעי השתלט על המבנה הקבוע. ולכאורה מתקיים כאן פרדוקס אבל לא באמת כי זה מצביע על הצורך - לתת משמעות לתהליך אבל לא לוותר על התוצאה. לנסות לשלב בין שניהם. 

הדרך הזו לעיתים מובילה לכך ״שתחושת הבאזאר״ שמתמקמת במקומות מרכזיים בתוך הסופר הקבוע מציעות למעשה ״הזדמנויות ארעיות״ שתכליתם בד״כ הוא התוצאה או המחיר הנמוך. 

בני אדם מדברים על חשיבות התהליך. רבים מכירים בערכו, מעריכים התמדה, ומעודדים המשך שבסופו ניתן יהיה להסתכל אחורה ולראות את ההשגים כתשואה מצטברת שהיא לא רק ״כמה חסכתי או הרווחתי״ אלא גם ערך אמיתי לתהליך הלמידה, לניסיון שנצבר, להרגשה וההבנה כמו המסקנות לגבי כל שלב בתהליך - זה גם המצב שיכול לאפשר תיקון כי יש הסקת מסקנות. 

כשאדם רוצה ללמוד לשחות הוא יכול פשוט לקפוץ למים ולאלתר תנועות כי מה שחשוב בסוף זה ״לצוף ולהתקדם״. אדם אחר לוקח הדרכה, בונה תכנית אימונים, מתרגל את התנועות הנכונות גם כאשר הוא לא נמצא בבריכה, ובעיקר לומד לנשום נכון ובתיאום. לעיתים המטרה היא לא רק ״לשחות חצי שעה״ אלא ללמוד תהליך ולעשות את התיקונים הנדרשים בתוכו- לזרום ולהיות חלק מהתנועה. 

בתוך תהליך עקבי יכול להיות קשר רגעי ומתחלף עם כל אחד מהשלבים, ז״א מיקוד לזמן מסוים על שלב שבו יש להתמקד ואותו יש לחזק וזה מעצים ומשפר את התהליך וגם את ההרגשה שלך בתוכו. לעיתים בתוך תהליכים ארעיים יש דווקא הרגשה של ספונטניות, כמו השוק הארעי, הצבעוני והתוסס שעוד כמה שעות יקופל. חוויה רגעית, אותנטית, שנכונה רק להווה הנוכחי ולכאורה זה נשמע נהדר, אנשים מאד אוהבים ומוקירים חוויות כאלו כי משמעותם היא לחיות את הרגע ועדיין חוויה כזו עלולה לא לאפשר את אפשרות ההעמקה שמגיעה מתוך התהליך העקבי, הרב שלבי ובר התיקון שחותר אל השורשים של ההבנה והפעולה. 

תהליך כזה מתרגל נשימה כי הוא מתרגל סבלנות, הכלה והתמדה. הוא חותר אל שורשים עמוקים כדי שבתקופות של סחף או של שעמום החוויה הכללית לא תתפזר רק אל חיפוש ״שווקים ארעיים״ או רק בשביל להעביר את הזמן בכיף, אלא ליצור אפשרות אמיתית לנוח או לזרום בתוך יסודותיך. 

השוק הקבוע, השוק הארעי, המנגו והסחורה הזולה כולם קיימים בתוכנו.

אבל רק תהליך שיש בו נשימה, הקשבה, והתבוננות מאפשר להעמיק שורשים.

ולנוח בהם, ולפעמים הנחת הדברים במקומם לא דורשת מאמץ אלא רק מוכנות לשהות, להתבונן ולהסתפק במה שיש.

אתם מוזמנים להירשם לניוזלטר של תחנת ירח