כשהרוח פוגשת את הקיר

סנקה האמין בטוהר. החיים לפי סנקה, הם עניין של משמעת פנימית, ניקיון מוסרי, איפוק רגשי ושלווה פנימית. הוא כתב על חופש אמיתי שנמצא בתוך האדם עצמו, שאינו תלוי בתהילה או בכסף. אבל סנקה גם היה היועץ של הקיסר נירון והאמין בכנות שאפשר לשנות את השלטון באמצעות מוסר. הוא לא הצליח. 

הפילוסופיה הסטואית צמחה ביוון והתפתחה ברומא דרך פילוסופים כמו סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס, כדרך חיים שלמה. בבסיס הסטואיזם עמדה האמונה כי על האדם להתמקד במה שבשליטתו בלבד: מחשבות, בחירות ועמדות. כל דבר שמחוץ לשליטתו, כמו רכוש, תהילה, מזל או מוות, נתפס כמיותר להיאחז בו. מטרת החיים היא לחיות בהרמוניה עם הטבע ועם התבונה ולהגיע לשלוות נפש על ידי ציות לחוק הטבעי של היקום. משמע, לחיות באופן מוסרי, ישר ומאוזן. 

אחד העקרונות המרכזיים של סנקה היה היחס שלו לזעם ולכעס. בחיבורו המפורסם "על הכעס" הוא מתאר את הכעס כחולשה, כמחלה פנימית הגורמת לאדם לאבד את עצמו, להשתעבד לרגשות בלתי נשלטים, ולהתרחק מהשכל ומהמוסר. סנקה הטיף לאיפוק ושליטה ברגשות והאמין כי אדם הנותן לזעם להוביל אותו, מפסיד את עצמו ואת השליטה האמיתית על חייו.

היחס של סנקה לכסף ולעושר היה מורכב. הוא עצמו חי חיי פאר עשירים מאוד אך טען שוב ושוב שהעושר אינו

 פסול בפני עצמו, אלא האופן שבו משתמשים בו. הוא טען שעושר יכול לשמש ככלי רב עוצמה למעשים טובים ולנדיבות אך אסור לאדם להפוך לעבד של רכושו. האדם החכם לדעת סנקה, נהנה מן השפע כאשר הוא בנמצא אך

לא תלוי בו ולא מאבד את דרכו כאשר השפע איננו.

גם המוות, לפי הסטואיזם של סנקה, היה עניין טבעי שאין לפחד ממנו. סנקה האמין כי ההשלמה עם המוות

 ועם זמניות החיים היא הכרחית כדי להגיע לשלווה פנימית. הוא הטיף כי על האדם לחיות כל יום כאילו הוא יומו האחרון, לא מתוך פחד אלא מתוך מודעות עמוקה לערכם של החיים.

===

אושר לא מושג על ידי עושר או הצלחה, אלא על ידי חוכמה, צדק, אומץ ומתינות (ארבע המידות הסטואיות המרכזיות )

===

==

הקיסר נירון 

נירון, קיסר צעיר וחכם להפליא אהב חיים נוחים ופאר. הוא התענג על מנעמים, התעטף בבגדי יוקרה, נהנה מבידור אינסופי ואהב במיוחד לקבל כבוד והערצה מההמון אך מתחת לארשת החייכנית והשלווה שלו 

הסתתרה נשמה מלאת זעם, פרנויה ותחושת רדיפה מתמדת. הוא ראה אויבים בכל פינה, האמין שהכול זממו נגדו, והפך את ארמונו למבצר סגור של פחד ושליטה. הוא שלט ביד ברזל. החוכמה הפכה בידיו לכלי של כוח ושל נקמה.

הוא היה מבריק אך חסר לב, כריזמטי אך חסר חמלה. תחושת האלוהות שלו הזינה את הגאווה שלו, ותחושת הרדיפה

הצדיקה בעיניו כל מעשה זוועה. בני משפחתו, בעיקר אמו ואשתו, שלטו בו מאחורי הקלעים, הזינו את פחדיו, וטיפחו את השחיתות, את הפראנויה  ואת תאוות הבצע שלו. הקיסר היה זקוק לאהבה והערצה אך לא סמך על איש. לכן הקיף את עצמו רק בחנפנים, אנשים חלשים שהיו תלויים בו לחלוטין. הוא רצה שכולם יאהבו אותו, אך ידע שרובם מפחדים או שונאים אותו. וכך, בעיוורונו, הפך להיות השליט שהורס הכול מסביבו בשם

אותה שליטה נואשת שכה השתוקק לה.

בחצר הקיסר נירון שלטו התככים. החלטות משמעותיות נדחו ללא סוף מתוך פחד ואי־החלטיות. המלחמות היו

קשות והעם סבל מעוני וממשבר כלכלי עמוק. הקיסר לא היה אמיץ הוא היה פחדן, הסתגר בארמונו מוקף

בחנפנים ואויבים דמיוניים. האומה נחלשה, הכלכלה התפוררה, והעם איבד אמון בשלטון. האימה הפכה לכלי מרכזי לניהול המדינה, הפחד היה לחם יומם של האזרחים, והקיסר שזעק לשליטה ואהבה, נותר מבודד ושנוא. השלטון הפך לתיאטרון אבסורד שבו השחיתות, הרוע והאנוכיות שלטו בכיפה.

===

“הקיסר, שבעבר ראו בו תקווה לשלום ולסדר, התגלה כנשמה סוערת ואכזרית. הוא זנח את עצות המורים והחכמים והעדיף את חנופתם של אנשים קטנים ותאבי בצע.

שלטונו מתנהל כמו תיאטרון של פחד ואימה שבו כל איש נאמן הוא חשוד, וכל אויב

מדומיין הוא מטרה לחיסול. השחיתות חוגגת ברחובות, האוצר התרוקן למען

תענוגותיו הפרטיים, והעם נאנק תחת העול.

נירון אינו מסוגל להחליט בשעת מבחן אך מהיר בהחלטות של נקמה ואכזריות. את השליטה העצמית שעליה לימדוהו בילדותו החליף בהפקרות רגשית, ואת המתינות החליף בזעם חסר מעצורים.

כך הפך הקיסר הצעיר לאיום הגדול ביותר על האימפריה שאותה נשבע להוביל, וכך הבטחותיו היפות הפכו לאפר המפוזר ברוח”

(טקיטוס, “ספר השנים”, ספר ט”ו, פרקים 36–37)

===

סנקה- היועץ של הקיסר נירון 

מאחורי הקלעים של שלטון הזוועה הזה עמד אדם שכתב על שליטה עצמית, חמלה, ופשטות : הפילוסוף סנקה. בהתחלה, הוא באמת ניסה ודיבר על "חמלה" והקיסר הסכים. סנקה כתב על "מתינות" והקיסר חייך. הוא הסביר שהשליטה האמיתית היא שליטה עצמית ונירון הנהן. אבל לאט לאט, המילים היפות הפכו לכלי. החמלה הייתה הסוואה לאכזריות, המתינות הפכה לפחד והשליטה העצמית של סנקה הפכה לשתיקה משתפת פעולה.

וכך כמעט מבלי לשים לב, הפילוסופיה הטהורה של סנקה נבלעה בתוך המנגנון.

העושר שלו, מעמדו, והשקט שלו היו מסך ערפל מאחורי הקלעים של אימפריה שהפכה לתיאטרון אישי של קיסר צעיר, רעב לכבוד, שליטה, ובידור.

עד מהרה, "השליטה העצמית" של סנקה הייתה רק שתיקה. הוא כתב על הצדק, אך חתם על עוולות. הוא דיבר על חופש אך חי בפחד מהקיסר. הקיסר שגדל על ברכי הסטואיות ניצל בדיוק את השפה הזו כדי להשתיק ביקורת, לרצוח יריבים ולהגדיל את כוחו.

המסר היה ברור: אפשר לדבר יפה על מוסר אבל אם אינך מתנגד לשחיתות, אתה חלק ממנה.

כשעקרונות רוחניים מתנגשים בקיר. 

הסיפור של סנקה ונירון הוא תזכורת חשובה לשאלה: האם מנהיג אמיתי חייב להביט אל העתיד בתקווה? האם הוא בהכרח חייב להיות מוסרי, נאמן, ישר או שהוא אמור להיבחן על פי יכולתו לשלוט ולהוביל לביטחון

ושגשוג כלכלי ? 

אלו שאלות שמעוררות הרבה ויכוחים ורגשות עולים כי זה ענין של תפיסת עולם וגישה לחיים. הפרגמטים יכולים לטעון ולומר שמבחן התוצאה הוא הקובע, והמוסרייםֿ-רוחניים יכולים לטעון שעל עקרונות המוסר

ודרך האמת להיות בראש סדר העדיפות של המנהיג, בלי קשר לתוצאה. כמו באמונה הסינית הם טוענים, כי המנהיג הוא הדמות האלוהית על פני כדור הארץ ושליחם של כוחות השמיים ולכן עליו לשמש דוגמא ומופת לרעיון 

המוסר השמיימי.

היפוך דרכי השמיים  (כולם מגיעים מאותו מקור ושווים בפני הבריאה) ודרכי הארץֿ \חומר (שאיפה לכח ושליטה קודם לאחדות) יצרו מצב נפוץ שנפרש הרבה מעבר ״להוכחת שמימיותו של המנהיג״ כי כמו אצל נירון הקיסר, דרכי הרוח (של מוריו הסטואים) נשכחו או כוונו בעורמה ומניפולציה על מנת להראות: שלאמת יש הרבה פנים. וכך סנקה הסביר את מחדליו של נירון: הוא הגן עליהם. זה לא קרה במכה אחת אלא לאט־לאט, השקט שלו 

הפך להסכמה. הניסוחים שלו  למסכה, והעקרונות לכיסוי על מערכת שרק רצתה דבר אחד: שליטה.

בשלב מסוים, סנקה כבר לא רק נאלץ לשתוק אלא הפך לחלק מהשיטה עצמה. וסנקה שהטיף לפשטות, ישב בארמון, כתב על שלווה אבל חי בפחד ונאלץ להתאבד בשם הקיסר.

והוא לא היה רע. הוא פשוט היה חלש מול הרוע.

סדר עדיפות (גם) מתנגש בקיר

עקרונות רוחניים יכולים להתנגש  בקיר כאשר יש בלבול בסדר העדיפויות והנושא של סדר עדיפות נתון לבחירה. זו המהות של בחירה חופשית אמיתית וזה בהחלט יוצר פראדוקס. מותר לאדם-מנהיג לבחור כל בחירה 

שהוא רוצה גם היא איננה עומדת בהגדרות הצדק והמוסר: גם אם היא לא חכמה במיוחד, אמיצה או מתונה , אבל לכל דבר יש השלכות ולעיתים כשמנהיג עושה בחירה שלא עומדת בעקרונות הללו ההשלכה היא רחבה, עמוקה וכואבת על מעגל רחב של אנשים או על אומה שלמה. 

בזמן שהחומר מוביל את הרוח  נוצר בלבול. אך גם זו בחירה חופשית. ובחירה גם כשהיא מוטעית, מולידה מציאות. ולכן נאמר: פני המנהיג כפני הדור. הרומאים סבלו מנירון בעיקר בחומר, בכלכלה, ובדרכי החיים המעשיות

ושום ״אמת רוחנית״ לא תשנה את זה. קיסר הוא מנהיג אבל סיפורו של נירון מבליט דווקא את חולשתו 

כאדם אנושי שלא מבין את תפקידו אלא פועל מתוך מניעים אנוכיים ומוגבלים.

יש ציפייה ממנהיג שיתנהג כמבוגר אחראי כאשר הוא בשלטון, שהרי הוא ההורה, המנחה, הרועה והרואה של העם.

אבל ברור שזו לא תמיד העמדה כאשר עקרונות רוחניים עומדים למבחן ולכן הכעס הגדול.

וזה כמו כל תפקוד אחר של ״מבוגר אחראי״:

אדם שמאמין באהבה אוניברסלית ושוויון, אך כשהבן שלו פוגע באדם אחר, הוא מגונן עליו ומשתיק את המעשה.

הורה שמחנך את ילדיו להיות עצמאיים, לחשוב באופן חופשי ולהביע את עצמם אך כאשר הילד מביע דעות

שמנוגדות לעמדותיו האישיות, ההורה מתמרן בעדינות ומגביל בעורמה את הבחירות של הילד.

אדם שנואם בעבודה על שקיפות, על הגינות עסקית ועל חשיבות האתיקה אבל משקיע באופן אישי בחברות שמעורבות בפעילות מוסרית מפוקפקת (כי התשואות גבוהות).

אדם שמאמין בחשיבות הכנות והאותנטיות הרגשית ומטיף לפתיחות מלאה אך בחיי היומיום הוא 

מסתיר רגשות שליליים או ביקורתיים כדי לא לפגוע, לשמור על תדמית או להימנע מעימותים.

אדם רוחני המדבר על שוויון אך בוחר לגור בשכונה סגורה ומנותקת מאנשים שלא דומים לו.

אלו רק דוגמאות על מנת להמחיש את הפער בין הרצוי והמצוי, בין המילה הכתובה והנאמרת לבין ההתנהגות בפועל.

ההבדל בין ידיעת הדרך לצעידה בדרך, הוא ברור, וזו לא רק נחלתם של קיסרים ומלכים אלא של כל

 בן אנוש שחי בעולם ועושה את דרכו בתוכה.

החולשה האנושית היא תכונה עמוקה ומושרשת שיש לה מחיר רגשי, נפשי, חומרי ורוחני.

הרוח שלנו תיבחן לא רק כשאנחנו מדברים אלא כשאנחנו שותקים.

לא רק כשאנחנו מאמינים  אלא כשאנחנו פוגשים את הקיר.

אתם מוזמנים להירשם לניוזלטר של תחנת ירח