מחזור חיים של רחוב פנימי

על חיפה, גרפיטי, שינוי דפוסים - ומה שנשאר מאחור

בשבוע שעבר, אחרי הרבה זמן שלא ביקרתי שם באמת ולעומק , מצאתי את עצמי בסיור אמנות בסמטאות של שכונת הדר, בחיפה. העיר שבה גדלתי. עיר פועלים, אפורה, מבוגרת שזכורה לי כמקום משעמם וחוזר על עצמו בצורה מעייפת. חיפה היא עיר שמאז ומעולם היללו את חופיה, את הגנים הבהאיים, את מרכזיה וגובהה– אבל היא לא מימשה את הפוטנציאל הטמון בה בעשורים האחרונים ולטעמי, מעולם לא.

מזג האוויר היה בדיוק כמו שאני זוכר- רוח בוקר מלטפת, עננים תלויים נמוך, ריח של אבק ובטון ומראה של הזנחה כללית שמעלה את השאלה: למה?

אבל משהו כן השתנה כי הקירות מדברים. הגרפיטי שוטף את הרחובות באזור השוק של הדר, כמו מישהו שצעק שירה בזמן שהעיר הייתה ישנה , ופתאום, כשמקשיבים שומעים.

מחזור חיים של שכונה

בסיור האמנות, המדריכה דיברה על מחזור החיים של שכונה. קודם היא מוזנחת. מתרוקנת מצעירים שבורחים לעיר עכשווית , וכך נשארת האוכלוסייה החלשה: זקנים, נרקומנים, פשיעה, הזנחה. וכך במשך עשרות שנים. אחר כך מגיעים ״משני המציאות״ הראשונים - אמני השוליים והקהילה הקווירית, שיכולים לחיות עם קצת פחות, מחפשים מקומות זולים להתקיים וליצור בתוכם והם מתערבבים, מתמזגים אבל עדיין שומרים על ייחודיותם.

ואז מתחיל שינוי.

עבודות אמנות על קירות מתקלפים. ערבוב של האוכלוסייה, צעירים, אמנים.

ולאט לאט מופיעים בתי קפה מגניבים וחנויות יד שנייה – והעיר מתחילה לצבוע את עצמה בצבעים זוהרים. ככל שזה מגניב יותר, מתחילים להגיע האמנים המבוססים, שפותחים גלריות במרתפים ובתי מלאכה.

כמו פתיל קטן שנדלק.

ופתאום – הכל מתעורר.

קהל נמשך אל הסצנה, ונפתחים עוד מקומות, גלריות ומתחמי פעילות. אז נפתחות מסעדות באזור השוק, בתי קפה, בארים ועדיין – האזור מוכה פשיעה. נרקומנים, אין תאורה ברחובות, והאווירה בלילה מאיימת.

השלב הבא הוא שלב הפריחה – האזור הופך למקום מושך קהל, עכשווי. העירייה מתחילה להשקיע כסף בפיתוח הרחובות, בתאורה ובאמנות. אם בעבר הייתה יחידה בעירייה שכל מטרתה הייתה מחיקת גרפיטי – לאחרונה העירייה עודדה והזמינה יוצרים לקשט את העיר וגם נותנת להם תקציבים ותמיכות.

כך אזור הנמל וגם שוק תלפיות הופך למקום שוקק – אזור מגניב, עם סטודיואים לאמנות, גלריות ובתי מלאכה. צעירים מתחילים לנהור אל העיר כדי להשתלב בתוכה. הכול צבעוני, מושקע, יש פסטיבלים –והאזור הזה מחייך, כששאר העיר נותרת חבוטה, מוזנחת.

זה השלב שבו נמצאת העיר.

השלב הבא הוא שלב יזמי הנדל”ן , והנסיגה המחודשת. כעת מחירי הנדל”ן עולים, יזמים קונים בניינים, משפצים אותם אבל מעלימים את אמנות הרחוב. הם מוחקים את הבניינים שהיו מעוטרים באמנות, ובונים קומפלקסים גדולים ויקרים יותר של דירות מבוקשות באזור מגניב. 

זה השלב הסופי.

אחריו מגיעות רשתות השיווק והבגדים, שמעלימות את היצרנים הקטנים ואת בתי המלאכה. הכול יהיה יקר יותר.

הקירות נצבעים מחדש, הפעם בלבן.

הצבעים נעלמים.

הרוח מסתלקת.

ומי שהתחיל את הכול, האמנים, האנשים, הנשמה עוזבים כי אין להם כסף לחיות במקום יקר.

שוק תלפיות

פיתוח שכונתי בראייה סינית

כשהקשבתי לכל זה – פתאום ראיתי מולי את מחזור חמשת האלמנטים, כאילו העיר עצמה נעה בין שלבים אנרגטיים, כמו אדם שנע בתוך תהליך חיים פנימי, רק בצורה פיזית, מוחשית, עירונית.

חיפה, מבחינתי, היא עיר שמתארת עודף באלמנט האדמה: מסורתית, איטית, מקובעת. עיר פועלים שמקדשת את שנת הצהריים, את החזרתיות האינסופית, את העייפות, הבגרות המאוחרת, את הצורך המופרז בביטחון.

אבל כעיר היא גם חוותה את אלמנט המתכת – תהליך של צמצום, הסתגרות, דעיכה, זיקנה, יובש, הסתלקות.

ואז הגיעו האמנים, אלה שלא מפחדים ממה שכבר לא חי. הם הביאו איתם את אלמנט המים – הרעיון, החזון, ההשראה, הדמיון וההתמדה. 

הם הזרימו מים בערוצים שהתייבשו, אל תוך השכונות חסרות החיים והיצירה של האמן. הביאו איתם רוח, חידוש, אפשרות אחרת. צבעו את הקירות, העירו את הרחובות מתוך שינה ארוכה.

אחריהם הגיע אלמנט העץ – האמנים המבוססים ושוחרי החופש, היזמים החופשיים, אלה שיודעים לקחת רעיון ולהפוך אותו לתנועה. הם הוציאו את החזון לפועל, פתחו גלריות, יזמו מרכזי פעילות, דחפו, עודדו, נטמעו. הם חיברו את העיר לפעולה. לרצון לצמוח.

וכשזה התחיל לנוע, הופיע אלמנט האש – המסיבות, הפסטיבלים, הצעירים שנמשכים, האור שבוקע מחלונות הסטודיו, היצירה שנשפכת על קירות, הקולות שבוקעים מתוך בתי הקפה. העיר חיה. המוזיקה, הריקוד, הסיפוק הכול מרגיש כאילו הגיע רגע השיא.

אבל אז, שוב, חזרה לאלמנט האדמה. הפעם לא כאמא מכילה אלא ככוח כובש.

יזמי הנדל”ן. הקיבעון. השיטה. המבנים.

הם בונים את אזור השוק מחדש רק יקרה יותר, סגורה יותר, סטרילית יותר.

הם התחילו למחוק את השראה מהקירות, ימחקו את הרוח ויחזירו את העיר, כמו בתנועה מעגלית, שוב אל המתכת כשהאמנים יעזבו כי יקר מידי. 

שוב אל תהליך הדעיכה.

להאיר את הנפש לשינוי

ואני עומד שם, שומע את הדברים, ופתאום אני קולט שזה לא רק הסיפור של חיפה. זה הסיפור של הרבה חלקים בתוכנו. כמו שיש שכונות נטושות בעיר, יש גם אזורים נטושים בנפש, מקומות שהתרוקנו. רגשות שפעם היו שוקקים ועזבו.

הרגלים ישנים, דפוסים שהשתלטו על המרחב הפנימי והפכו אותו לשכונה שקשה לחיות בה.

גם בתוכנו יש מקומות כאלה שהפכנו לגטאות. אזורים של קושי, של בושה, של עייפות. רחובות בלי תאורה, רק צללים וזיכרונות ישנים.

ויש גם בנו נטייה לעקוף אותם – לברוח מהם כמו שהצעירים עזבו את הדר ועברו לתל אביב.

כי מי רוצה להסתובב בלילה במקום חשוך ומוכה פשיעה?

אבל אז לפעמים קורה משהו.

מגיעה התערבות קטנה , ציור אחד. מילה. שיחה.

גרפיטי ראשון שמופיע על קיר שבור.

לפעמים מישהו בא לחלק הנטוש הזה של הנפש עם קצת סבלנות וקצת צבע.

והוא לא בא למחוק הוא בא לשהות.

להביט.

לצייר.

לראות את היופי שנשכח.

וזה מה שקורה לפעמים גם בתהליכים עמוקים של שינוי לפני שמתחילים “לשפץ” או “לשפר”, לפני שמחפשים פתרון, טכניקה, או שלב פרקטי,

מגיע הרגע שבו פשוט נכנסים למקום הישן הזה ונשארים בו, כמו שהוא.

עם הקירות הסדוקים, עם ההזנחה, עם הייאוש, עם מה שיש. מקבלים אותו והופכים לחלק ממנו. 

ושם מתחיל גרעין השינוי האמיתי. שם מופיע האמן הפנימי, זה שמוכן ליצור משהו דווקא במקום שבו הכול נראה אבוד. לא כדי לשפץ, לא כדי להרוויח – אלא כדי לנשום. והאמן הזה הוא הרגש. הוא לא תמיד יפה, הוא לא “מודע”, הוא לא בהכרח “רוחני”. לפעמים הוא מחוספס, חסר סבלנות, כועס, מתוסכל, בועט. אבל הוא אמיתי, והוא הראשון שפותח חרך קטן של חיים במקום מת.

ולפעמים, אחרי שהאמן הפנימי התחיל לשרבט משהו על הקיר הנטוש, אחרי שהצבע חודר פנימה והרחובות החשוכים מתחילים להתרכך, קורה תהליך עדין:

המרחב מתרחב.

משהו בתוכנו נרגע.

נוצרים רגעים של שקט, של בהירות.

כמו בתי קפה קטנים של הנפש, פינות שקטות שבהן אפשר פשוט לשבת ולחשוב.

לכתוב.

להתבונן.

לברר מה באמת חשוב.

מהו החזון שביקש להיוולד.

הרחוב הפנימי מתחיל להאיר את הסמטאות החשוכות בתוכנו. ומשם, לאט לאט, מתעוררת גם התשוקה לממש, לתת לתהליך הזה צורה. מסגרת. קצב. אולי אפילו להוציא אותו החוצה. להראות אותו. להצליח.

וכאן טמונה הסכנה. כי מה שמתחיל כגילוי עמוק, חמקמק, מונע על ידי הרגש –עלול להפוך לפרויקט.

אנחנו רוצים לממש אותו דרך שליטה על התהליך,  לייצר ממנו תוצאה, ואז להציג, ואז למכור.

וכשזה קורה – לאט לאט אנחנו מתרחקים מעצמנו.

מתרחקים מהספונטניות ונסחפים אל תוך התהליך החיצוני, ושוכחים למה בכלל נכנסנו פנימה מלכתחילה. אנחנו מסונוורים מההצלחה האפשרית, מהכרת הסביבה, ואיבדנו את אותו ניצוץ פשוט, אנושי, שביר – שקם מתוך מקום שבור.

זה השלב שבו השכל הפרקטי נכנס – עם רעיונות, אסטרטגיות, צעד הגיוני, מהלך חכם. ושם – האמן הפנימי, הרגש, זה שהתחיל את כל המסע – נדחק הצידה. כי אין לו כוח להתחרות. הוא לא יודע למכור. הוא רק יודע לצייר על קיר סדוק.

וזו אולי הנקודה הכואבת ביותר:

שדווקא כשהלב התחיל להיפתח,

דווקא כשהרחוב הפנימי התחיל להתמלא,

הגענו שוב אל המקום שבו המשמעות דוהה.

לא כי ויתרנו.

אלא כי ניסינו להפוך את זה למשהו כי היה נדמה לנו שהוא יביא לנו רווח וכך הרווח האפשרי דחק את הכוונה המקורית ליצור לשם היצירה.

אם נרצה לשבור דפוסים באמת, נצטרך אולי לוותר על הרעיון הזה של הצלחה, של ניהול שינוי. לוותר אולי על החלום לעיר מודרנית נוצצת בתוכנו.

ולחזור לשוק תלפיות. לסמטאות של ההדר.

לשיחות עם החלקים הנשכחים שבנו.

ולאפשר לעצמנו פשוט להישאר שם, קצת יותר זמן.

ללא תוכנית נדל”נית.

בלי תכנית אב.

רק עם מברשת, קצת צבע, וקירות שמחכים לשיר.