מאמר ברפואה סינית- האם ביטחון ויציבות זה יעד אשלייתי?
הנושא המרכזי שמעסיק את רוב בני האדם הוא הרצון או השאיפה להיות מאושרים. אבל המושג “אושר” משתנה בהתאם לנקודת המבט של האדם המתבונן בו: מידת היכרותו עם עצמו, הלך הרוח הפנימי, מערכת האמונות, החינוך והתרבות שבתוכן גדל והתעצב.
האושר האמיתי אינו נובע בהכרח מעשייה מרובה, וגם לא מזוהר ההצלחה החיצונית, אלא דווקא מהיכולת להציב מטרה פשוטה ועמוקה: לקבל את עצמך באמת. להביא את עצמיותך לתודעה מאוזנת, כזו שמכירה מראש בקיומם של שני הקטבים, הגאות והשפל, האור והצל ומכילה אותם כפי שהם, ממש כמו יחסי הגומלין הקוטביים והמשלימים של יין ויאנג.
בחשיבה הסינית, התפיסה שהאדם הוא מיקרוקוסמוס המשקף את הקיום כולו, יצרה מסורת של התכווננות אל הזרימה וההרמוניה עם מה שמקיף אותנו. ברוח הדאואיזם, האדם מוזמן להתבונן בקיים, להכיר במחזוריות, ולעבוד עם התנועה הטבעית של הצ’י , דרך עונות השנה, הזמן, האקלים וההשתנות ולא נגדה. התאמת הפעולה אל תנועת הצ’י: בין אם זו הקליניקה, תרגול, טקס, תזונה או כוונה מאפשרת חיבור אל מה שמתרחש בעליון, ומשקפת אותו אל התחתון, מה שמביא לאיזון עמוק יותר בגוף ובתודעה. החשיבה הזו חורגת מעבר לבריאות האישית, ומשפיעה גם על מערכות רחבות יותר: חינוך, שלטון, חקלאות, כלכלה ומשפחה, כולם מושפעים מהיכולת שלנו לזרום עם הסדר הקוסמי, ולא לנסות להכתיב לו את התנאים.
התרבות העתיקה
ככל שהתרבות הסינית העתיקה התפתחה, בהתאם לתקופה ולשושלות הקיסריות ששלטו בה, כך עברו הרעיונות והגישות וריאציות שונות והקשר בין העליון לתחתון, בין האדם לאלוהות, התחזק או נחלש בהתאם לרוח הזמן. במבנה המסורתי, הקיסר היה הייצוג הארצי של העמדה האלוהית. תפקידו היה לתווך את הקשר עם השמיים דרך מערכות של חוקים, טקסים וערכים שנועדו לשמר את ההרמוניה עם העליון. זהו ערך שלא די להאמין בו יש לחיות איתו בתיאום. כאשר הקשר הזה היה חי ונוכח, הוא אמור היה להתבטא גם במציאות עצמה: ימים של שקט ושלווה, שפע תבואה, משאבים זמינים והעדר אסונות טבע או מלחמות. לעומת זאת, כשההרמוניה הזו הופרעה, כשהופיעו שטפונות, בצורות, מלחמות או סבל היה בכך ביטוי לשיבוש הקשר עם השמיימי. זו לא הייתה רק תוצאה, אלא גם עדות לכך שנציג האלוהות בגוף חומר: הקיסר -אינו פועל כראוי.
הטקסיות תפסה מקום מרכזי ועמוק, והיא הדגישה את חשיבות המסגרת החיצונית של ריטואל, של כוונה, של סנכרון עם הזמן והמקום. אך בתוך אותה טקסיות התקיימה גם תנועה של פחד, חשש מהענשה שמיימית, מסטייה מהדרך. את זה הדאואיסטים ביקשו לפרק. הם התנגדו לגישה שמבוססת על מאמץ, על חנופה לשמיים, על פעולה שנעשית מתוך פחד. עבורם, המחזוריות השמיימית היא טבעית, נייטרלית, ואינה דורשת התכוונות כפויה. הגאות והשפל, העלייה והירידה, לא מייצגים טוב ורע אלא את מה שמתרחש מעצמו. החיבור עם השמיים, לשיטתם, צריך להיות פשוט, אותנטי, חף ממאמץ, כזה שנובע מעצם הוויית החיים.
אבל עם השנים, ועם התרחקותו של האדם מן הקשר הישיר עם השמיימי, התחילה גם התרוקנות מתוכן. מושגי הזמן והעונות הלכו ואיבדו את משמעותם. אפשר לראות את זה היטב: חנויות בגדים אינן תלויות יותר בעונות השנה, תזונה נהייתה מלאכותית, ואפשר לאכול אבוקדו או תפוח בכל חודש בלי תלות במחזוריות הטבע. הרצון לחיבור שמיימי הפך לרצון לצבור: כסף, רכוש, מעמד, יוקרה. וכך, עולם החומר תפס את מקומו של האל. במקום לחיות בהרמוניה עם הקוסמוס, האדם עבר לחיות במרחב אורבני, מנותק, תובעני, שבו כמעט אין זכר לתיאום עם השמיים רק מרדף אחרי שליטה במה שמלכתחילה לא אמור היה להיות נשלט.
השתוקקות לביטחון ויציבות
בעוד שיש מי שמאמינים שנקודת המוצא לחיים היא חופש, חוסר אחיזה וזהות פתוחה, עבור רוב בני האדם : ביטחון ויציבות הם תנאי יסוד, קרקע מוצקה שממנה מתחילים ונבנים תהליכים. האדם זקוק למסגרת, להגדרה, למיקום ברור. לא רק כדי שלא ילך לאיבוד פיזית אלא כדי שלא ילך לאיבוד תודעתית. כדי לא לאבד את עצמו. מתוך כך, מופנית אנרגיה רבה, אולי עיקרית לבדיקה חוזרת ונשנית של מידת הביטחון, מידת היציבות, מידת הקירקוע שלנו בתוך מציאות גשמית. בני אדם בודקים את מצבם שוב ושוב, לא רק ביחס לעצמם, אלא גם ביחס לאחרים. כמה אנחנו מצליחים? כמה אנחנו יציבים? כמה אנחנו בטוחים? כשמתעורר קושי, כשהמציאות לוחצת, אנחנו נדרשים להתמקם מחדש: לסמן את עצמנו ואת הסובבים אותנו במרחב. לא מתוך התבוננות שלווה, אלא כחלק מתוכנת ניווט הישרדותית שהרי המציאות, במהותה, חסרת אחיזה. העולם משתנה תדיר, נע כל הזמן. הוא לא שואל אותנו לפני שהוא זז.
ולכן עולה השאלה: מהו אותו ביטחון שאנו כה משתוקקים אליו? האם הוא באמת ביטוי של יציבות או שמא הוא אשליה שנועדה להרגיע את הפחד?