הי:) אנחנו נמצאים לקראת סופה של שנה שניתן לציין בלשון המעטה, שהיא ״לא שנה רגילה״. שנה זו שברה דרך אירועיה את רצף התנועה ״הרגיל״ של קצב החיים, וחייבה (מתוך תנועתה ועוצמתה) שינוי, האצה או האטה של מצבים ואירועים בשל עוצמת האירועים החיצוניים כהשלכה לאירועים הפנימיים. דברים השתנו, מהלכים והרגלים השתבשו, קרקע נשמטה, התייצבה מחדש, סדרים השתנו דרך אפשרויות המפגשים החברתיים ומניעתם, אפשרויות החופש ושלילתו, יציאה כפוייה משגרת החיים שמבקשת ומתעקשת לחזור אל עצמה ולא להתמסר לשינוי בלתי ידוע.
כבני אדם אנו בוחנים את ״איכות החיים״ שלנו גם על פי רמת הביטחון הסיכוי והסיכון שאנו חשים, שבעצמה נמדדת הרבה פעמים דרך החזרתיות על רצפי אירועים קבועים בזמן, שמשרים אולי את התחושה שמה שהיה הוא שיהיה. זה שלעצמו מתורגם כתחושת ״רווחה״ - ומכאן ״הוודאות״ לגבי מה שעתיד כנראה לקרות, שידיעתו (לכאורה של עתיד זה) משרה תחושת ביטחון.
בתוך רצף ההתרחשות הקבוע שאדם מדמיין לעצמו כרצוי הוא יכול להתגבר על תחושת התלישות הטבעית ולקבוע לעצמו משימות ופעולות שהוא עשה, עושה ויעשה ואלו יוכיחו לו ולעולם את היותו אדם מעשי שמתקדם בדרך החיים וכפי שמצופה ממנו. העניין הוא, שגם לתחושה יש הרבה משמעות, וכאשר רצף של אירועים ״חיצוניים״ כופה שינוי בהתנהלות או בסדר החיים ובניהול הזמן, האי וודאות הופכת להיות שכיחה יותר והיא נוטה ליצור (אצל אנשים מסוימים) תחושת מצור וסיכון שמאיצה את עוצמת החוויות ומטלטלת את האדם אל קצוות של פחד שיש בהם תחושה של סיכון ושינוי כפוי רק כי התחושה היא שהקרקע נשמטה.
במאבק בין האדמה לעולם האדם נותן קדימות לאדמה ולא עוצר לשאול את עצמו: על מה אני באמת נשען? ברגע האמת, בתחושת סיכון ומצור האדם לעולם יביט אל השמיים, יבקש עזרה וישכח את אדמתו לרגע.
כל המצבים הללו מעצימים את תחושת הערעור ומעלים כעס שמסתיר את חווית הפחד והדחק הנמצאים בבסיס החוויה ויש כאלו שזה ״מנטרל״ אותם ושולח אותם לחווית שיתוק ואי עשייה ויש אחרים המוצאים את הדרך להמשיך בשגרת יומם ויש כאלו המאלתרים נתיב חדש ביחס למתרחש בחוץ, מקבלים את המצב ומגדירים לעצמם יעדים ומשימות חדשות על מנת להמשיך את עשייתם והתפתחותם.
במילים אחרות אפשר לומר שחווית החיים החומרית נמדדת על פי משימות ויעדים שהאדם מציב לעצמו כי אלו קובעים עבורו את הכיוון. מוסכם שעל מנת להגדיר משימות ועל מנת לחיות עימן בשלום אנשים מגדירים ביחד עם המשימה גם גבול וגם הגדרה שמשמשים סוג של גדר או מסגרת שמעניקה את תחושת יציבות (בתוך הכאוס) למרות ״שבמציאות״ ניתן לומר שהכל מתנהל מתוך אי וודאות. ולמה? כי הדימיון שלנו לעולם לא מתחשב בגדרות וגבולות והוא מאתגר אותנו להביט גם על החלק שנמצא מעבר לגדר, ההגדרה והגבול שקבענו. וכך נע לו האדם בין הצורך ליצור תהליך חיים ליניארי וקבוע שנשען על פעולות עוקבות ומוכחות והישגים ברורים לבין הרגשת כאוס שבה האדם יכול למצוא את עצמו מטולטל בתוך המציאות. זה קורה כאשר רצף הפעולות שלו נשבר או תופס כיוון שונה, בגלל הצורך לקיים את דרך חייו ביחס לתוצאה הרצויה ובוודאי ביחס לאותם אירועים שמופיעים בחייו כסערה או כשינוי שהוא לא היה ער ומודע לאפשרותו, וכך ניתן לומר שהאדם מתפקד בכמה מיימדים במקביל כשכל מימד דורש ממנו התייחסות אחרת וקצב אחר ומכאן תחושת הבלבול של האדם ואי הידיעה כיצד לפעול בכל מצב.
המימד השלישי
המימד השלישי הוא המימד המוכר לנו מחיינו, המימד שהורגלנו אליו בהתנהלות, במחשבה ובתודעה, מימד שמתנהל בגבולות ברורים, מוסכמים, שאליהם חונכנו כילדים. בתוך הגבולות הללו מתקיימות תנועות של הרחבה וצמצום, פעולה ומנוחה בדיוק כמו נשימתנו, ועדיין: אם האדם רוצה, שואף ומשתוקק לפרוץ למרחבים חדשים הוא עושה זאת על ידי פריצת הגבולות הקיימים. הוא עושה ניסיון לפרוץ אל תחום חדש על ידי הרחבת או עזיבת התחום הקודם שבו הוא עסק (למשל) ומי מאיתנו בחייו לא שאף לרגע או לתקופה להחליף, להתנסות, להרחיב ולחוות מצבי חיים אחרים: עבודה אחרת, זוגיות אחרת, מקום מגורים אחר, מקצוע אחר, גוף אחר ותודעה אחרת. הדימיון כמו שנאמר, לא מתחשב בגבולות וכך האדם יכול לדמיין לעצמו את עצמו בשלל מצבים אחרים, אפשריים או מופרכים שמקישים בדרך כלל על התשוקה הרגעית, האשליה, ובחינת האפשרות התיאורטית כי במצב הזה (דימיון) יש כל דבר מלבד עשייה.
הדימיון הוא חסר גבולות, המעשה חייב להתנהל בתוך גבולות ומכאן הפער שבין הדימיון למעשה והרצון לאחד ביניהם ולקדמם לעשייה פרקטית ומוכחת שתהיה מוזנת משני המצבים. זה מסביר את הפער בין מה שדמיינתי כרצוי לבין מה שעשיתי בפועל ולכן רבים חווים את עשייתם ככזו המופיעה בסוף גם עם תחושת החמצה.
שדה ההתנסות המתוח הזה (ויש רבים כאלה) מראה את המתח הטבעי שנמצא בין קטבים כשקוטב אחד (דימיון) לא מתחשב בדבר ומתמסר לאי הוודאות ובין הקוטב האחר שכרוך במימוש ועשייה על פי גבול ברור. במילים אחרות: במימד השלישי האדם נתון בתוך גבול ברור ומוגדר והוא עושה ככל יכולתו על מנת להשתחרר מתחושת המצור של הגבול הזה על ידי הדימיון.
הגבול של המימד השלישי מוגדר בדיוק כמו גבול בין מדינות: אורך רוחב ועומק ומבחינה מסוימת משמעות חצית גבול יכולה להיעשות במטר אחד או בקילומטר וההשלכה תהיה דומה ושווה כי ״היציאה מהמימד השלישי״ היא למעשה חצית גבול מוגדר וקבוע שנחוץ לתפקוד תקין . זה יכול לבוא לידי ביטוי במערכת החוקים שהאדם קובע לעצמו או כאלו שקובעים עבורו. אולי זה נשמע כמו ״חיים בתוך מכלאה״ ושלילת חופש תנועה ורצון אבל תכנית הפעולה של הגבול במקור באה לגדר את החוויה התודעתית של האדם ולצמצם את מרחב הפעולה שלו על מנת שיוכל להעמיק בתוך חוויה וליצור עומק כי אנשים (נשמות) נוטים לקפוץ מדבר לדבר ולחפש מעקף כאשר מסתמן קושי. למשל: אדם מסוים רוצה ללמוד שפות ויש כמה שפות שמאד מעניינות אותו, הוא רוצה להתנסות אבל הוא מבין שעל מנת ״לדעת שפה״ הוא צריך אורך ורוחב פעולה ולהתעמק. כחלק מחווית הגידור שלו הוא ישקול לא רק את המשיכה שיש לו ללמידת שפה מסוימת אלא את הרוחב והאורך של תהליך הלמידה כי יש שפות קשות וארוכות שקשה להעמיק בהם ויש שפות קלילות שמשך הלימוד בהם קצר יותר או דומה אולי לשפת אימך וגם לזה לכאורה יש יתרון. עוד דוגמאות:
אנשים בוחרים לקרוא ספרי קריאה גם לפי אורך הספר,
אנשים בוחרים לצאת לטיול גם לפי אורך המסלול,
אנשים קונים מכנסיים לפי רוחב ואורך הגיזרה,
אנשים אוכלים לפי רוחב קיבתם,
אנשים רצים לפי קוצר נשימתם,
אנשים נוסעים צפונה או דרומה עד הגבול ורק מביטים בסקרנות מעבר לו,
אנשים מכינים לחם לאפייה גם לפי רוחב התנור,
אנשים נבחנים בבחינת הבגרות בחיבור על פי אורך רוחב ועומק הטקסט,
וכל אלו הם גבולות ברורים לכאורה שמגדרים את האדם אל מערכת מידות שהוא אמור להתאים את עצמו אליהם על מנת להתקיים בשלום במימד השלישי, וזו גם דרך החינוך של מערכת החינוך.
רוצים גבולות או חופש?
נראה וגם מצופה שבני אדם מבקשים לעצמם חופש פעולה, חירות וזכות בחירה חופשית אבל בפועל בני אדם מעדיפים לוותר על הזכות הזו ולהיות מגודרים בתוך מערכות של חוקים ותקנות שמסמנות להם את הנתיב האפשרי לפעולה על מנת לתפקד בחברה ולא לחפש את הנתיב הזה כל פעם מחדש על ידי הרגשה, שאלות פנימיות, התלבטות והתחבטות בשדה האי וודאות. כך ולמרות הפשרה ( על החופש) החוק והגבול מייצרים הרגשת וודאות, מה מותר ומה אסור או איפה עובר הגבול, החוק או התקנה. התומכים בכך יגידו שחברה חייבת לפעול על פי גבול וחוק כי הם יוצרים סדר אבל אנחנו עדים לכך מאז ומעולם וגם ממש בימים אלו שסדר הוא מושג יחסי ובני אדם תמיד יחפשו את הדרכים לפרוץ את הגבולות ולהתרחב גם אם זה פוגע בסדר החברתי. עובדה היא שילד תמיד יפרוץ את הגבולות שהוריו מציבים לו וכל המבוגרים בעולם עוברים על החוק הכתוב אחרת לא היה צריך לחוקק חוקים חדשים ולהציב תקנות חדשות כל הזמן בניסיון לגדר את בני האדם ולקבע אותם לגבולות המימד השלישי.
הניסיון לבדוק את הגבול או לחצות אותו מצביע על הרצון להתרחב אל מעבר למה שהוגדר ועדיין חווית החופש מתקיימת גם בתוך המימד השלישי על ידי הפרמטרים של אורך רוחב ועומק, צמצום והרחבה שמאפשרים חופש בחירה בתוך הגבולות הקיימים בדיוק כמו הרצון לבשל ארוחת צהרים ממה שיש במקרר באותו רגע. המצאי מוגבל אבל אפשר גם ממצאי מוגבל ליצור המון אפשרויות. אם נתייחס לחיים עצמם: כל עשייה יכולה להשתנות, להעמיק, להתרחב, להתארך או להתקצר וליצור אפשרות חדשות מפרספקטיבה והתנסות אחרת וגם זה חופש, החופש ליצור. יש אמנים שהיו רוצים שיהיה להם מראש את כל סוגי הצבעים, המכחולים, הבדים והחומרים על מנת שיהיו להם כל האפשרויות ליצור כמו שהם רוצים ויש כאלו שמציירים רק בפיסת פחם. עבור שניהם המימד השלישי הוא האורך והרוחב של הנייר (המוגדר כגבול) ואת העומק אתה יכול ליצור כרצונך באופן חופשי על ידי יצירתך הייחודית שהיא משחק בין הריק והמלא על הנייר, וכעת אתם יכולים לקחת את התובנה הזו לכל תחום בחיים.
המימד הרביעי
המימד הרביעי הוא התפתחות של המימד השלישי וגם הוא מוכר לנו מחיינו כי זהו מימד הזמן. את כל שתיארתי קודם כביטויים של המימד השלישי המוכר תיארתי במכוון באופן סטטי וקבוע. פעולות שחוזרות על עצמן המון פעמים בתוך מרחבים קבועים מקובעי גבולות כשרק שינוי הפרמטרים והעומק מאפשרים ביטוי ייחודי והתפתחות בתוך מרחב מוכרֿ, תואם ומוגדר. המימד הרביעי אם כן מוסיף לזה את מימד הזמן וזה מוסיף הרבה אפשרויות חדשות.
כאשר אנו בוחרים לעשות משימה אנחנו (במימד השלישי) עושים אותה ע״י בחינת גבולותיה, אורכה, רוחבה ועומקה, אפשרויות צמצומה או הרחבתה ואנו חוקרים את המסוגלות והיכולת שלנו לצאת אל אותה משימה על פי ערכים אלה. אם היא נבחנת רק על פי המימד השלישי אז רק לתנאים שציינתי יש משמעות אבל הענין הוא ששום מטרה איננה יכולה להיות באמת מטרה אם לא מוצמד לה ערך של זמן (מימד רביעי) וכך והרבה פעמים אנו פועלים או מדלגים ממימד למימד בניסיון למצוא תואם בין שני גורמים שלא תמיד מתחברים כי אולי עומד לרשותנו זמן קצר או ארוך מידי וזה לא יאפשר את ביצוע המשימה גם אם הגדרנו נכון את הפרמטרים הראשוניים של הגבול, הצמצום, ההרחבה, האורך הרוחב והעומק הרצוי. נקודה נוספת : אם אני מסתכל על המשימה דרך מישור הזמן לפני הביצוע אני יסיק מסקנה אחת לגבי המשימה ואם אני אסתכל על המשימה דרך מישור הזמן כאשר אני בתוך המשימה אני יגיע למסקנה אחרת וכך מישור הזמן מעלה פרדוקס בין נקודת מבט אוביקטיבית וסוביקטיבית כי התשובות לשלמות המשימה יהיו שונות .. ואנשים אוהבים ושואפים לתשובה אחת :) , תחשבו כמה פעמים רציתם לנסוע לאן שהוא וזה נראה לכם פשוט, קל וזריז ואז יצאתם נתקעתם בפקק והתחרטתם שיצאתם למשימה. הבעיה היא לא במשימה, הבעיה היא במימד הזמן.
כל משימה וכל מטרה היא תהליך ותהליך יש לדעת לנהל בעולם החומר גם על פי מימד הזמן ולמה?
כי הזמן הוא זה שמסביר את התהליך (כל תהליך) אבל הזמן לא באמת קיים ונוכח ובר השפעה על כל חלקי התודעה כי ישנם חלקים נצחיים שאינם כפופים להלך הזמן. המימדים והיקום פועלים בו זמנית ורק אנחנו הם אלו שעושים הפרדה (בין זה לזה) על מנת להתמצא במתרחש ע״י גידור של עצמנו ותודעתנו, ולכן הזמן הוא אשלייה. וההסבר: אם הזמן הוא מושג סופי אז הוא צריך להתחיל מנקודה מסוימת וחייבת להיות לו התחלה וסוף ולכן קיומו של האדם או העולם הזה היה חייב להתחיל מנקודת זמן מסוימת שלפניה לא היה עולם ולא אדם כי לא היה זמן או שהעולם היה סטטי ללא שינוי ולכן האדם והעולם וכל התהליכים נוצרו ממשהו אחר או ע״י גורם אחר שאינו תלוי במושג זמן. מהו לדעתכם?
אם לעולם יש התחלה אז גם יש לו סוף ולכן בעולם החומרי של הגבול והזמן האינסוף לא יכול להיות קיים כי אין מושג כזה מבחינת זמן. אם המודעות היא אכן אינסופית ונצחית זה רק מוכיח שהיא איננה חומרית אלא רוחנית והיא איננה כפופה באמת למימד השלישי והרביעי אחרת ואם המודעות או הנשמה היתה גשמית היא למעשה חייבת למות ביחד עם מותו של האדם.
יש אלמנט מתסכל במושג זמן כי הזמן מצביע על שעון החול של החיים שאוזל ומכיוון שהזמן הוא זה שמסביר את התהליך הוא גם אחד האלמנטים הבודדים שדוחק באדם למהר לעשות ולממש, ודרך התיאום (המאולץ) עם הזמן עומדות בפני האדם אפשרויות חדשות שללא הדחיקה הזו של הזמן אולי הוא לא היה עושה.
המימד החמישי
אנו עומדים בפתח המימד החמישי שהוא מימד של מודעות. זהו מימד אחר, חדש ושונה שחלים עליו כללים אחרים. הוא משחק ומשנה את האפשרויות של החוויה כי הכללים הקבועים שתיארתי קודם (מימד שלישי ורביעי) לא חלים עליו במלואם, העולם חופשי עשה כרצונך. אם בשני המימדים הקודמים שתיארתי יש משמעות רבה לעקביות של התהליך ביחס למישור הזמן ולמעקב אחר הפעולות (החוזרות על עצמן) על מנת להגיע אל מטרה, במימד החמישי אפשר לנהל הרבה תהליכים במקביל ולנוע בתוכם קדימה ואחורה כמו בעריכת סרט קולנוע ולהתמקד רק בדברים שדורשים, מזמינים ומבקשים את תשומת הלב. ההתייחסות אל הזמן היא לא כאל גורם מגביל. קודם הבאתי דוגמא :
״תחשבו כמה פעמים רציתם לנסוע למקום כלשהוא וזה נראה לכם פשוט, קל וזריז ואז כשיצאתם נתקעתם בפקק והתחרטתם שיצאתם למשימה. הבעיה היא לא במשימה, הבעיה היא במימד הזמן. כל משימה וכל מטרה היא תהליך ותהליך יש לדעת לנהל בעולם החומר גם על פי מימד הזמן״
במימד החמישי אתה לא מתחרט ומוותר על המשימה בגלל קוצר זמן, כי כל דבר קורה במועדו דרך מאפיינים שהם לא בהכרח לוגים וליניארים, ז״א לא על ידי מהלכים עוקבים אלא בקפיצות (מדבר לדבר), אתה פשוט מקדם תהליך אחר בזמן שאתה יושב בפקק ומבין שזה המקום המתאים והזמן הנכון לקדם את התהליך הזה, בתנאים הללו ! . וכך לזמן אין משמעות עמוקה כי הוא לא מקבל קדימות ואתה נשארת בתוך פנימיותך. במילים אחרות: מימד הזמן הוא גורם מכריע שמסביר תהליכים על פי עבר הווה ועתיד, מרגע שהאדם מתחבר אל המקור ונשאר בתוך פנימיותו המושגים הללו מפסיקים להיות הפרמטרים שבעזרתם מסבירים תהליכים : (זה קרה לי כי.., זה קורה לי כי.. , זה יקרה לי כי..), יש פרספקטיבה אחרת למרחב, לתפיסה, להבנת מושגי החיים, לפנימיות והיא מתנהלת מתוך הבנת המקור וקבלת מה שמתקיים, מתי שהוא מתקיים ללא צורך בחלוקה לזמנים והפרדות.
יש הבדל גדול בין חוויה מבודדת שבה האדם חרד מהתנאים החיצוניים שהוא צריך לעמוד בהם ולכן הוא שומר על גבולותיו ומצמצם את מבטו, חירותו ואפשרויותיו לבין אותה חוויה כאשר המבט פרוש על כל המרחב האפשרי והנוכחות נמצאת בהווה, בכאן ובעכשיו ובמה שנכון: מכאן תצא פעולה אחרת ושונה מבחינת איכות ועומק הבנה.
אם במימד החמישי המרחב פרוש ויש אפשרות לנוע קדימה ואחורה בתהליך, לקפוץ מדבר לדבר, ולהבין שהכל נעשה בו זמנית אז אין ספק שערכי המימד השלישי ישברו (בשל האצת ההתפתחות) כי התהליך הוא לא ליניארי שדורש מעקב צמוד אלא מערכת של התנסויות שהיא חסרת גבולות לכאורה וכאוטית ומתאימה להגדרת האי וודאות שהיא הבסיס האמיתי לקיום. למשל :ניתן לראות את הדור הצעיר של היום וכיצד רבים מהם גוללים את הטלפונים במהירות קולטים רסיסי מידע ועוסקים במקביל במלא רעיונות, כל אחד ממציא לעצמו דמות, זהות ודימוי רצוי, ואפשר לומר שזו הצצה אל המימד החמישי. זוהי חוויה כאוטית, חסרת סדר לכאורה אבל גם היא חייבת להתנהל בתוך גבולות כי כל המימדים מתנהלים בתוך גבולות, פשוט לא אלו שאנו ערים להם, ובנוסף (גם בנוגע לדור הצעיר) זה לא קשור רק ליכולת להכיל מידע ולקפוץ מדבר לדבר על פי הרגע אלא לשינוי תכוף של נקודת ההתבוננות וההתייחסות שיש לכם כלפי חווית החיים, היכולת להבין את המרחב, לשאוף לחיבור אל המקור, לקבל את הקיים, להבין את התכלית ובעיקר חשובה היכולת להוסיף לזה פעולה כי חווית החיים לעולם נמדדת על פי מה שעשית ומימשת (כחוויה רגשית) ולא מה שחשבת או רצית.
אנו בדרך אל המימד החמישי וטועמים ממנו, מי יותר ומי פחות. זהו מימד שדורש מודעות גבוהה יותר כי עבור החוויה הגופנית חומרית אלו תדרים אקסטטים מידי, במיוחד עבור אלה שהתרגלו לצורת המחשבה וההתנהלות הליניארית של המימד השלישי שאומר: רק מה שאני רואה קיים.
בסיס החוויה של האדם מונע מהצורך להיות מאושר וזה בא לידי ביטוי גם על ידי הרצון להתעלות. מבחינה רוחנית זה לא משנה באיזו דרגת מודעות אתה נמצא כי הכל מתרחש בו זמנית ולכן גם אנשים מודעים ביותר יכולים להתנסות בחוויות רדודות (לכאורה) העניין הוא לא עם מה אתה מתעסק ובמה אתה עוסק אלא מאיזו נקודת מבט אתה חווה והאם המודעות מסוגלת להתעלות על מנת להבין ולהרגיש את החוויה , ואכן, בתהליך התפתחות יש התקדמות ונסיגות ולכן אפשר לומר :
אדם שחווה את החיים מהמימד החמישי יכול לחוות נסיגות למימד השלישי והרביעי כי יכולת ההכלה והמסוגלות של המימד החמישי נמצאת בשלבי התפתחות והיא לא קבועה, ועדיין יש נקודה בהתפתחות רוחנית שבה אתה מגיע למקום בהבנה ובתפיסה, בלקיחת האחריות על עצמך, וידיעת החירות שאין ממנה דרך חזרה והמטרה היא לחצות את הנקודה הזו.
Comments