שמיים זרועי כוכבים

לאחרונה מצאתי את עצמי יושב בערב במרפסת ומביט בשמיים זמן ממושך - עוקב אחר “ליקוי הירח” שבו כדור הארץ מסתיר את אור השמש, מחכה לרגע שבו הירח יכנס אל ״צל כדור הארץ״ ואראה ירח אדמדם. מעת לעת עננים הסתירו את המופע הקוסמי ועצם האירוע העלה בי הרהורים ואת השאלה: האם זה מבשר משהו? 

זה הזכיר לי שבשנה שנולדתי זכה אייזק אסימוב בפרס סיפור המדע הבדיוני הטוב מעולם על ספרו "שקיעה". זהו סיפור מרתק על כוכב לכת מואר ללא הפסק על ידי 6 שמשות, שתושביו מעולם לא חוו חשיכה. 

העלילה מתפתחת כאשר מדענים מזהים תופעות אסטרונומיות נדירות המבשרות על ליקוי שמיימי יוצא דופן - רגע שבו השמשות יסתירו זו את זו, ולראשונה זה אלפי שנים ישרור חושך מוחלט על הכוכב. הידיעה הזו עוררה פחדים עמוקים ושיגעון המוני בקרב תושבי הכוכב, החוששים שהשמש לא תשוב להאיר לעולם. הם החלו לתקוף מדענים, אנשי דת וממשל, הדליקו אש והבעירו את הכוכב בתקווה שיפזרו את החשיכה. אך החשיכה התגברה, וברגע הליקוי, בחושך המוחלט, גילו תושבי הכוכב כי השמיים זרועים כוכבים מאירים, והם אינם בודדים כפי שחשבו תמיד.

====

לפחד ולטירוף יש צורות ביטוי רבות. האדם דואג לשרידותו וקיומו, הוא דואג מפני העתיד הלא וודאי ועושה ככל יכולתו להבטיח את העתיד שהוא מדמיין לעצמו. דעתו עסוקה בנושא אחר: בדברים, ברעיונות ובהגדרות - ולא בעצמיותו הבלתי מוגדרת שמתקיימת כאן ועכשיו. 

====

מהו ריפוי ? 

האובססיה לקיום הכוכב דומה לחרדה מפני קיום הגוף. מתרחשים בו תהליכים בלתי נמנעים של גאות ושפל, אור וחושך -הרחק מיכולת השליטה האנושית. 

אנחנו חיים בתוך ריבוי של שעונים פנימיים המצביעים על הרס ובנייה של תאים באופן מחזורי כך שכל כמה שנים תאי הגוף ״מחליפים את עצמם״, ולכן ואם הם מחליפים את עצמם אז עולה השאלה מהו ריפוי?. אם התא הוא מתחלף אז איך אוכל להתייחס למצבו כעת? זה מסביר איך רב הנסתר על הגלוי למרות המדע, הטכנולוגיה והמחקר.

אם כך, ריפוי איננו תיקון של מה שהיה. התא הישן איננו נשמר או מתוקן - הוא מתפרק, נספג, מפנה מקום לחדש. לכן השאלה ״מהו ריפוי״? איננה נוגעת רק להחזרת הגוף אל מצב קודם אלא ליכולת לאפשר לתא הבא, לזה שעומד להופיע, תנאים מיטיבים יותר.

ולכן, כאשר אדם חולה, הוא מחפש כמעט באופן אוטומטי אחר שם, אחר הגדרה שתסביר לו ״מה יש לו״. הצורך הזה בכותרת איננו רק עניין טכני אלא צורך קיומי -ההגדרה מייצרת תחושה זמנית של סדר בתוך הכאוס. 

ברגע שניתנת כותרת למחלה, מתאפשרת שיחה עם רופא, נפתח מסלול טיפולי, אפשר לחשב סיכונים וסיכויים, ויש לאדם תחושה שהוא יודע מול מה הוא מתמודד. אלא שיחד עם תחושת השליטה הזו נכנסת גם מלכודת: הכותרת, שהיא מצב תודעה קבוע ומאיים והיא מתחילה לתפוס את מקומה של החוויה החיה של הגוף. במקום להיות בתהליך מתהווה ומתחלף, בתנועה דינמית של הרס ובנייה, האדם הופך בעיני עצמו ובעיני סביבתו ל״חולה״ ולא ל״מחלים״ או ״מתחדש״. 

כאן מתחילה הבעיה. השפה הרפואית, שהיא כלי הכרחי למערכת הבריאות, מקבעת מצבים ותוצאות במקום לתאר תהליכים. הגוף איננו עובד בשמות ותוצאות אלא במחזוריות. הוא נושם, מתחלף, נפרם ונבנה מחדש. אבל המילה ״מחלה״ נוטלת ממנו את התנועה והשינוי, מחלישה את האפשרות לפתוח את ״מרכזי הריפוי הפנימיים״ כי ברגע שאדם מזדהה עם הכותרת הזו, הוא מתחיל למדוד את עצמו רק ביחס אליה: האם אני יותר חולה או פחות חולה?, האם המחלה נעלמת או מחמירה?. כל שאר הרבדים - ההבראה השקטה שמתרחשת ברקע, תהליכי ההתחדשות הסמויים מן העין, היכולת של הגוף להצמיח תאים חדשים נעלמים מאחורי הכותרת.

כותרת המחלה נראית לעיתים כמצע בטוח, אבל היא מגדירה את האדם דרך המחסור ולא דרך הפוטנציאל. ברגע שהוא נקרא ״חולה״ הוא משלים עם הזהות הזו גם אם רק ברובד לא מודע- הוא הולך ״לבית חולים״ ששם הוא יפגוש רבים עם זהות דומה. זה נחוץ לעיתים, אבל זו גם מסגרת של מחשבה, התנהגות ותודעה שמרחיקה ממנו את האפשרות לחוות את עצמו כמתחדש- מחלים. וכאן עולה השאלה: האם אפשר בכלל להבריא במקום שבו מכנה המשותף הקולקטיבי- תודעתי הוא מחלה? האם אפשר לחזור לחיים מלאים כאשר הזהות שמודבקת עליך היא ״חולה״?

הריפוי כגן פורח

הריפוי האמיתי איננו אירוע נקודתי שמתרחש רק כאשר האדם חולה, אלא תהליך מתמשך, מחזורי, המתרחש בכל רגע ורגע - ממש כמו פעולת הנשימה או העיכול. אנחנו לא עוצרים לחשוב על כך שהגוף מרפא את עצמו גם בזמן שינה, גם בזמן תנועה, באופן יומיומי וקבוע. זוהי מערכת פנימית שכל כולה מבוססת על התחדשות בלתי פוסקת: פינוי של הישן ויצירה של החדש. לכן, ריפוי איננו משהו שמופעל מבחוץ, אלא מרקם חיים פנימי ואנרגטי שפועל כל הזמן, בין אם אנחנו מודעים אליו ובין אם לא.

כאשר אנחנו מביטים על הגוף דרך ההבנה הזו, הוא מתגלה לפנינו כגן  ולא כמתקן מכני שמתקלקל ויש לתקנו, אלא כשדה אורגני מתחלף. בגן הזה יש מחזוריות ברורה: העלים נושרים בסתיו, נובטים חדשים באביב, השורשים מחזיקים ומזינים גם כאשר פני הקרקע קמלים. לעיתים ישנם אזורים מוארים שפורחים בעוצמה ולעיתים פינות מוצלות ושקטות יותר או חלק יבש וקמל אבל הכול חלק מאותה מערכת אחת מאוחדת.

בגן מתקיימת אינטראקציה תמידית בין החלקים: הצמחים השונים מושפעים זה מזה, שותים מאותן שכבות אדמה, ניזונים מאותה השקיה, מקבלים את אותו דישון. גם הגוף שלנו פועל כך: מערכות שונות ניזונות מאותה אנרגיה, מושפעות זו מזו, ומשמרות איזון פנימי. הריפוי, אם כן, איננו פעולה ממוקדת במקום אחד, אלא פעולה מערכתית, הוליסטית, המשתרעת על פני כל החלקים ומשפיעה על כל הגן. 

בדיוק כמו בטבע, גם כאן קיימת מערכת אקולוגית פנימית. זוהי מערכת שמגיבה לאירועים ולתרחישים: חיצוניים כמו מזג אוויר, תזונה, פציעה או מחלה, ופנימיים כמו מחשבות, רגשות ותודעה. כוחו של הגן הפנימי הזה איננו בכך שהוא מונע לגמרי הפרעות, אלא בכך שהוא יודע לשוב לאיזון אחרי כל שינוי. גם כאשר סופה פוקדת את השדה, או כאשר חלק מן הצמחים קמלים, האדמה עדיין שומרת את כוחה, והחיים מתארגנים מחדש מתוך אותו בסיס.

וכך מתברר שהריפוי איננו נמדד על פי עוצמת ההפרות= כמה חזקה הייתה המחלה?, כמה חריף היה המשבר? אלא על פי היכולת לחזור לאיזון. זהו מדד אחר לחלוטין: לא שליטה מלאה, לא הדחקת המחלה, אלא שיבה מתמדת להרמוניה ואיזון. 

אולי זה ההבדל בין מחלה לריפוי: המחלה מבקשת שם, הגדרה, גבול ברור; הריפוי, לעומתה, מבקש תנועה, נשימה, מחזוריות ואיזון, את היכולת לגלות בכל פעם מחדש את מה שכבר היה חבוי בתוך הקרקע הפורייה של החיים.

מחלה כחסימה 

כאשר אנחנו מפסיקים לראות במחלה ״כותרת״ רפואית, ומתחילים להבין אותה כחסימה, התמונה משתנה לחלוטין. החסימה איננה רק תיאור פיזיולוגי של עורק סתום, שריר תפוס או גיד מודלק - היא מייצגת עצירה של תנועה. תנועה של אנרגיה, של רגש, של מחשבה, של רוח.

ברפואה הסינית לא מדברים על מחלה במובן המערבי: ככותרת או שם קבוע אלא על חסימה בזרימה. ה-Qi, אנרגיית החיים, אמור לנוע בכל הערוצים, להזין את האיברים, לחבר בין גוף לנפש, בין פנימי לחיצוני. כאשר הזרימה הזו נתקעת וזה מתמשך אז מתרחשת מחלה.

החסימה יכולה להתבטא בכל רובד: בגוף - ככאב, עייפות, חולשה או דלקת; 

ברגש -ככעס שאינו משתחרר או פחד, דאגת יתר או צער; 

במחשבה - כמעגל חוזר של מחשבות טורדניות; 

וברוח - כניתוק מהמשמעות ומהתחושה של שייכות לחיים. 

כל אלה אינם מצבים נפרדים אלא היבטים שונים של אותה חסימה. ולכן התפתחות מחלה לא מתחילה בגוף אלא במישור הרוח, משם היא ״יורדת אל״ מישור מנטלי ואל מישור רגשי ואז היא מופיעה בגוף כמחלה- כזו שכבר מושרשת בתודעה ומייצגת חסימה בכל המישורים העליונים- רוחני- מנטלי- רגשי, ומכאן שעל המטפל לדעת לאבחן ולזהות חסימות ברמת הרוח, ברמה המנטלית והרגשית, לדעת להקשיב, לזהות, לחקור את השרש עוד בטרם המחלה הגיעה אל הגוף. 

====

כל מחלה וכל בעיה מתחילה ממישור רוחני-מנטלי- רגשי ולכן ללא פתרון החסימה במישורים הללו וללא התייחסות לנפש- לא יכול להתקיים ריפוי מלא. 

====

כאשר מחלה מובנת כך, היא מפסיקה להיות “בעיה מקומית” עם שם רפואי, והיא הופכת לסימן שמעיד על חוסר תנועה במערכת כולה. כך משתנה גם נקודת המבט: לא מלחמה במחלה, אלא ניסיון לאבחן אותה ראשית בכל אחד מהמישורים העליונים דרך הקשבה, שיחה, נשימה והסכמה ואז לנקוט פעולות על מנת להעלות את הסיבה אל המודעות ולפעול לפתיחה של החסימה בכל אחד מהרבדים. 

====

החסימה היא לא רק עניין פיזיולוגי אלא קריאה למודעות. אם היא לא תחקר ברמת המודעות, היא תמשיך לרדת מטה ותתבטא בגוף.

====

היררכיה של רבדים 

כאשר מופיעה חסימה, אין שורה תחתונה אחת לגבי היכן להתחיל את הטיפול. לעיתים נכון לגשת מיד אל הגוף הפיזי כי שם מופיעה הקריאה לעזרה, הכאב החד או הסימפטום. במקרים אחרים המטפל יבחר לפתוח דווקא ברובד רגשי- לאפשר לביטוי רגש מודחק לקבל מקום, וכך להחזיר את הזרימה. וישנם מצבים שבהם אי־אפשר להתחיל אלא מן הרובד הרוחני - הזכרות במשמעות, בחיבור העמוק של האדם אל חייו, ואל עצמו. להבין את הצרכים, הרצונות, והבחירות שהוא עשה ורוצה לעשות. 

זוהי היררכיה גמישה: לא ״סולם״ קבוע שמתחילים תמיד מלמעלה או מלמטה, אלא מערכת רב־ממדית שבה כל רובד הוא שער. הגוף, הנפש, המחשבה והרוח הם מישורים שונים של אותו מארג, וכל אחד מהם יכול לשמש כפתח דרכו נכנסים אל התהליך. חשובה כאן ההבנה שאין כאן הפרדה: כל חסימה פיזית היא גם חסימה רגשית- מנטלית, וכל חסימה רוחנית תתבטא בסופו של דבר בגוף. הבחירה בנקודת הכניסה כרוכה באמנות האבחון - לראות היכן הקריאה היא החזקה ביותר, היכן האדם מוכן לפגוש את עצמו, ומשם לאפשר לרבדים האחרים להיפתח בהדרגה.

המרכיב הרוחני כתשתית

ברפואה הסינית ברור כי שורשי המחלה אינם נטועים רק בגוף או ברגש, אלא ברובד העמוק ביותר - הרוח, הנשמה, ה-Shen (שֶן). ה-Shen איננו רק ״נפש״ או ״רוח״ במובן המערבי, אלא המהות המאירה של האדם - אותו ניצוץ שמכוון, מעניק משמעות, מחבר בין שמיים לאדם, ומציב את חייו על ציר של כיוון וייעוד. כאשר ה-Shen מואר, כל יתר הרבדים : מחשבה, רגש וגוף מתארגנים סביבו בהרמוניה. כאשר הוא מתעמעם או מתנתק, יכולה להתחיל דעיכה והתרחקות של האדם מעצמו וממהותו.

ברגע שהתודעה מתרחקת מן המשמעות, האדם מאבד את תחושת הכיוון או את הקשר לשורשי פנימיותו, נוצר פער. זהו רגע אחד בתחילתו  אך עם הזמן הוא מתעבה והופך לעצירה של ממש- חוסר איזון עמוק. החסימה מתחילה ברובד הרוחני, גולשת אולי למחשבות שחוזרות על עצמן, לדפוסים, לתיקון שיש ללמוד ממנו, היא מתגלמת ברגשות כמו פחד, כעס או עצב, ולבסוף מתיישבת בגוף: כאב, חולשה, מחלה. לכן נאמר שהמחלה איננה מתחילה בגוף- היא מגיעה אליו לאחר שהשתרשה בשורשים עמוקים יותר.

מכאן נובעת החובה לראות ברוח- ברצון נשמה לא מימד נפרד, אלא תשתית מרכזית. כמו עץ שנראה חולה בעליו: אפשר לגזום, לצבוע, אפילו לדשן את הקרקע  אבל אם השורש פגוע, שום טיפול חיצוני לא יספיק. כדי להשיב את החיות אל העץ, צריך להזין את השורשים עצמם. כך גם בריפוי: אפשר להתחיל מהפיזי או מהרגשי, אך ללא מגע עם השורש - עם ה -Shen  לא תיתכן הבראה אמיתית.

לעיתים אין לאדם נכונות לגשת ישירות לממד הרוחני. החסימה גדולה מדי, הגוף כבר צועק את כאבו, או שהמודעות עדיין איננה בשלה. במצבים כאלה נכון להתחיל מן הפיזי - דיקור, תזונה, מגע או מן הרגשי והמנטלי. אבל תמיד יש לזכור: המטרה הסופית היא חזרה לשורש. רק כאשר ה-Shen מתעורר, מתרחשת פתיחה אמיתית של החסימה, והאדם חוזר לחיות מתוך מרכז חייו.

כאן מתבהרת גם משמעות המודעות. מודעות איננה ידיעה אינטלקטואלית בלבד, לא עוד הבנה תאורטית של הסימפטום או של המנגנון. מודעות היא נכונות להתייצב מול החסימה, לפגוש אותה בכל עומקה, ולתת לה לעלות אל פני השטח מבלי לברוח ממנה. זהו מפגש עם אותו חלק באדם שחי מעבר להגדרות -עם הקרקע שממנה נובעת התנועה כולה. וכאשר הקרקע הזו מוזנת, הזרימה מתחדשת לא רק בגוף אלא גם בנפש ובמחשבה.

כאשר ה -Shen מואר והאדם שב ומתחבר אליו, לא רק שהמחלה נסוגה והגוף חוזר לאיזונו, אלא האדם כולו חוזר לחיות בתחושת ייעוד ומימוש. זוהי מהות הריפוי: לא רק סילוק הסימפטום, אלא חזרה עמוקה אל הבית הפנימי, אל השורש שממנו נובעים החיים, וכמובן שזהו תהליך שיש בו היכרות עצמית, השתוקקות, והבנה שהעצמיות האמיתית היא מעבר לנראה, מעבר לחומר או להגדרות. 

====  

עצמיותך חורגת מעבר לגופך הפיזי, מצויה מעבר לסיבתיות - ועדיין, המאבק נמשך.

====

יסוד המים ככוח החיים והריפוי

בבסיס ההוויה שלנו מצוי יסוד המים. לא במקרה רוב גופנו עשוי מים, ולא במקרה גם ברפואה הסינית המים נחשבים לאחד מחמשת היסודות (Wu Xing) שהם שורש כל תנועה ביקום. המים מגלמים את הכוח הזורם, הגמיש, הבלתי ניתן לעצירה. הם יודעים לשנות צורה לפי הכלי שבו הם נמצאים, לחדור לכל סדק, להזין את השדות והצמחים, וגם לשחוק סלעים קשים בעקביות של זרימה.

כאשר אנחנו מבינים את המחלה כחסימה, ברור מיד מדוע המים הם יסוד הריפוי: הם הסמל המובהק של פתיחה, תנועה, חיפוש והחזרת זרימה. החסימה היא עצירה; המים הם הנוגדן הטבעי לעצירה. ולכן, גם כאשר הגוף מראה סימפטומים קשים, אפשר להיזכר שהמרקם הפנימי שלו - מים, תמיד מבקש לנוע, תמיד יודע למצוא דרך.

המים קשורים ברפואה הסינית לאיברי הכליות ושלפוחית השתן, אך מעבר לפיזיולוגיה הם נחשבים מאגר הג׳ינג - המהות החיונית, שורש החיים. הם שומרים על כוח ההתחדשות, על היכולת לצמוח גם בזמנים של קושי. ברמה הרוחנית המים מייצגים את היכולת להיכנס אל הלא־נודע, לשהות בחשכה, לשקוע לעומק, לחפש שרש של אמת, לחפש את ידיעת עצמי ולצמוח מחדש מתוכה.

כאשר אנו נזכרים כי גופנו מורכב ברובו מים, עולה תזכורת חשובה: אין בנו קיבעון אמיתי. גם אם יש חסימה, גם אם יש מחלה, המים שבתוכנו יודעים להסתגל, לזרום מסביב, לפרוץ דרך. ברגע שהמודעות פוגשת את יסוד המים, האדם מגלה שהוא אינו רק גוף חולה אלא אוקיינוס חי, עצמיות תוססת, ושיש בו את הכוח להחזיר את עצמו אל איזון.

לכן אפשר לומר שריפוי אמיתי מתרחש כאשר האדם מתחיל לחיות כמים: לא כניסיון לשלוט בכל תנועה, אלא כהסכמה לזרום, להיטמע, לחדור, לנוע בעדינות ובעקביות. במובן הזה, החסימה היא הזמנה להזכיר לעצמנו את מה שתמיד קיים בנו: תנועת המים וכוח החיים.

בסופו של דבר, כל חסימה וכל מחלה הן גם תזכורת. תזכורת לכך שהגוף איננו מכונה מקולקלת אלא גן חי, תזכורת לכך שהרוח היא השורש ושבלעדיה אין תנועה, תזכורת לכך שהמים בתוכנו מבקשים לזרום ולא לעצור. אבל מעל לכל תזכורת לכך שמודעות היא המרחב שבו מתרחש הריפוי.

האדם חותר למימוש האושר, אך גורם כאב. 

הוא מבקש לממש תשוקה עצמית ויוצר סבל לאחרים. 

הוא מחפש קרבה, אך פעמים רבות מוביל לניצול. 

התודעה שלנו, אם כן, אינה יכולה להישאר כבולה לאותם רעיונות מוטמעים ולאמונה הצרה שרק המוחשי קיים. עליה להתכוונן מעבר לסיבתיות, מעבר למושגי הצדק והעוול, מעבר לדרמות האישיות.

כשם שתושבי הכוכב בסיפורו של אסימוב גילו בלילה הראשון של החשיכה את השמיים זרועי הכוכבים  כך גם אנחנו נקראים להביט בהם ולהבין שאיננו לבד כפי שחשבנו תמיד. כאן יכול להסתיים המאבק: הוא לא בחוץ, לא נגד המחלה, לא נגד העולם. המאבק כולו מתקיים בתודעתנו  והוא תלוי בתקווה כי דרכה מתבהרת האמת הפשוטה: יש אור מעבר לחשיכה, זרימה מעבר לחסימה, חיים מעבר להגדרות ורצון אמיתי לממש ולחיות את האור שמצוי בתוכנו. 

אני מאחל לכם חגים שמחים, שנה טובה של התחדשות. שתרגישו בשנה זו כגן פורח.  

הרשמה לניוזלטר של תחנת ירח