top of page

מדוע המשולש הוא הצורה המושלמת ?

לפעמים אנחנו נמשכים לצורות, כמעט מבלי לשים לב. משהו בהן מדבר עם התודעה שלנו, עם הגוף, עם תחושת הסדר הפנימי בתוכנו. המשולש, אולי יותר מכל צורה אחרת, נושא בתוכו סוד עתיק:

פשטות שמחזיקה מורכבות, יציבות שמאפשרת תנועה, ושלמות שמתהווה מתוך חיבור של שלושה קודקודים נפרדים שיוצרים צורניות מושלמת. 


שלושה קווים בלבד, שלוש נקודות בלבד וזה מספיק כדי ליצור מרחב. זה הבסיס של ההנדסה, של המתמטיקה, של הטבע ושל התודעה. המשולש מחזיק את הכוח להיות גם המסגרת וגם הפתח, גם המבנה הקשיח ביותר וגם הסמל הרוחני העמוק ביותר.


עקרון היציבות המבנית


אחד הדברים המרתקים במשולש זה שהוא היחידה הבסיסית ביותר של יציבות במרחב. בפיזיקה ובהנדסה קיימת אמת פשוטה: כל שלושה קודקודים יוצרים מישור חד משמעי.

ברגע שמחברים ביניהם בקווים, אנחנו מקבלים מבנה שסגור על עצמו, כזה שאינו יכול ״לזוז״ או ״להתפתל״ בלי לשנות את המהות הפנימית שלו, את אורך אחת הצלעות.


זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל כאן מסתתר חוק יסוד:

כל מצולע אחר- מרובע, מחומש, משושה, עלול להתעוות מבלי שהצלעות עצמן ישתנו.

מסגרת מרובעת, למשל, יכולה להפוך בקלות למעוין: הצלעות נשארות זהות, אבל הזוויות משתנות, והיציבות נשברת.

במשולש זה בלתי אפשרי. ברגע שסגרת שלוש צלעות, היחס בין האורכים לזוויות ננעל.

הגאומטריה עצמה קובעת: אם שלוש הצלעות נתונות, לא קיים יותר ממשולש אחד אפשרי.

זו הצורה היחידה שבה אין דרגות חופש מיותרות. אין ״בריחה״ של אנרגיה, אין מקום לעיוות.


כשבונים גשרים, מגדלים, כיפות או גגונים: משולשים הם יחידות הבסיס. מבני פלדה מתוחכמים, חוות רוח, ואפילו גופי חלליות - כולם נשענים על מסבכי משולשים- מסגרת של קורות שמתפקדת כמו שלד שמפזר עומסים בצורה אופטימלית:

כל כוח שנכנס אל אחד הקודקודים מתחלק באופן טבעי בין שתי הצלעות, וממשיך הלאה לאורך המבנה. זוהי חלוקת מתח מושלמת: אין נקודת תורפה, אין ״איבוד״ של יציבות, אין קריסה מקומית. יש איזון. 


כבר בבנייה הגותית של ימי הביניים, האדריכלים הבינו אינטואיטיבית שמשולש הוא ״האבן הפינה״ של יציבות. הם שילבו קשתות תומכות בצורת משולשים כדי לאפשר למבנים לשאת משקלים עצומים בגובה רב.

אותו עיקרון חזר שוב ושוב בטבע:

חלת־הדבש של הדבורים,

מבנה הגבישים,

ואפילו הצורה שבה עלים נפתחים סביב הגבעול.



====


ביקום שבו הכל נמצא בתנועה, המשולש הוא נקודת עוגן.

הוא לא רק שומר על צורתו; הוא מייצר יציבות בתוך תנועה.

זו אולי הסיבה שהמשולש חוצה גבולות של הנדסה, טבע ופילוסופיה 

הוא לא רק מבנה גאומטרי, אלא עקרון של סדר.


====


עקרון הקומפקטיות והשלמות הגאומטרית


המשולש הוא הצורה הבסיסית ביותר שמצליחה להחזיק שלמות.שלושה קודקודים בלבד וזה כל מה שנדרש כדי לסגור מרחב. אין צורך ברביעיות או בחמישיות, אין עודפים ואין עוד שכבות ביניים:

המשולש משיג יציבות מרחבית במינימום מרכיבים. זהו חוק כלכלי של הטבע- קומפקטיות שמולידה שלמות.


כל מצולע מורכב ממשולשים. כשאנחנו רוצים למדוד, לחשב, לייצר מודלים אנחנו מפרקים הכול חזרה ליחידות היסוד שלו: משולשים.

התהליך הזה נקרא Triangulation - מיפוי כל מבנה מורכב דרך חזרה למבנה הפשוט והברור ביותר.

זה נכון בגשרים, בבנייה אדריכלית, בהדמיות מחשב אבל גם במודלים של התודעה: לפעמים כדי להבין מערכת מסובכת, אנחנו צריכים לפרק אותה למשולשים הפנימיים שלה, כי ידע בנוי כפרקטל. 


איור של משולש


בתלת־ממד, הקסם הזה רק מתעצם. גם המשטחים המורכבים ביותר: כדור הארץ, פני כוכב לכת, או מודל תלת־ממדי בסרט אנימציה, כולם, בסופו של דבר, בנויים מרשת של משולשים זעירים.

הסיבה פשוטה: רק משולש מבטיח חישוב חד־משמעי של צורה, שטח ונפח. כל שלושת הקודקודים שלו נמצאים תמיד על אותו מישור,

והמתמטיקה סוגרת על עצמה כמו מבנה שמגן על עצמו מבפנים.

המשולש מזכיר לנו ששלמות לא נוצרת מעודף. לא צריך עשרה חלקים כדי לבנות צורה, מספיק שלושה אבל הם חייבים להיות מדויקים, מחוברים, בהרמוניה מלאה.



====


איזון בין פשטות לשלמות:

שלושה קודקודים, שלוש נקודות מבט, שלושה כוחות שמספיקים כדי ליצור עולם שלם.


====


משולש כמבנה בסיסי בטבע


הטבע, בדרכו השקטה והחכמה, בוחר שוב ושוב במשולש. הוא מגלה את הצורה הפשוטה ביותר שמצליחה להחזיק יציבות בתוך תנועה.

בכל מקום שנדרשת עמידות, פיזור עומסים, או חסכון בחומר המשולש מופיע מעצמו,


1. מולקולות, גבישים וזרימת החיים


המשולש מתחיל ברמה הכי אינטימית - בכימיה של הקיום עצמו.

קח את מולקולת המים (H₂O): שני מימנים וחמצן אחד, מחוברים בזווית של כ־104.5°.במשולש.

אותה זווית היא שמאפשרת למים לקבל את תכונותיהם הייחודיות:

היכולת ליצור קשרי מימן, לשנות מצבי צבירה, להיות בסיס לכל חיים על פני כדור הארץ. אפשר לומר שהמשולש הזה הוא המשולש הקדמון שממנו נובעת כל אפשרות לחיים.

בגבישים, התבנית חוזרת. מולקולות מסתדרות ברשתות משולשות משום שזו הדרך היעילה ביותר ״לארוז״ חומר במרחב ולהפחית אנרגיה עודפת

הטבע בונה כמו מהנדס מושלם. תסתכלו על קורי העכביש: המתח הנפרס בין חוטי המשי יוצר מערכת של משולשים זעירים שמאפשרת לקורים לשאת משקל עצום ביחס לעדינותם.

בשלד שלנו, אותו עיקרון חוזר:

העצמות הארוכות יוצרות יחד עם הרצועות והגידים מסבכים משולשים שמפזרים עומסים, מאפשרים תנועה ושומרים על חוזק מבני.


גם בני האדם למדו להקשיב לטבע וכך כל גשר, כל כיפה, וכנסיה, כל מבנה הנדסי שמבקש להחזיק משקל ולשרוד לאורך זמן, בסופו של דבר נשען על מסבכי משולשים. הטבע מגלה את החוקים, והאדם לומד מהם.


2. קוסמוס, כוכבים ושדות כוח


המשולש אינו נעצר בכדור הארץ. אחד הסודות היפים של נאס”א הוא משולשי לגרנז’- חמש נקודות יציבות בחלל שבהן כוחות הכבידה של שני גופים גדולים, כמו כדור הארץ והשמש, מאזנים זה את זה.

שתי נקודות מתוך החמש יוצרות משולשים מושלמים עם כדור הארץ והשמש.

בנקודות הללו, לוויינים יכולים ״לרחף״ כמעט ללא צריכת דלק, משתמשים באנרגיה המינימלית שהיקום עצמו מציע.

זו עדות לכך שגם במרחב של אינסוף, המשולש הוא שפת הסדר.



המשמעות הפילוסופית־מטאפיזית


המשולש איננו רק צורה גאומטרית הוא שפה עתיקה של אחדות.

באלפי תרבויות, בזרמים פילוסופיים שונים, בכתבים דתיים ובתורות רוחניות,המשולש חוזר שוב ושוב. החיים עצמם נעים בשלשות, בין כוחות שונים שיוצרים יחד שלם.


1. שמיים -אדמה - אדם (דאואיזם ובודהיזם)


ברפואה הסינית ובתפיסות הסיניות הקלאסיות, המשולש של שמיים אדמה אדם (天地人) הוא לא רק רעיון קוסמולוגי, אלא עקרון של סדר קיומי. הוא מופיע בטקסטים עתיקים כמו (易經, ספר התמורות) ובדאואיזם הקדום, שם מתואר היקום כמערכת של שלושה ממדים משלימים: שהם רעיון אבל גם יישום חכם ברפואה הסינית שבה אנו מחלקים את הגוף לאותם שלושה חלקים (TH)-מחממים אנו קוראים לזה. מחמם עליון אמצעי ותחתון. 


שמיים (天)  מקור התנועה, המחזוריות, החוקיות והזמן. השמיים מגלמים את הממד הבלתי נראה: עונות השנה, מחזורי הירח, נשימת החיים.


אדמה (地)  מרחב ההתקיימות, הצורה, החומר, הפוריות. האדמה היא המצע שמחזיק ומזין, הכוח המקבל, השקט, הסבלני.


אדם (人)  הישות שמקשרת ביניהם, ה”מתווך” בין סדרי שמיים לתנועות אדמה.


אבל, וזה לב העניין, האדם איננו מרכז ההיררכיה. הוא לא אדון על האדמה ולא מנותק מהשמיים; הוא החוליה המחברת.

המשמעות של חיים נכונים, לפי הדאואיזם, היא למצוא הרמוניה דינמית: להקשיב לשינויים שבשמיים, להבין את התנאים של האדמה, ולפעול מתוכם, וכך שלושת הקודקודים מגלמים שלושה מוקדי משען לתודעה:


שמיים - הממד של האפשרות, ההשראה, הנשמה, הרוח, הפתיחות למה שמעבר. לאו דווקא רוחניות במובן הדתי, אלא המרחב שמאפשר קפיצה.


אדמה - הקרקע, החומר, מסגרות הפעולה, המציאות הנתונה. כל מה שכאן ועכשיו, חוקים, מגבלות, תהליכים, זמן.


אדם - הנוכחות, היכולת לשאת בתוכי את שני הממדים האחרים ולנוע בתוכם.


המשולש הוא לא מערכת סמלית, אלא שדה עבודה דינמי. כשהאדם מזדהה רק עם אחד מהקודקודים או כאשר מתרחשת חסימה , האיזון נשבר:

אם אני ״תקוע באדמה״, אני נשאב לחומר, לצורך, לשליטה, וזו חסימה.

אם אני ב״שמיים בלבד״, אני מתנתק, מאבד עוגן, מתפוגג וכך  ההוויה מעוננת. 

רק כאשר אני נוכח בין שניהם, אני יכול לחוות תנועה חופשית בתוך מבנה יציב שמזין את עצמו. 



====

רוחניות היא היכולת לעמוד עם שתי רגלים על הקרקע כאשר המבט מופנה לשמיים. 

====



2. בודהיזם: שלושת השערים - גוף, דיבור ותודעה


במסורת הבודהיסטית, ובעיקר בזן בודהיזם, הדרך להבנה עמוקה של העצמי עוברת דרך שלושה שערים. הם נקראים לפעמים ״שלושת הפעולות״ (Three Actions)  אבל בכתבים עתיקים יותר מתייחסים אליהם כשערים, מפני שכל אחד מהם הוא הזמנה: כניסה למרחב אחר של חקירה, שמוביל בסופו של דבר לאותו מקום אחדותי.


המשולש הבודהיסטי - מינד, דיבור, וגף


שער הגוף - פעולה וחוויה


הגוף הוא הקרקע של ההווה. הוא המגע הישיר שלנו עם המציאות: נשימה, תנועה, תחושה, חום, קור, כאב, נינוחות.

בזן בודהיזם, התרגול מתחיל לרוב בגוף - לא במחשבות ולא ברעיונות.

במדיטציית זאזן, למשל, הדגש הוא על היציבה:

עמוד שדרה זקוף, סנטר מעט משוך פנימה, נשימה טבעית, ערות.

כשאנחנו מכוונים את תשומת הלב אל הגוף, משהו מתחיל לקרות:

המחשבה נרגעת, הרעש מתפוגג, אנחנו מודעים לגוף. 


שער הדיבור - כוונה וביטוי


הדיבור הוא לא רק מילים. במסורת הבודהיסטית הוא נחשב גשר בין הפנים לחוץ - הדרך שבה הכוונה הפנימית שלנו פוגשת את העולם.

כאן נכנסת ״הדיבור הנכון״ (Right Speech)  אחד מהמרכיבים המרכזיים בשמונה הנתיבים של הדרך הבודהיסטית.

הכוונה אינה רק להימנע משקר, רכילות או פגיעה, אלא לטפח דיבור שמבוסס על כוונה, חמלה, נוכחות ובהירות.


בזן בודהיזם , אומרים שהמילים הן כמו מים: הן יכולות להרוות את האדמה, אבל גם לשטוף אותה בסערה.

הדיבור הוא שער עדין מאוד כי כשאנחנו מדברים מתוך כוונה של מודעות, אנחנו יוצרים הרמוניה עם הסביבה; אבל כשאנחנו מדברים מתוך תגובתיות, אנחנו נלכדים בסבל שנוצר מהפרדה וחוסר הבנה.



שער התודעה - מבט פנימי ושקט שמכיל הכול


מעבר לגוף ולדיבור נמצא שער התודעה. זהו מרחב שבו נולדות המחשבות, הדימויים, הזיכרונות והרגשות.

בבודהיזם, התודעה אינה ״אני״ ואינה ״שלי״,היא שדה פתוח, שבו עננים מופיעים וחולפים. כשאנחנו נאחזים בעננים, אנחנו נשאבים לתוך הסערה; אבל כשאנחנו מזהים את המרחב הגדול שמכיל את כולם,

משהו בתוכנו נרגע.

התרגול הבודהיסטי אינו ״לכבות משהו״, אלא לשחרר את ההזדהות עם המחשבות והרגשות, כך שהשקט שמכיל את הכול יוכל להיראות ואז נגלה שהמחשבה איננה בעלת הבית אלא רק עוד תופעה, חולפת, זמנית.



====


הגוף, הדיבור והתודעה אינם שלושה חלקים נפרדים הם שלושה ביטויים שונים של אותה ישות אחת. כאשר הם מתואמים, משהו בנו מסתנכרן: הפעולה תומכת בכוונה, הכוונה מתיישרת עם ההבנה,

וההבנה נושמת חזרה לתוך הגוף.


====


3. המספר המושלם (פיתגוראיזם והפילוסופיה היוונית)


היוונים ראו במשולש את הצורה הבסיסית של הקיום.

פיתגורס ותלמידיו האמינו שהמספר 3 הוא המספר המושלם:

הוא מכיל התחלה, אמצע וסוף. תנועה של שלמות שמתכנסת בחזרה לעצמה.

הם יצרו את הטטרקטיס - משולש קדוש של עשר נקודות, שסימל את הסדר הקוסמי ואת ההרמוניה שבין המספרים.

גם הפילוסופים האפלטוניים ראו במשולש את הבסיס לכל מבנה מרחבי, והשתמשו בו כדי להסביר את יסודות החומר:

אש, מים, אוויר ואדמה- כולם, לשיטתם, מתוארים דרך משולשים זעירים המרכיבים את האטומים.



4. שלמות והרמוניה פנימית (הקבלה והמסורת היהודית)


בקבלה, המשולש מסמל איחוד של הפכים דרך קו אמצע. הוא מופיע בין חסד ודין שמחוברים לתפארת, בין שמאל וימין שמתכנסים בלב הנקודה האמצעית. המשולש כאן הוא תנועה של גישור:

הכוח האחד מושך לצד הזה, כוח שני לצד האחר,

והקו האמצעי מוצא את המקום שמחבר ביניהם ,איזון שמוליד חיים.

גם המגן דוד, שנבנה משני משולשים משולבים, מסמל את המפגש בין עליון לתחתון, בין חומר לרוח, ואת האפשרות לחיות באחדות בתוך ריבוי אפשרויות.


מגן דוד


5. השילוש הקדוש (הנצרות המיסטית)


בנצרות, המשולש מופיע כסמל מובהק של השילוש הקדוש: אב, בן ורוח הקודש - שלושה היבטים שונים של מהות אחת. הם אינם נפרדים, אינם חופפים, אלא מתקיימים בו־זמנית כחלק מתנועה אחת של אהבה ובריאה. משולש שמצביע כלפי מעלה מסמל את עליית הרוח,

בעוד משולש כלפי מטה מסמל את ירידת האלוהות אל תוך העולם.



משולש התודעה - חיבור השכבות


כל זה מוביל אותנו חזרה פנימה. אם המשולש הוא הצורה היציבה ביותר בטבע, האם ייתכן שהוא גם מבנה בסיסי של הנפש?

המשולש הוא לא רק צורה גאומטרית. הוא עקרון קיומי ושפה של היקום. שני קווים נפגשים, חיובי ושלילי, ניגוד ותנועה, והמפגש ביניהם יוצר את הקו השלישי: קו שמכיל בתוכו את שניהם, קו שמחזיק מתח וניגוד, אבל גם פותח מרחב חדש.

זו השלמות: אחד ועוד אחד שמולידים שלישי.

זהו הלידה של צורה חדשה מתוך יחסים בין שניים, והיא הסיבה שהמשולש נתפס לאורך ההיסטוריה כבסיס של הבריאה.


אבל כאן מסתתר גם פרדוקס:

השלמות של המשולש היא גבולית.

הוא מושלם אך כדי שתתרחש התפתחות

צריך לפרוץ את השלמות הזו, לפתוח מעבר.



המשולש כמודל לבעיות ולמערכות יחסים


אפשר להשליך את זה גם על חיינו:

בעיה אחת היא צלע אחת. בעיה שנייה- הצלע השנייה.

כשאין ביניהן בסיס שמפריד, הן נצמדות זו לזו והופכות לבעיה אחת עבה, בלתי־נשלטת.

אבל הבסיס של המשולש מרחיק ביניהן ויוצר מרווח, מרחב שמאפשר להתבונן  לראות את האבסורד, להבין את המורכבות, ולא להתלכד לכדי סבך שאין ממנו מוצא.


אותו עיקרון מתקיים במערכות יחסים:

שני אנשים הם שתי צלעות, והקשר ביניהם נשען על בסיס שלישי משמעות, מטרה, אהבה- משהו שמחבר ומרווח בו־זמנית.

כשאין בסיס כזה, נוצרת התקרבות כפויה, והלחץ עלול להוביל לפיצוץ.

דווקא נוכחותו של גורם שלישי - ילד, יצירה, אמונה, תחביב משהו שחורג מהזוג עצמו פותחת את המרחב ומאפשרת לקשר להתקיים לאורך זמן.

במובן הזה, המשולש הוא מנגנון הגנה מפני קריסה: הוא מחזיק את המתח בין שניים מבלי לאבד את הצורה.



הפנטגרם והאהבה כמרכז


הפנטגרם, הוא אחד הסמלים העתיקים של הקוסמוס והוא מורכב ממשולשים קטנים:

כל אחד מהם מגדיר גבול, ״יש״ מול ״אין״,אבל גם מאפשר תנועה מעבר לגבול, יצירת זהות חדשה שנובעת מהחיבור ביניהם.

כך, המשולש הוא גם שלם וגם מפתח לפריצה.


הפנטגרם הוא התרחבות טבעית של המשולש ממעגל של שלמות ראשונית אל מרחב מורכב יותר, שבו קיימת אינטראקציה בין חמישה כוחות חיים. אם המשולש הוא ההגדרה הבסיסית של שלמות,

הפנטגרם מוסיף לה רובד דינמי:

חמש נקודות, חמש צלעות, חמש משולשים שמקיפים ליבה אחת והליבה הזו היא האהבה.


המשולשים הקטנים שסביב המרכז מתפקדים כמו מערכת של מגינים:

הם שומרים על הליבה, מונעים מכוחות זרים לפרוץ פנימה,

ומאפשרים לאהבה  שהיא אנרגיית החיים  להיות מוגנת ועדיין חיה.

אבל ההגנה הזו פועלת רק כאשר מתקיים איזון:

כשהכוחות השונים תומכים זה בזה, כשהאחד אינו משתלט, כשהבסיס נשמר וכשיש כבוד הדדי לגבולות ולמרווחים.


במובן הזה, הפנטגרם הוא לא רק צורה  הוא מערכת חיה. עקרון מארגן: כוח שמחזיק ומאחד את המורכבות.


פנטגרם

חמשת האלמנטים - מחזוריות של זרימה ואיזון


בתפיסות הסיניות, הפנטגרם מהדהד את עקרון חמשת האלמנטים (Wu Xing):

חמישה כוחות ראשוניים שמרכיבים את המציאות,

שחיים בתנועה מתמדת של הזנה ושליטה.

כל קודקוד בפנטגרם מייצג איכות חיים בסיסית:

עץ (木)  - צמיחה ותנועה- התנועה כלפי מעלה, כמו ניצן שמבקש אור. אנרגיה של התחדשות, פריצה קדימה, התפתחות מתמדת.


אש (火)  - תשוקה והתרחבות האנרגיה המתפשטת, האור שמאיר, החום שמניע. האש היא ביטוי החיים, היצירה, וההתלהבות.


אדמה (土)  - יציבות ותמיכההמצע שמחזיק את הכל, שמאפשר קיום.

כוח ההכלה, ההזנה, הבית.


מתכת (金)  - בהירות וצורה היכולת לזקק, לחדד, להגדיר גבולות.

המתכת מביאה את הכוח של מיקוד, היא מעניקה שלד למבנה גאומטריה פנימית.


מים (水)  - זרימה וחיבור החכמה של הגמישות, היכולת לשנות צורה,

להקיף מכשול במקום להילחם בו, לשאת בתוכך את כל הכיוונים מבלי לאבד את העצמי.


כאשר חמשת האלמנטים נמצאים בהרמוניה,

המערכת שלמה וחיה: אש מזינה אדמה, אדמה יוצרת מתכת, מתכת מזינה מים, מים מזינים עץ, עץ מזין אש.

מחזוריות טבעית, רציפה, אורגנית.

אבל כשהמעגל נשבר  כשהאלמנטים יוצאים מאיזון  המערכת כולה מתחילה להתכווץ, להיסדק, לאבד את שלמותה.




הפנטגרם כתבנית חיים


במובן הרחב, הפנטגרם הוא יותר מסמל-הוא תבנית של קיום.

אנחנו חיים בתוך מערכת שמכילה חמש איכויות יסודיות, וכדי לשמור על איזון ביניהן, דרוש מרכז: אהבה, נוכחות, משמעות- מודעות

כשמרכז כזה חסר, המערכת מתחילה להתפרק מפני שהקשר ביניהם נחלש.

כל שלמות היא שברירית, כשאחת הצלעות במשולש מושכת לעצמה,

כשכוח אחד פועל כאילו הוא נפרד מהמבנה, המשולש מתחיל להתמוסס.

זו אינה אשמת הצורה, אלא חוק טבע: בלי שמירה על הזרימה, על הדיאלוג שבין הכוחות, המערכת מאבדת אחיזה.


במובן הזה, המשולש הוא כמו חוזה לא־כתוב. כל עוד הצלעות מכירות בתלות ההדדית שלהן, השלמות נשמרת, והמבנה מחזיק את עצמו.

אבל ברגע שאחת הצלעות מבקשת ליצור משולש חדש, הישן מתפרק, וזו תחילתו של מחזור חיים אחר אפשרות חדשה לאיזון,

הזדמנות לצורה אחרת של שלמות.



המשולש הוא שפת היקום. הוא המפגש שבו ניגודים יוצרים שלם,

המרחב שמאפשר קיום וגם שינוי, הגבול שמגן וגם הפתח שמזמין תנועה. בין אם מדובר בקוסמוס, במשפחה, באהבה, בתודעה או בבעיה

המשולש הוא מפתח להבנה עמוקה של דינמיות ושלמות.


 
 
 

תגובות


bottom of page