הגישה לעולם הריפוי היא מגוונת ויכולה להתפרש לרוחב תפיסת המכונה המאורגנת (לכאורה) של עולם הריפוי המערבי ובין תפיסת הגן הפורח והספונטני של המחשבה הסינית (המוקדמת) או האינדיאנית או ההודית או כל צורת ריפוי אחרת שעומדת תחת ההגדרה- הוליסטית, והיא לוקחת בחשבון את היקום הסובב והנוכח בתוכנו. מבחינה היסטורית בני אדם בעולם החדש מעדיפים להישען על טכניקות מוכחות בבואם לחקור את אפשרויות הריפוי שלהם, בין אם הם מטופלים ובין אם הם מטפלים. הוכחת ריפוי אומרת שיש תואם בין המבנה המאורגן של המחלה לבין תוצאת הריפוי. הרופא עוקב אחר סדר המחלה ומחבר בין דברים וכך הוא יודע למקם את המטופל בתוכה, שהרי המחלה כמו כל תופעה ביולוגית אחרת נעה ומגיבה על פי מבנה שולט דמוי דפוסים קבועים וזה מאפשר צורת סידור רציונאלית של תהליך המחלה, שהרי מה שהגיוני הוא גם מה שנכון (לכאורה, אם אני מאמין שרק מה שאני רואה קיים).
אדם יכול ״להחלים״ מתופעה או מחלה אבל עדיין לחיות תחת ״ענני הרגשה״ של חולי, וכך והרבה פעמים מתקיים הבדל גדול בין המדדים הסטטיסטים הגופניים שלו לבין ההרגשה הנפשית שיש לו שלא בהכרח תואמת, וכך ובסופו של דבר תחושה של בריאות היא ענין של הרגשה ולא רק מדד וערך גופני יחסי (לאחרים) ותקין.
עולם הרפואה ההוליסטית נסמך במקור גם על ההרגשה והסיבתיות הנובעת ממישורי נפש -רוח-גוף והיחסים ביניהם, בעוד עולם הרפואה המערבי נותן משקל גדול בהרבה לערכים הרציונאליים הנראים והנמדדים, וכך הרציונאליות של החיים תואמת לרציונאליות של מה שמאיים על החיים כי עיקרון ההרגשה אינו נחשב כערך רציונאלי אלא רגשי ולכן זה נושא שהרבה פעמים נדחק אל מחוץ לחדר הרופא.
מחלה היא תופעה מאורגנת שיש לה כללים, סימפטומים, גבולות והגדרות ולכאורה ורק עם הבנת התהליך הביולוגי המאורגן ניתן להבין את המחלה ולטפל בה. יש מצבים המחייבים מתן של תרופה אך רבות מהתרופות הקיימות לא מטפלות במחלות, הם מטפלות בסימפטומים של המחלה גם כי אם המחלה תמוגר החברה שפיתחה את התרופה תאבד לקוחות ולכן גם תרופה מוצלחת ככל שתהיה היא גם דבר מנוהל ומאורגן שתפקידו לשמור על המחלה ועל החולה בגבולות מרוסנים. ככל שהתרופה תהיה חלק מחייו של המטופל, המחלה והחולה יתמזגו לערך אחד כי מבחינה תודעתית: ככל שאדם חולה ומתמודד עם דיסהרמוניה ביולוגית בגופו התרופה הופכת להיות חלק מהגדר הקבועה שהוא מנסה להקים בינו לבין מחלתו במטרה לשמור עליה בגבולות סבירים ולהבטיח את המשך קיומו הגופני.
הדיון על מושג הריפוי הטבעי נעדר לעיתים מהשיח הרפואי כי הכוונה הרציונאלית של תרופה היא להקים גדר בין זה (המחלה) לזה (המטופל). המחלה נתפסת כאירוע ושיבוש שיש להקים עבורו חיץ ולא קריאת השכמה לחוסר איזון שמבקשת להזרים את הריפוי המירבי אל הנקודה החלשה אחרי שנבין את הסיבה (רוח-נפש-גוף). התרופה (כשהיא לא ניתנת באופן נקודתי) משמשת כחסימה לסימפטומים עפ״י מדד רציונאלי, בזמן שהמחלה עצמה נוצרת מחסימה שמבקשת גם התייחסות רגשית. ככל שחסימות מגדירות היטב את עולם המחלות (בשל חסימת נתיב הזרימה הביולוגי) כך הפתרון לחסימה הוא הרבה פעמים באמצעות חסימות נוספות, במקום לנסות להוסיף גורם אחר שיעסוק במהות הריפוי עצמו (איזון).
כמובן שיש הבדל בין רפואת חירום שבה חוסר האיזון עמוק מידי ולעיתים קריטי(ומצריך תרופות) לבין מחלה או בעיה כרונית שדורשת ניהול מחלה וחזרה לאיזון, ועדיין בית החולים הוא מוסד ממשלתי שבו מתקבצים בני אדם על מנת לפגוש רופא שיגדיר עבורם את הסדר המאורגן של המחלה שלהם, יחבר דברים, ויתן מענה לסבל הנפשי והגופני שלהם דרך ״ ניסיון לתקן את סדר התהליך הביולוגי״ שהופר, השתבש או יצא מאיזון. פניה אל בית חולים נעשית במקרים מסוימים עבור הצורך לדעת עכשיו מה השתבש וזו בקשה רגשית שזקוקה למשענת בדמות של סמכות יודעת (הרופא) אבל השהות בתוך בית החולים לא תמיד מועילה להרגשה כי לא תמיד תקבל מענה אמיתי לסיבה בנוסף לחשיפה עמוקה למצבים דומים מאלו שנמצאים סביבך במחלקה ואנשים מסיקים מסקנות בעולם הזה באמצעות השוואה לאחרים ולכן: מפגש התודעות של באי בית החולים הוא ״אני חולה״ ולא בהכרח ״באתי להחלים״.
תהליכים אוטומטיים וספונטניים בשדה הריפוי
תהליך בריאות מוגדר על על פי הרגשה ועל פי סדר נכון ומאוזן (תפקוד-התנהגות) כי האדם הוא מיקרוקוסמוס ליקום שהוא נמצא בתוכו ולכן ובדיוק כמו התבוננות בטבע, האדם מנסה לחקות את התהליך הביולוגי הטבעי דרך ביטויים של הרגשת זרימה והתמזגות. זה בתורו משרה הרגשה מתאימה ועצם אפשרות ההתמזגות הטבעית הזו מעוררת תחושת סיפוק ושלווה שהרי אנו אחד עם הטבע (שואפים). זה מראה שלמישור ההרגשה יש תפקיד מכריע על הבריאות הנפשית והגופנית ובני אדם מתרגלים מגוון עצום של פעולות על מנת לדחוף את עצמם אל מושג ״ההרגשה הנאותה״. ככל שאדם מרגיש את ההרגשה הזו בעצמו הוא בד״כ יהיה סלחן לשיבושים רגעיים של הסדר הטבעי מבחינה נפשית וגופנית ובלבד: שהוא ידע להחזיר את עצמו אל ״הסדר הטבעי״ ללא מאמץ ומחיר גדול מידי. העניין בנקודה הזו הוא הרצון של בני אדם להפוך כל דבר לדפוס קבוע, אוטומטי ונשלט ופחות לקבל ולהסכים עם הגאות והשפל הטבעית של המצבים המשתנים. בהתבוננות בטבע ניתן לראות את תהליכי ההתמלאות וההתחסרות ולקבל אותם, את הגאות והשפל, העודף והחוסר שנעים לעיתים אל קצוות וחוזרים לנקודת האיזון וכך ועצם הקבלה של התנודתיות הטבעית מפחיתה את הבהלה והצורך לשלוט על התהליך הגופני והנפשי באופן אוטומטי ולזרום ללא הפחד לחוות את הקצוות.
במילים אחרות: האדם המודרני מחונך לשלוט על הטבע כי הוא הסיק מתוך התהליך הרציונלי החוקר שלו את התהליך הביולוגי הטבעי שיש לחקות אותו, ולכן שאפשר, ניתן וצריך לעשות מניפולציה על הטבע ולא להניח לדברים לזרום באופן טבעי כי אם באופן מכוון. בשל נסיבות החיים וקוצר הזמן העולם של האדם המודרני נע בקצב אחר והוא נפרד מהטבע והאדם לא תמיד פנוי לתיאומים עם גורמים חיצוניים שולטים (טבע). האדם נע בקוצר זמן, בדחק, במטרה להגיע לעמדת כח ושליטה בכל תחומי החיים שלו וכך גם הזרימה הטבעית מוקרבת לאותה שיטה:
חקירת התהליך הטבעי- יצירת עמדת סמכות- הבנת הכח המארגן- חיבור בין דברים- הקמת חסימות וגדרות על מנת לחסום סדר טבעי- שינוי הכללים לטובת משהו אחר- שליטה - וחוזר חלילה.
זה מנגנון שמופיע בהרבה תחומי חיים: פוליטיקה, סביבה, חינוך, כלכלה, דת, בריאות ועוד.
רפואה משלימה, מי את?
הרפואה האלטרנטיבית מאלתרת את נתיבה. בכוונתה המקורית היא מכוונת אל תיאום, זרימה טבעית והתמזגות כפי שהם באו לידי ביטוי ברעיון הדאואיסטי: זרימה והרמוניה עם עצמי והקיים, יצירת הרגשה נאותה שבה שיבוש זמני של הסדר הגופני והנפשי לא מטלטל ומביא לשבר ומחלה אלא הדברים חוזרים אל זרימתם הטבעיתֿ ומתאזנים כך מעצמם וללא מאמץ, וכך עבודתו של המטפל הסיני המוקדם היתה: לא לעשות כלום מלבד פעולות לשמירת הסדר הטבעי. למה אני אומר המטפל המוקדם? כי קצב החיים, קוצר הרוח להגיע לתוצאות הוביל לרצון לקצר תהליכים עד שהתהליך הכולל סטה ממסלולו והמשמעות הדאואיסטית שלו נזנחה. כמטפל ברפואה סינית כבר 29 שנה אני יכול להעיד על גישה קיימת בחלקים גדולים של עולם הטיפול הסיני ובוודאי במעוזים המרכזיים (בתי הספר) הנוקטים עמדה של התאהבות רציונלית בשיטות ובניסיון להבין את הסדר המאורגן של השיטה, להבין את סדר המחלות והתופעות מבלי להפנות את מירב תשומת הלב אל הסדר הטבעי הקיים והספונטני כמתבוננים, ומבלי לתת מספיק מקום להרגשה בפעולות הריפוי. ניתן לראות גישה שמבטאת ניסיון לשליטה על תהליך הריפוי באמצעות הקמת מבנים שולטים וטכניקות קבועות ואוטומטיות, צורות חלוקה, והשלכתם על המערכת הטבעית (שלא באמת ניתנת לתפיסה במלואה) תוך התרחקות מתפיסה הוליסטית. זה ניסיון לשרטט לכל המערך הסיני המופלא והטבעי ביטוי אחר ופרשנות שונה ורציונאלית, וזה הונע מתשוקה להתקבל אל העולם החשוב והנחשב של ״המדע המוכח״ ,להשתלב בתוך מערכות של בתי החולים והמרפאות המערביות ולקבל הכרה ממסדית לתחום.
הניסיון לשלב את הרפואה הסינית עם הממסדים הממשלתיים הוא יותר ממבורך, נכון וראוי כי היא בהגדרתה ״רפואה משלימה״ ז״א נדבך נוסף, משלים, עונה על צורך אחר. אך ברגע שהגישה שוללת מעצמה ובעצמה את תפיסת הטבע, הסדר הטבעי וההרגשה היא כבר לא עונה להגדרה ״הוליסטית״ כי התהליך לא משרת יותר את הסדר הטבעי, אלא את הרצון לארגן את המחלהֿֿֿ\תלונה עפ״י מבנים קבועים ורציונליים שדומים יותר לחשיבה מערבית (ובוודאי שיש מטפלים יוצאים מהכלל), ועדיין ניסיון השילוב הזה (בארץ) בין מערב למזרח, בין רפואה סינית למבני חשיבה מערביים הוא כ 30 שנה בערך. בראי הזמן הכולל וכתהליך זהו זמן קצר יחסית למונחי התמזגות בין שיטות שחושבות אחרת ומנסות למצוא תואם על מנת שניתן יהיה לצאת מתוך נקודת מוצא דומה שעליה ניתן לשוחח, לפעול ולטפל בתוך מערכת מושגים דומה, לענות ולתת מענה לרופא (המערבי) ולתהליך חשיבתו ביחס למבנה המחלה, ולכן קיימת ההתרחקות מן המקור הטבעי ומהאמת הדאואיסטית.
האמת הראשונה: כל המחלות וכל התופעות נובעות מחוסר איזון ומחסימה.
האמת השניה: בלי התייחסות לנפש אין ולא יהיה ריפוי אמיתי
מה התפקיד של התודעה בתוך תהליך ריפוי ?
זכותם וחירותם של מטפלים להתנהל כרצונם ובלבד שיהיו אחראים. הרפואה הסינית עברה טרנספורמציה ויצאה מתוך שרש אחד אל תחום שהפך להיות: מרובה גישות. יש גישות ששואפות להתחבר אל המקור הטבעי והספונטני של הריפוי אך יש גם ניגודים וריבוי של שיטות טכניות שכל אחת מהן שמה דגש על חלק או דבר אחר בתוך תהליך הריפוי. יש ששמים את הדגש על הגוף ועל הכאב הפיסי, יש המתייחסים רק אל הגוף ויודעים להזיז סימפטומים מכאיבים, יש השמים את הדגש על המצב הנפשי, ואחרים המשלבים גוף נפש, יש המטפלים לטווח הקצר להשגת תוצאה ברורה ונקודתית ויש השואפים לטווח הארוך כי הם רואים את הטיפול כתהליך מאזן. עקרונות בסיסיים של ריפוי טבעי והתחברות אל המקור (גישה דאואיסטית) דורשת חופש מחשבה, חופש פעולה, אחדות ויכולת אבחנה ברמה הרוחנית, המנטלית, הרגשית והגופנית וגם יכולת לעשות אינטגרציה נכונה בין המצבים השונים. כל בעיה פיסית תתחיל ראשית ממישור גבוה יותר ולכן הסיבות לכאב וסבל תמיד קשורות למישורים נוספים ולא רק למישור הגופני שבו אני מתייחס רק לחמשת החושים משל רק מה שאני רואה קיים. כדי לעבוד בגישה דאואיסטית צריך להבין: שרוב מה שקיים באמת אני לא רואה וגם לא יודע, וצריך ולקבל בעצמי את הידיעה הזו בעצמי ולהיות פתוח להתבוננות ומחקר ועצם העמדה הזו פותחת שיח עמוק בין המתקיים כחידה לבין המקום שרוצה לדעת והבעיה היא שזה גם מעורר חוסר ביטחון וזה בתורו מעלה חשש ולכן הרצון להיצמד לשיטה. זה מקשה מאד על צורת הטיפול בתוך זרימה משתנה, היסחי דעת ורצון להגיע לתוצאה ברורה ומוכחת. במקור: הצורך לאחוז ולשלוט מגיע מהפחד לא לדעת וזה מה שמניע חיפוש אחר מבנה וטכניקה רציונאלית שתיתן מענה אוטומטי למצבים שבהם גם אם אותה בעיה מופיעה אצל אדם אחר, הטכניקה תעבוד, גם אם המבנה הרגשי, המנטאלי והרוחני של האדם הוא אחר ושונה ודורש התייחסות אחרת.
הנפש הגוף והרוח אינם זקוקים למוסך כי הם לא מכונית מקולקלת, אלא מהות רוחנית שמבקשת לחוות ומחפשת אינטגרציה, הרצון שהטכניקה תנצח הוא נצחון הרציונאליות על החיים עצמם אך בסוף הרציונליות של השיטה זהה לרציונאליות שמאיימת עליה, זו שמדכאת את כל מה שלא עומד בגבולות ובתכתיבים היוצאים מתוך הגבולות הנוחים שהרציונל אוהב ושולט עליהם (רק מה שאני רואה קיים) ולכן הוא שולל אפשרויות אחרות, וכך הטכניקה (שבסיסה מכוונה טובה) משמשת מערכת שולטת שכופה מבנה מסוים ומזיזה כוחות ואנרגיה (צ׳י) כרצונה ומווסתת את הזרימה כמניפולציה ולא בהכרח ביחס אל המבנה הטבעי של האדם שיש בו גם מהמורות, חוסרים, חוסר איזון ודיסהרמוניה כי מתקיים שיפוט בין מה שנכון ולא נכון. טכניקה יכולה להישען על אבחון אבל היא נוטה להשתלט עליה כי האבחון מבקש להתבונן, לחקור ולהבין את התהליך הכולל ואת ההוויה של האדם וזה יפגיש את המטפל עם השדה של אי הוודאות, ולכן הטכניקה מבקשת עדיפות בשל הרצון לעקוף את אי הוודאות.
הטכניקה מכוונת אל תוצאה בזמן שהחיים עצמם (והאדם וחייו) זה תהליך שיש בו הרבה תנודות. האדם שמגיע אל הקליניקה לא מופיע מתוך חלל ריק, מאוזן וטבעי שיש צורך לשמור על זרימתו אלא הוא גדוש באבק חיים, בתודעה ספוגה, בצורת מחשבה שמשתנה תדיר, בפצעים רגשיים, בזיכרונות, בדיסהרמוניות גופניות שהוא אסף במסע החיים וגם מביא אל חדר הטיפולים. הטכניקה הרציונאלית מנסה במקרים רבים לכפות את ״האיזון״ דרך רצונה השכלי והמעשי על מצבי הרגש השונים שלא מחפשים הדחקה ודיכוי אלא התאווררות ואפשרות לבטא את עצמם כתמונה כוללת ורחבה של ״מצבי חיים״ שיש בהם ניגודים ומשוואות שאין צורך רק לאזן אלא לקבל.
התודעה היא אותו אוסף רחב של מצבי חיים והתנסויות שהאדם אסף ואוגר לעצמו במסע חייו כמערכת של התנסויות רגשיות שהביאו לתוצאות מסוימות שנקראות : זיכרון.
ההתנסויות הללו הן אינטגרציה ומצבי פעולה שונים בין התחושה- הרגש והמחשבה שהם גורמי התודעה שמטולטלים במסע החיים ומגיבים אל מה שלכאורה מתבטא בחוץ כאירועים. הניהול של גורמי התודעה מתחיל מזיהוי נכון וממערכת מושגים מתאימה אבל התודעה שלנו מופצצת בדימויים מהסביבה שמטשטשים את היכולת לדעת ולהבין ולהבחין ולכן האדם חי בשדה קרב ולא בוואקום קוסמי, וכך, איזון התודעה הוא הבסיס לרפואת הגוף נפש כי תודעה לא מאורגנת מתכנתת מינד ( (mind לא מאורגן שמגיב בפעולות לא מדויקות ומכאן תחושות ההחמצה של רבים כשהם נוכחים בפער המכאיב בין הרצוי והמצוי.
ריפוי כרוך בתודעה כי התודעה היא הכל, היא גם מעבר לפעולה (לפניה ואחריה), היא גם יוצרת גשר אל המודעות באמצעות הרגש. רגש זה נושא רחב מאד ורק אציין שהוא נתון למערכת מושגים שצריכה ללכת רחוק בהרבה מאני מפחד, אני דואג, אני בצער, אני כועס ואני שמח ..(5 הרגשות ברפואה הסינית). זה מנגנון שלם שקובע תנודות, הרגשה, קונפליקטים והוא הגורם העיקרי שצריך לחבר אל הצורך ״לזרום באופן טבעי ״ כי זרימה באופן טבעי היא רגשית ולא רציונאלית. הרגש הוא זה שמציב את רוב המחסומים ורוב החסימות ולכן הוא הגורם שאותו יש להזרים אבל הרבה פעמים דווקא לו בונים חסימה או מעקף רציונלי על מנת שלא יפריע כפי שהשכל יכול לשאול: למה לי לתת קדימות לגורם שמעכב אותי ומשבש לי את הסדר?
להזרים את הרגש
להזרים את הרגש לא תעזור טכניקה כי הרגש יודע לתעתע בשכל והוא מתוחכם ממנו. יש הרבה מופעים שבהם הרגש משתף פעולה עם השכל ואז כל חלקי התודעה זורמים לאותו כיוון, זו הזרימה הטבעית שמביאה בעקבותיה תחושת אושר והיא המטרה העיקרית של המחפש. כשהולכים בטיול בטבע אי אפשר להתייחס לכל אבן, מהמורה, עיקול, גובה, רוחק ומכשול. בסוף מסתכלים על המסלול הכולל, על המגמה, על התהליך הכולל אבל גישה רציונלית נוטה לשפוט את הנוכח ורק את מה שאני רואה (כי רק הוא קיים) ולהיות חמורה עם סטיות ומכשולים, ולכן היא מנסה לעקוף אותם על ידי דפוסים, התניות, ותהליכים אוטומטיים ללא בחינת כל מכלול הגורמים הנמצאים בתוכנו ומחפשים סינרגיה ותיאום. בסוף, ריפוי זו פעולת איזון. כאשר מתגלה מכשול יוצרים מעקף, כשדבר יורד מעלים אותו, כדבר עולה מורידים אותו, כשדבר נתקע פותחים את החסימה ע״י דחיפה, טלטול, שכנוע, גרירה, ופעולה כי הגורמים הרציונלים דוגלים בפעולה אקטיבית וזה טוב ונכון אך לא לפני שסיבות הרגש - נפש הובנו לעומקם כי הרגש הוא הגורם המרכזי והחשוב בתודעת האדם ובלעדיו אין מודעות. (מה אני מרגיש).
רגש הוא עצמאי ואין לו בעיה לגרום לאדם לעשות מה שהוא רוצה: דרך פחדים, חששות, כעסים, צער והתאהבות, הוא מניע את האדם לכיוונים שהוא רוצה והוא עושה זאת ע״י ביטול המחשבה שהוא היפוך יוצרות שבו הרגש מכתיב חשיבה, ולכן המעקף הקלאסי הוא לעקוף את הרגש בצורה רציונלית עוד לפני שהוא יעשה מהלך שמכתיב תנאים וזה קורה על ידי פעולת היגיון, סיבה ומסקנה. לכל דבר יש סיבה ומכל סיבה נובעת מסקנה וחוזר חלילה, לאדם הרציונלי אין בעיה עם הקביעה הזו, לאדם הרגשי כן, ולמה ? כי הסיבות האמיתיות מוסתרות תמיד בשכבות עמוקות של הווית האדם. הרבה פעמים הנחת היסוד לסיבה (לקרות אירוע מסוים) איננה נכונה בהכרח ולכן גם המסקנה לא נכונה ועדיין כולם יגידו : אבל זה נשמע הגיוני !! . תחשבו כמה אירועים זורמים בשטף ומופיעים בחיינו דרך מסך הטלויזיה שבו יושבים פרשנים חכמים. כמה פעמים הם נותנים מסקנות ברורות ובטוחות שנסמכות על הנחות יסוד שמתגלות לאחר זמן כלא נכונות. רוב המצבים!! תמיד מסתתר משהו אחר, שונה, איזה פרט לא ידוע, משהו שהוסתר, שלא נלקח בחשבון ושיבש את שלמות הנחת היסוד שאמורה להיות עובדה מוצקה. והקשר לנושא שלנו : גם עולם הרפואה עובד ככה. וגם עולם הרפואה הסינית: הנחת יסוד: יש לך תסמינים כאלה כאלה אז המסקנה היא שיש לך כך וכך. זה הרבה פעמים לא נכון בהכרח כי השיטה הזו מתעלמת מכל מה שדיברתי עליו קודם: סיבת המקור (רוחני, מנטלי, רגשי).
הרצון להתמצא בפרטים, להיות מקצועיים, רציונליים, הוא מבורך וחשוב מאד אבל הוא גורם לעיתים לחוסר סבלנות ולקיצור תהליכים, להתבססות על מרחב ״בטוח לכאורה״ של סיבה-מסקנה. אם אין שינוי במצבו של החולה או המטופל נוטים לבדוק שוב את המסקנה ולא בהכרח: לחקור את הסיבה. במילים אחרות אפשר לומר: אבחון נכון תמיד יוביל לטיפול נכון, ועכשיו צריך לשאול: מהו אבחון נכון?
אם האבחון לא נכון או לא שואף אל המקור, טכניקה לא תעזור כי היא מתמקדת בסימפטומים ולא בתודעת האדם והריפוי שלו על פי התפיסה ההוליסטית
אנרגית הריפוי כפעולה אינטואיטיבית
אני מבקש להאמין שמטרת כל מטפל וכל רופא בעולם היא למצוא מזור, הקלה וריפוי לכל אדם שפונה אליו ולתרום על מנת למגר את הסבל הנפשי והגופני בעולם, לעזור לו למצוא את נקודת האיזון שלו ולרכוש מודעות על עצמו, ועדיין, לבני האדם יש שיעורים ותיקונים בחיים שהם בבחינת תעלומה הכרוכה ראשית בתודעה של האדם, ולכן כל בעיה ומחלה גופנית תתחיל בהכרח ותתבטא קודם במישור רוחני או נפשי ולעיתים לא תוכל להתחקות אחר הסיבה. הביטוי הגופני הוא המאוחר מבין המצבים השונים כי כל בעיה, מחלה, תופעה נובעת מחוסר איזון וחסימה במישור רוחני ונפשי קודם.
במילים אחרות: בני אדם רגילים לפעול ולחפש את הסיבה לאירועי מחלהֿֿ\ ריפוי ממניעים שכליים טהורים וזה הרבה פעמים מסבך את הדברים כי זה מבטל את המישור הרגשי ואת אפשרות החיבור האמיתי אל העצמי שהוא גם המקור האמיתי לאושר ולכן חווית חיבור שלמה איננה יכולה להתקיים דרך הפעלה של חלק תודעתי אחד (שכל) כדי להפעיל חלק תודעתי אחר (רגש) אלא כנקיטת גישה ופעולה שמטרתה לכוון את כל חלקי התודעה בצורה הרמונית אל המושג ״אני בריא״.
הריפוי נתפס על ידי רבים כפעולה פרקטית של מעשה, כמו רפואת חירום ולכן יש הבדל גדול בין בעיה או מחלה אקוטית לבעיה או מחלה כרונית המושרשת היטב בגוף הפיסי ואכן לעיתים מתגלה פרדוקס בין הצורך לטפל בטווח המיידי להשגת תוצאה (מיגור כאב) לבין טיפול ארוך טווח המכוון אל איזון המערכות. תפקידה של האינטואיציה בתהליך ריפוי היא קריטית כי כאשר המטפל לא מקשיב לאינטואיציה שלו הצד הפרקטי לא יעבוד.
אנרגית ריפוי זה דבר ענק וגדול מכפי היכולת של בן אנוש להכיל, גם רופא מערבי מוצלח ככל שיהיה עדיין לא יכול להקיף ולדעת הכל גם בתחום שבו הוא פועל, מה עוד שהוא עובד מול מערכת גופנית שעובדת בתהליכי בניה והרס (תאים) ולכן הרפואה עצמה בוחנת את הריפוי מעיני ניסוי ותהייה ומשליכה את הידע אל הסיבה (הנראית) בניסיון לפתור את המגבלה הנקראית מחלה.
רופאים ומטפלים טובים נותנים משקל רב לפעולה אינטואיטיבית שמתקשרת גם עם חשיבה מחוץ לקופסא. צורת פתרון אחרת או פעולה דרך אפשרות שלא נלקחה בחשבון באבחון הראשוני. האדם, המטפל וגם המחלה הם דינמיים ונמצאים הרבה פעמים בתנועה של גאות ושפל ולכן האינטואיציה צריכה לכוון את הפעולה אל נקודת האיזון של האדם.
צ׳י זורם במרידיאנים
מה שמניע את כל הדברים נקרא בסינית צ׳י שזה המונח הסיני לאנרגיה: מעגלים שלא נסגרים אלא נעים בצורה ספיראלית. הצ׳י זורם מנקודה פתוחה ומסתיים בנקודה שלא נסגרת לגמרי כשצריך לזכור שאנרגיה תמיד שואפת לעלות למעלה ושואפת להיות בתנועה מתמדת (אנרגיה חיובית). כאשר הספיראלה הזו נפגמת או מתעוותת כיוון הזרימה שלה נפגם והיא הופכת לאנרגיה משובשת (אנרגיה שלילית).
הגוף שלנו בנוי מהרבה ספיראלות כאלו המקיימות גם יחסי התמרה בין מערכות שונות ולכן הטיפול הסיני עוסק בעיקר בכיוון וכיוונון ספיראלות וכיווני הזרימה משפיעים על הרוח, הנפש והגוף כאשר כל הגדרה של מחלה או תופעה תקבל את ההגדרה חסימה או זרימה פגומה ומשובשת. כאשר מטפלים באדם צריך לדעת לאבחן את המערכים השונים ואת כיווני הזרימה. אנרגית הריפוי עובדת באופן הוליסיטי ועל כל המערכות כי מטרתה היא לכוונן את כיווני הזרימה ולכן האבחנה לא צריכה לגעת רק בכיוון אלא במהות החסימות (ומקורן) כי זה הבסיס העיקרי של התורה.
ללא אבחון נכון אין טיפול נכון ולכן המשקל האמיתי נתון לרמת האבחון ולא לטיפול כי הטיפול עצמו (הפעולה) נסמך ונשען על האבחון ולכן הוא יכול (הטיפול) להיות אינטואיטיבי ועדיין להיות מדויק ומכוון בצורה מצוינת. המטרה תמיד תעסוק באיזון כי זו המטרה העליונה והאבחון תמיד יצטרך לקחת בחשבון את הרמות הרוחניות, הנפשיות והגופניות של האדם כי אלו שכבות שעובדות על פי צרכים, התניות, ופרמטרים שונים שיש לאזן ביניהם. שמיים- אדם- אדמה.
טיפול נכון מביא גם תוצאה טובה ועדיין אין צורך לרוץ אחרי תוצאות, כדאי לבחון את מגמת האיזון הכולל ולדאוג לכך שהאבחון יהיה נכון ועמוק ואז הטיפול יהיה מתאים כך ובאופן טבעי, . הבעיה עם אבחון שזה נושא שיש לו הרבה רבדים ועומקים והוא נתון לעולם מושגים מתפתח ואישי. תמיד טוב ללמוד ולרכוש כלים אבל אנשים מעדיפים ללמוד טכניקת טיפול ולא אבחון כי הם מאמינים שטכניקה טובה תביא לתוצאות טובות כאשר זה בדיוק הפוך. אבחון זה מושג שדורש עומק והעומק נתון גם לעמדתו של המטפל כי בסופו של דבר ״מחט הפלדה של הדיקור הסיני״ לא עושה שום דבר, היא חוט מתכת וזהו .. פעולתה תלויה כל כולה ביכולת של המטפל להטעין אותה בכוונה התודעתית שלו, ולהשתמש בעומקה על מנת להפעיל, לכוון ולכוונן צ׳י אל נקודות דיקור שכל כולן מותנות בתודעתו הצלולה של המטפל ובכוונתו הנשענת על האבחון שעשה.
מטפל ומטופל הם מפגש של תודעות הנפגשות בין הרמות: שמיים- אדם - אדמה,
חוקרות את היחסים של המטופל וחייו ברמות הללו. זה תהליך התבוננות שיש בו שיח ומפגש שכוונתו לתאם בין המישורים השונים ולהניע את הספיראלות האנרגטיות לכיוונים המתאימים, ועדיין השיח הזה תלוי כל כולו ברמת מודעתו של המטופל וביכולת שלו להבין, לרצות ולשאוף לחיבור עצמי הרמוני ואיזון נכון בעצמו ובוודאי שהמצב נתון לרמת המודעות של המטפל כי אתה יכול להביא אחרים רק עד לאן שאתה הגעת.
Comments