אחת האסכולות המרתקות בתרבות הסינית המוקדמת היא הדאואיזם. הנופך הרוחני והמיסטי של הדאואיזם עוזר למחפש לשוטט במרחבי התודעה המעוננים והבלתי ברורים מתוך עידוד והשראה לחיפוש אחר המעבר הבטוח, אל הבהירות והפשטות שבאין הידיעה. הדאואיזם מצביע על שלילת המשמעות והאמת האבסולוטית ומדגיש את היחסיות שלא מבקשת גישור אלא: את קבלת הדברים כפי שהם ובאופן טבעי.
בעוד שתושבי העולם המערבי מחונכים לתפקד בתוך מסגרת ברורה, בתוך הגדרה, חשיבה לוגית, רציונאלית ובינארית, הדאואיזם מדגיש את היחסיות ומעודד חשיבה מעגלית ופרדוקסלית המכירה בכך שמה שנכון מנקודת מבט אחת, לא בהכרח נכון מנקודת מבט אחרת, הדבר הקבוע היחיד הוא השינוי עצמו. מובילי הדאואיזם ובעיקר ג׳ואנג דזה אוהבים להדגים את דרך החשיבה הזו דרך משלים, סיפורים ודיאלוגים שמדגישים את הפרדוקסים, וכל זאת על מנת לתאר את ״הדרך״.
"הדרך" או "הדאו" (道, Dào) הוא מושג מרכזי ויסודי בדאואיזם. זהו רעיון מורכב ורב-משמעי שלא ניתן לביטוי במילים כי הדאו נתפס כמקור ראשוני של היקום, הוא השרש הראשוני הנובע מיחסי היין והיאנג ולכן הוא קודם להתהוות שלהם כשמיים וארץ. הדאו מתאר את הזרימה המתמדת והשינוי התמידי בטבע ובחיים כפי שהם באים לידי ביטוי ביחסי הכוחות המנוגדים והמשלימים של היין והיאנג וכך זהו אינו נושא הנתון להבנה שכלית, כי כמו שנאמר:
הדאו שניתן לתיאור איננו הדאו האמיתי
חוקי טבע אוניברסליים
לאורך אלפי שנים נעשו ניסיונות על ידי האדם, להוביל, להשפיע ולשלוט על הטבע תוך קביעת תקנות וחוקים, הגדרות, ופעולות שאמורות לבסס את התפיסה הזו באופן פרקטי ולקבע אותה כעובדה. לשלוט על הטבע פירושו ״להיות אלוהים״, והאדם בהניעו את עצמו למטרות של כח ושליטה אכן השתוקק ומשתוקק בסתרי ליבו לשלוט על הטבע, ברצונו להיות הבורא השולט על אחרים ולשם כך הוא שואף לבנות מערכת אוטומטית של חוקים ותקנות שנערמים על פי אינטרס ומטרתן האמיתית הינה שלילת חופש הבחירה של האדם והפיכתו לעבד מרצה. בני אדם יוצרים את ״הבעיות״ בעצמם כשהם מתעלמים מדברים מהותיים בתוך התהליך הטבעי על מנת שהם יוכלו להקים ארגונים וחברות מסחריות שמטרתן היא לפתור את הבעיות שהם בעצמם יצרו.
הדאו מביט על המצבים הללו בלגלוג מסוים ומסרב לשתף פעולה עם צורת החשיבה הזו. הוא חוקר את התהליך הכולל והאמת שנמצאת בתוכו. התהליך מתרחש מעצמו ומונע מכח פנימי. יכול להתקיים בו דבר והיפוכו, וגורם קטן ושולי לכאורה יכול להשפיע על כל התמונה הכוללת ולהזיז את התהליך או לסבך אותו ולכן המשמעות של מתבונן, לא פועל ולא משפיע היא חיונית להבנת התהליך המתרחש מעצמו ומונע מכח פנימי עצמאי ולא מוגדר, וכך, בוני הדאואיזם סירבו ברובם לקבל תפקידים ומשרות חשובות בניהול המדינה כי הדאו הוא כך מעצמו ולכן וגם אם יבחר שליט דאואיסטי לעמוד בראש המדינה הוא למעשה אמור על פי משנתו: לא לעשות כלום.
הדאואיזם מביט אל החוקיות הבסיסית של היקום ושואב ממנה השראה, הוא לא מתאר אותה במילים ובוודאי לא מחוקק עבורה חוקים או מכניס לתוכה הגדרות, אלא מביט ותוהה וגם מתלבט לגבי הסדר הטבעי של הדברים מתוך התבוננות בזרימה הנצחית ובדרך פעולתה המסמלת את השינוי התמידי בטבע ובחיים. סדר שבא לידי ביטוי באמצעות ההתבוננות באותה זרימה ספונטנית אך מכוונת שהיא מושא ההתבוננות. האדם הוא מיקרוקוסמוס של היקום המפעיל אותו ומתוך אותה השתקפות על האדם לשאוב את השראתו מיחסי היין היאנג ולכוון את עצמו דרך התכוונות לזרימה ספונטנית של ״אי פעולה״ (Wu Wei) המבטאת התנהלות הרמונית עם הטבע והיקום.
יין ויאנג נעים באופן תמידי כמערכת כוחות מנוגדת של קטבים השואפים לאזן את עצמם ע״י התמלאות והתחסרות, גאות ושפל בתוך מצב נצחי של התהוות והשתנות ולכן, הדאו אינו סטטי כי אם משתנה.
כשאדם חוצה את הנהר בסירה, וסירה ריקה באה ומתנגשת בסירתו, יהיה האיש מהיר חימה ככל שיהיה, הוא לא ירגז עליה. אך אם יהיה אדם בסירה השניה הוא יצעק עליו שיסור מדרכו. אם האיש לא ישמע לצעקה הראשונה, הוא יצעק שנית. אם גם אז לא ישמע לו, הוא יצעק בשלישית וילווה את דבריו במטר קללות. במקרה הראשון הוא לא רגז כלל ואילו עתה הוא רוגז , שכן עמד בפני הריק ואילו עתה הוא עומד בפני המלא. אם בן אדם היה מרוקן עצמו וכך, כשהוא ריק, משוטט בעולם הזה, מי יכול היה לפגוע בו?
( מתוך קולות האדמה- הוצאת מסדה)
לאו דזה ו\או ג׳ואנג דזה
בדאואיזם, הבנת המשמעות של ההליכה ב"דרך" נתפסות כמטרה עליונה של החיים. זוהי גישה שמשלבת פילוסופיה, רוחניות ודרך חיים מעשית. כאן חשוב לציין שהתפיסה של הדאו משתנה במידת מה בין זרמים שונים בדאואיזם ובין הוגים שונים, אך אלה הם העקרונות הבסיסיים המשותפים לרוב התפיסות.
בעוד ש לאו דזה הוא דאואיסט ״מפורסם״ יותר שלו גם מיוחס גם ספר הדאו, גישתו של ג׳ואנג דזה מעניקה פרשנות אחרת, צבעונית וסוחפת לאותם מקורות הסכמות ורעיונות לגבי ״הדרך״.
לאו דזה מתאר את המערכת הקוסמית של הדאו בהביטו ביחסי היין והיאנג מנקודת מבט קפואה, סטטית ,פסימית ונטולת זמן ולכן רוב תיאוריו אודות המציאות כוללים פרספקטיבה תלושה לכאורה הכוללת פרטים ספורים: כשמיים, ארץ, אדם, האישה והתינוק. הוא מיטיב לתאר את גופו כבול עץ יבש ואת ליבו כאפר כבוי אבל תודעתו צלולה וחדה והוא מביט על העולם ממרחק כאילו הוא תלוי על ענן ומביט בנעשה מתוך הריק שהוא האין המכיל את כל הקיים. לתפיסתו על האדם ״לפנות את עצמו״ על ידי הימנעות מפעולה (Wu Wei) תוך צמצום, הימנעות ומינימליזם בחוויה הארצית והגופנית וזה כולל את תמצות השפה והמילים.
ג׳ואנג דזה מביט על החיים מאותה תפיסה ריקה של אין, אבל הוא חי, נושם, פעיל ותוסס וגם צוחק על העולם והמתרחש בתוכו. חלק מכוחו נובע מכך ״שלא אכפת לו״. הוא מביט באדישות על המוות, אין לו שום דבר לעסוק בו והוא יכול להעביר את זמנו בשירה ותיפוף. הוא לא מחפש, לא עושה השוואות ולא נצמד לשום דבר, הוא יכול לומר משהו כשהוא לא אומר כלום והוא לא אומר כלום כשהוא כן אומר משהו, הוא מחוץ למשחק החיים והוא משחק בהם בכללים משל עצמו, אבל גם אליהם הוא לא נצמד. הוא לא שולל בהכרח את הכוזב, הצבוע והלא אמיתי אבל הוא גם לא משתף עימם פעולה כי הוא משוטט מחוץ לעולם הגשמי של האדם הנסמך על חוקים ותקנות. כל העולם שלו עשיר בצליל וצבע ותיאורים מופלאים אך פשוטים של הטבע כהרים, נהרות, דגים, דייגים, קופים, מרכבות, עצים וצפרדעים כשהכל מעורבב בטקסטים שנונים של שיחות, ויכוחים, שאלות וספק שמבטאים את העושר התודעתי שבו הוא חי. הוא חווה ונהנה מהחיים ומאפשרות הגשמתם הזמנית דרך היכולת לחגוג אותם מבלי להיות בתוכם באמת ומבלי לעשות כלום. כשלעומתו לאו דזה נמצא באותה ״דרך״ אבל הוא מבטא דרך אמרותיו והטקסטים שלו גישה שהיא הרבה יותר זהירה וקפדנית, כאילו הוא חושש ליפול חזרה אל העולם שהוא ״עזב לכאורה״ ולכן עליו לשמר את תפיסתו דרך המרחק והמבט המנלכולי על החיים והחוויה.
המיכמורת קיימת עבור הדג. משתפסת את הדג, אתה יכול לשכוח מהמיכמורת. המלכודת קיימת עבור הארנבת. משתפסת את הארנבת, אתה יכול לשכוח מהמלכודת. מילים קיימות עבור המשמעות, משתפסת את המשמעות, אתה יכול לשכוח מהמילים. מי יתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה.
( מתוך קולות האדמה- הוצאת מסדה)
איך אני יכול ללכת בדרך שלא ניתנת להגדרה במילים ?
הבנת המשמעות של ההליכה ב"דרך" נתפסות כמטרה עליונה של החיים ועדיין זוהי גישה שמשלבת פילוסופיה, רוחניות ודרך חיים מעשית כי בכל זאת, דאואיזם הוא בסופו של דבר זרם חשיבה תודעתי שהיה צריך בכל זאת להגדיר לעוקביו סוג מסוים של הכוונה. מעצם העובדה שדאואיזם נשען על יכולתו של המחפש ״לדעת את הדרך״ הוא יוצר קשר בין התפיסה הרוחנית למצבו התודעתי של המחפש וקושר בין שניהם. טבע העולם הוא השתנות וזה הקבוע היחיד ולכן חמתם של הדאואיסטים עולה כשהם רואים ניסיונות לקבע את המשתנה לקבוע. וכך ומתוך העימותים והוויכוחים שהדאואיסטים אוהבים כל כך הם מצאו בקונפוציאנים את הבסיס הטוב ביותר לעימות כי יש חשיבות רבה להיכרות עמוקה עם עמדות היריב ובוודאי עם הנטייה שלו להשוואה שהרי את הדרך לא ניתן לתאר במילים אבל את החיים עצמם כן ועדיין ומבלי לקבע את ההשתנות והזרימה. במישור הגשמי אתה יכול ״לדעת משהו״ רק באמצעות השוואה לדבר אחר. אתה יכול לתאר מושג של עץ רק ביחס לעצים אחרים, אתה יכול לתאר טעם של מזון רק בהשוואה לטעם של מזון אחר כי שום דבר גשמי לא עומד באמת בפני עצמו מלבד הדאו כי העולם הוא: ריק שמכיל הכל. ולכן הדאואיסט לא מעלה עץ אחד ומכתיר אותו כעץ כל עצים והוא גם לא מעצים טעם אחד על פני טעם אחר או מעדיף מזון אחד על אחר כי כל העצים הם עצים, וכל חמשת הטעמים ראויים בעיניו,וכך לגבי כל הצבעים והצלילים ושאר ההתגלמויות הרוחניות בעולם החומר אבל כאשר הדאואיסט פוגש את אלה העושים הפרדה בין ״זה״ ל ״לא זה״ הוא מיד מסמן לאדם זה שהוא ״איבד את הדרך״.
בעולם הגשמי עולה השאלה: איך אני יכול ללכת בדרך שלא ניתנת להגדרה במילים ? כאשר אדם באמת צועד בדרך או בשביל בטבע, השביל הזה מסומן הרבה פעמים בצבע של סימון שבילים, ואז אפשר לומר שהדרך שבה הוא צועד היא ״דרך ראשית״ גם אם הוא ירד מהדרך הראשית לשביל צדדי עדיין הוא יכול לחזור לדרך הראשית שלו אבל אם הוא לא יחזור, הוא (לעיתים), ילך לאיבוד.
הדרך הראשית הדאואיסטית מסומנת ע״י קבלת ההשתנות שהיא הקבוע היחיד. ההסכמה לשנות נקודות מבט, ע״י הידיעה שאני לא יודע, וע״י הידיעה שאי אפשר לדעת, וע״י הידיעה שיש לתרגל אי פעולה (( WU WEIהקשבה, התבוננות, וריקות, תפיסה מינימליסטית וחדה. אלו ״הכלים״ שיכולים להאיר או לסמן את הדרך. אתה לא עוקב אחר הדרך כי היא לא ידועה, אתה עוקב אחר תהליך ההשתנות ובהירות התודעה שלך שהוא המצפן, וזה, הדבר היחיד הנתון לתרגול.
אם אתה מביט בשלושה אנשים שהולכים יחד ״בדרך״ ואחד מהם טועה הם עדיין יוכלו להגיע אל היעד שלהם כי התועה הוא במיעוט והשניים האחרים יכולים ״לתקן״ את דרכו. אבל אם שניים מתוך השלושה טועים בדרך הם הרוב וכך אפשר לומר שכיום כשכל העולם טועה גם אם אראה להם את הכיוון הם לא יגיעו.
(מתוך ג׳ואנג דזה)
מזימות וחנפנות ירחיקו אתכם מ״הדרך״
הדאואיזם חותר למצב תודעתי של אי עשייה ופעולה. התבוננות, שיוויון נפש, העדפת השתיקה, הדממה, הריק עד כדי אדישות למה שמתרחש או כמו שאומר לאו דזה: גופי מתנהל כבול עץ יבש וליבי כאפר כבוי, אבל התודעה ערה, חיה, מתבוננת וצופה ממרחק בתהליכי ההשתנות ( מבלי לנקוט פעולה).
הפערים בין הגישה הקונפוציאנית ( המעשית) לדאואיזם הם רבים ועדיין שתי הגישות התפתחו זו לצד זו באותן תקופות וניזונו זו מזו. הגישה דאואיסטית פרחה ביתר קלות ובאופן לעומתי ביחס לחוקים וכללי המוסר הנוקשים של הקונפוציאנים כי דבר יכול להתפתח רק ביחס לדבר אחר. כמה מבין ההבדלים המרכזיים ביניהם נוגעים בהדגשת הסדר החברתי, המוסר והיחסים בין האדם לסביבתו שהם בסיס חשוב בגישה הקונפוציאנית כמערכת של כללי מוסר והתנהגות ברורים של ״זה״ ו״לא זה״ כפרשנות להתנהגות נכונה. הקונפוציאניזם בנוי על חובות לחברה, היררכיה וסדר ואל מול אלו טוען הדאואיסט שזו התערבות בסדר הטבעי של הדברים. הקונפוציאנים מעודדים תחרות והישגיות עם מטרות נעלות של מצוינות המכוונת לתפקיד ממשלתי, כשהדאואיסט שואף אל החיים הצנועים והפשוטים הרחק מההמולה והכבוד וגם טוען שהסכנות האמיתיות להתפתחות רוחנית הם: יוהרה, חמדנות, טקסיות, שאפתנות ועקשנות ומצביע על הקונפוציאנים ועל ניסיונות השליטה שלהם על האדם והטבע כנלוזים, תוך רדיפה אחר מוסר, תועלתנות, יוקרה, וטקסיות כגורמים מרכזיים להשחתת נפש האדם. הניסיון להגיע אל יעדים אלו יתבצע דרך מזימות, חוסר נאמנות, חנפנות, התרפסות, וצביעות. בעוד הקונפוציאניזם מעודד מעורבות חברתית דרך חובה מוסרית, הדאואיזם דוחף לאינדיבידואליות אשר מתרחקת אל בדידותה כי זו נקודת המבט המתאימה להתבוננות לא שופטת ואי פעולה. התחרות והשאיפה לכבוד ומוסר חברתי מתודלקת ע״י הקונפוציאנים תוך עידוד הלימוד, השינון, הטקסיות ולמידה פורמלית של טקסטים מרכזיים כדי להשיג הרמוניה חברתית ושלמות מוסרית ואילו הדאואיסט קורא לדחיית כל ידע פורמלי ועידוד הידע האינטואיטיבי והספונטני, התנסות אישית וחיבור הרמוני עם הטבע והיקום בגישת ״כך מעצמו״ כי הדאואיסט לא עושה ענין רב מעצמו.
אלו שמורמים מהעם אוהבים את החוכמה אבל חסרים את הדרך כי הם מכורים אל הרצון לנוחות ומשרתים את גופם ולא את נפשם. מושא חלומותיהם נוגע בתאווה לעושר וכבוד, בתשוקה לבילוי ואוכל טוב ולצבירת רכוש רב ואז הם מזלזלים בעני ובחסר ומביטים בו כנחות ומסכן על חוסר המזל שלו וכך ועל מנת לתדלק את מעמדם הם עוסקים ימים וללילות במחשבה על טוב ורע ומתחילים לפחד מן המוות הבלתי נמנע, כי הם חיים רק למען הגוף. אדם צריך לטפח את רוחו ולהקדיש את מרצו להתבוננות תוך שהוא מקיים את גופו על פי הצורך ובמידה המספיקה כי דאואיזם קורא למידתיות ופרופורציה. אדם שבע מידי יהיה חסר חשק ורצון להתפתח, הוא שואף להתבוסס בנוחותו ולהרחיב אותה וגישה כזו מצמצמת את אפשרות ״אי העשייה״ שלו כי הגוף הופך להיות דורשני ותאב וככל שעובר הזמן הוא דורש עוד ועוד משאבים לעוד ועוד נוחות.
אם אדם יושב על עץ הוא רועד מפחד האם גם הקופים כך? מהו המקום הנכון? האדם אוכל בשר וחיות מרעה, האייל אוכל עשב, הנדל מוצא טעם בלטאות, עכבר ערב לדיה, מארבעת אלה מי יודע מהו הטעם הנכון? קופים מבקשים חברת קופים, איילים חוברים לאיילים , דגים משתעשעים עם דגים, נשים מסוימות היו יפות בעיני בני אדם אבל דגים ראו אותן וצללו למעמקים, ציפורים ראו אותן ועפו , איילים ראו אותן וברחו , מארבעת אלו מי יודע מהו היופי הנכון מתחת לשמיים? מנקודת מבטי עקרונות המוסר והצדק, השבילים של ״זה״ ו ״לא זה״ סבוכים ללא תקנה ואיך אוכל להבדיל ביניהם?
(מתוך ג׳ואנג דזה)
שמיים וארץ לא עושים דבר ועדיין אין דבר שלא נעשה.
Comentarios