נקודת מפגש בין תפיסות עולם מנוגדות

(על ניגודים בתפיסות עולם, יין ויאנג, יחסי אב ובן, פרנץ קפקא, גורילה בחדר, הדלאי לאמה פוגש את מאו דזה-דונג.)  

האם הפכים יכולים להתקרב?

היקום פועל על פי עיקרון של ניגודים משלימים. לפי התפיסה הסינית, יין ויאנג אינם כוחות מנוגדים הנלחמים זה בזה, אלא דווקא שני היבטים מנוגדים של אותה שלמות – שני כוחות הזקוקים זה לזה כדי ליצור איזון והשלמה כי כל דבר יוצר את זרע היפוכו: לילה ויום, שקט ותנועה, רכות ונחישות – לכל דבר יש היפוכו, אך ההיפוך הזה הוא חלק מהשלם.

כשמביטים על הטבע, רואים כיצד היין והיאנג מתמזגים זה בזה בטבעיות: החושך מפנה מקום לאור, התקופות השקטות מתחלפות בהתחדשות תוססת, הגאות והשפל שומרים על תנועה מחזורית שאינה מפסיקה לעולם. אבל האם אותו חוק חל גם על בני האדם? האם הפכים יכולים באמת להיפגש – לא רק בטבע, אלא גם בתפיסות העולם שלנו, במערכות היחסים שלנו?

כאן השאלה הופכת לאישית יותר. בעוד שבטבע המתח בין היין ליאנג יוצר זרימה טבעית, בחיים האנושיים זה לא תמיד פשוט. כששני עולמות שונים נפגשים – גישות, אמונות, צורות חיים – האם הם יכולים למצוא הרמוניה, או שמהותם מחייבת עימות מתמיד?

אצל בני האדם, בניגוד למחזוריות החלקה של הטבע, המתח בין הפכים לא תמיד מוביל להרמוניה. לפעמים, הוא הופך לשדה קרב של רעיונות, אגו וצורך בשליטה. יחסים בין בני אדם בנויים על יחסי התקרבות והתרחקות כדי לדמות את התנועתיות והמחזוריות של גאות ושפל.  בזמן הגאות התקשורת תוססת, יש החלפה של רעיונות, חיכוך, חום והשראה הדדית. בזמן השפל, יש התרחקות וכל צד נסוג אל תוכו הפנימי על מנת לעבד, להכיל, ולזקק את חווית החיים, התכנסות שחותרת אל גרעינה הפנימי של הזהות, כדי לשמור ולשמר את המהות הייחודית של האדם ככח שהוא לכאורה נפרד, ועדיין מאוחד דרך אותו היפוך מצב ויציאה החוצה מאותו גרעין פנימי. 

השאלה הזו עולה שוב ושוב במערכות יחסים שבהם הדינמיקה של היחסים לא תמיד מאפשרת לכל צד להיות ולחיות בזהותו ובתנועתו, במיוחד במקומות שבהם יש פערי סמכות בהם הדינמיקה הזו נבחנת כל הזמן. לעיתים, היא מאפשרת לכל צד למצוא את מקומו הטבעי, אך פעמים רבות היא הופכת למאבק – מאבק של כוח ושל ציפיות, של ניסיון לשלוט בזהות האחר מתוך פחד מאובדן שליטה וצורך להפגין סמכות וכח.

זה בא לידי ביטוי במערכות יחסים, ביחסי אמהות ובנות או ביחסי אב ובן – אולי אחד המבחנים החזקים ביותר למפגש בין תפיסות עולם שונות. האב, שצבר ניסיון, ידע ותפיסת מציאות מגובשת, עומד מול הבן, שצומח, מגלה את עצמו, מחפש את דרכו – ולא תמיד רואה את העולם בעיניים זהות.

כמו שני קטבים שמנסים להתחבר, כמו היין והיאנג שמחפשים איזון, גם יחסי אב ובן יכולים להיות ריקוד של חיבור וריחוק, קבלה ודחייה, הבנה והתנגדות. יש פער טבעי של גיל, ניסיון ותפיסת עולם בו המתח הזה מתחדד. זהו מתח בין דמות שמאמינה שהיא יודעת את הדרך, לבין דמות שמחפשת את הדרך בעצמה. כשהאב מביט בבנו, הוא רואה לא רק את מה שהוא עצמו היה, אלא גם את מה שהוא קיווה להיות. כשהבן מביט באביו, הוא רואה את הצל הענק של הציפיות, הכללים והעבר – ומתמודד עם השאלה האם עליו להידמות לו, או לברוח ממנו? . וכשהפער הזה גדול מדי, הוא הופך לעומס רגשי שהילד נושא איתו כל חייו – כמו במקרה של פרנץ קפקא ואביו, הקונפליקט הזה הופך להיות פצע שמלווה את האדם לכל חייו.

יחסים בין אבות לבנים והגורילה שעומדת ביניהם

בכל מערכת יחסים בין אב לבן יש פערים – לעיתים קטנים, לעיתים תהומיים. לפעמים, עומדת ביניהם גורילה ענקית שמשקפת את חוסר היכולת לגשר על הכוחות המנוגדים, ויש הרבה דוגמאות לגורילה ענקית שעומדת בחדר, ומשקפת את הפערים התהומיים, את האיום מעצם הכוחות הקוטביים והלא משלימים. 

יין ויאנג, הקטן והגדול, יכולת מול פוטנציאל, תקווה מול מציאות, מסוגלות מול מוגבלות, יכולת פרקטית מול אשליה. 

פרנץ קפקא כתב מכתב לאביו (ולא שלח אותו),הוא מתאר את עוצמת הצל של הגורילה, כמו ילד קטן שמביט בענק שמעולם לא התכופף אליו. הוא מתאר את מרחב ילדותו כשדה של פחד ושיתוק. אביו כדימוי ליאנג הזכרי – כוחני, שתלטן ודורש משמעת. קפקא, היין, היה ההיפך הגמור – עדין, מהוסס, שואל שאלות במקום להכתיב תשובות. האופן שבו האב הגיב אליו יצר אצלו חוסר ביטחון עמוק, פער בלתי ניתן לגישור – איך אפשר להיות “בן ראוי” לאב כל כך תובעני?

אביו לעג לו על גופו הצנום, על רגישותו ועל בחירותיו בחיים, וקפקא חש שהוא לעולם לא יוכל להיות מספיק טוב בעיני אביו. הוא רואה את אביו כמי ששולט בעולם – הוא גבר פרקטי, מצליח, אסרטיבי ואילו הוא קפקא מרגיש אאוטסיידר, מישהו שאין לו מקום, כי אינו מסוגל להיות מה שאביו רצה. 

קפקא לא שונא את אביו, אלא בעיקר חש שהוא לעולם לא יוכל להבין אותו. המכתב מלא בתחושת כאב – הוא רוצה אהבה והכרה, אך מבין שלא יקבל אותן. הוא מסיים בתחושת ניכור ועצב עמוק, כאילו היחסים ביניהם נידונו לכישלון מראש. הוא יודע שעומדת ביניהם גורילה ענקית, פער בלתי ניתן לגישור. 

קפקא ראה באביו דמות גדולה מהחיים, כזו שמציבה לפניו סטנדרטים שהוא לעולם לא יוכל לעמוד בהם. המתח ביניהם לא היה רק אישי – הוא היה מפגש בין שני עולמות: עולם של כוח, ודאות, וסמכות בלתי מתפשרת, מול עולם של רגישות, ספקות, ושאיפה להבנה. האב לא הבין את בנו, הבן לא הצליח להשתחרר מצילו של האב – וכך נוצר קרע שהלך והעמיק עם השנים.

אבל לא רק בנים מול אבות חווים את המתח הזה. המאבק בין סמכות לבין חיפוש חירות, בין מסורת למהפכה, בין כוח לבין עדינות – מופיע גם בהיסטוריה, בפוליטיקה, ואפילו במפגש בין תרבויות.

וכך, כמו צל האב של קפקא, גם מאו דזה-דונג היה דמות אב מכריעה, שליט רב-עוצמה שהאמין שהוא יודע מה נכון לעמו, לעתידו – ולמי שתחת חסותו. כשהדלאי לאמה הצעיר הגיע לפגוש את מאו, גם הוא מצא את עצמו מול גורילה בחדר – דמות גדולה ממנו, רבת סמכות, שתלטנית, שדורשת ממנו לקבל את עולמה כפי שהוא.

אבל האם ניתן לגשר על פער כזה?

האם בן יכול למצוא את קולו ליד אב בעל כוח מוחלט?

והאם אפשר ליצור דיאלוג בין תפיסות עולם שלא רק שונות זו מזו – אלא מנוגדות לחלוטין?

כשהדלאי לאמה פגש את מאו דזה דונג

באופן רשמי, הדלאי לאמה הוזמן על ידי הנהגת סין לבקר בבייג’ינג ולהשתתף באסיפה הלאומית העממית (NPC) הראשונה של סין הקומוניסטית, שהתקיימה בספטמבר 1954 . מטרת כינוס זה הייתה אישור חוקה חדשה לסין, וטיבט – שסופחה זה מכבר – הייתה אמורה לקבל מעמד של “אזור אוטונומי” במסגרת הרפובליקה. הדלאי לאמה ה-14, טנזין גיאצו, יחד עם הפאנצ’ן לאמה עמדו בראש משלחת טיבטית רשמית. במילים אחרות, ההזמנה באה מצד בייג’ינג כחלק ממאמץ לשלב את טיבט החדשה בתוך המדינה הסינית, להראות אחדות לאומית ולזכות בלגיטימציה באמצעות נוכחותו של המנהיג הטיבטי הצעיר בלב הבירה הסינית.

ממשלת סין בראשות מאו, ביקשו ראשית לבטא הפגנת אחדות והרמוניה – עצם הופעתו הפומבית של הדלאי לאמה לצד מאו בזירה הלאומית שידרה תמונה של שיתוף פעולה בין בייג’ינג לטיבט . תעמולה סינית מאותה תקופה אף מספרת שהדלאי לאמה כתב שיר שבח למאו והישגיו במהלך ביקורו , מה שחיזק את הרושם שהמנהיג הטיבטי מקבל את מרות סין. מאו וחבריו קיוו לזכות בלבו ובמחשבתו של הדלאי לאמה: הם ארגנו עבורו סיורים נרחבים ברחבי סין החדשה כדי להציג בפניו את פירותיה של המהפכה הסוציאליסטית – מפעלי פיתוח, רפורמות חברתיות ותשתיות מודרניות . הרעיון היה להרשים את הצעיר בן ה-19, לפתוח את עיניו לקדמה שהקומוניזם מביא, ואולי באמצעות זאת לרכוש את אמונו ושיתוף הפעולה שלו לטווח הארוך.

מנגד, לדלאי לאמה ולפמלייתו היו ציפיות משלהם מהביקור. חשוב לזכור שהדלאי לאמה ה-14 היה אז צעיר מאוד, אשר קיבל חינוך מסורתי ולא יצא מגבולות טיבט קודם לכן. הוא ניצב בפני כוח עצום ומאיים – סין הקומוניסטית – אך גם גילה סקרנות ורצון טוב ללמוד על העולם החדש שאליו נחשף. מטרותיו העיקריות היו להבטיח את עתיד עמו, לשוחח ישירות עם מאו וההנהגה הסינית ולהיווכח בכנות הבטחותיהם לכבד את האוטונומיה של טיבט ואת חופש הדת. הדלאי לאמה קיווה לקבל ממאו ערבויות אישיות שטיבט תוכל לשמור על תרבותה ודתה במסגרת השלטון הסיני . מטרה נוספת היתה להפיג מתחים – הביקור כונה “שיחות שלום”, והדלאי לאמה ביקש לברר ולהשפיע על מדיניות הסינים בטיבט, למשל לבקש מתינות ברפורמות החברתיות באזורים הטיבטיים כדי למנוע מרידה.

כאדם רוחני אך גם מנהיג חילוני, הוא גילה פתיחות לרעיונות מודרניים. במהלך שהותו הוא למד את השפה הסינית והתעמק בעקרונות סוציאליסטיים שהסבירו לו מארחיו. הדלאי לאמה תיאר מאוחר יותר שבתחילה מאו ואנשיו נהגו בו בחום “כדרך אב אל בנו”, יחס שעודד בו תקווה כי יתאפשר לבנות יחסים של כבוד הדדי. הוא ציין שמאו נתן לו “הבטחות אישיות באשר לעתיד טיבט”, אשר מילאו אותו בעידוד ובאופטימיות בעת שובו הביתה .

המפגש התקיים כי שני הצדדים ראו בו הכרח: הסינים – להשלמת סיפוח טיבט באופן חלק, והטיבטים – כהזדמנות לשמור על מה שניתן ולמנוע עימות. הציפיות היו גבוהות וזהירות כאחד. לאור הפער התרבותי והאידאולוגי, המפגש היה טעון בתקוות גדולות אך גם בחשדות כבדים, כאשר כל צד תוהה האם ניתן באמת לגשר בין שני עולמות – עולם הבודהיזם הטיבטי ועולם המהפכה הקומוניסטית. 

עולמות מקבילים או עימות בלתי נמנע? 

לאורך התקופה הלך והתגבש אצל הדלאי לאמה חשש עמוק לגבי עמדותיו האמיתיות של מאו כלפי הבודהיזם. למרות רגעי הקרבה והחיוכים, במפגש הסופי ביניהם חשף מאו דעה נחרצת שקיררה באחת את האווירה. בסיום הביקור, המאורע קיבל תפנית דרמטית: לאחר שיחת חולין ודברי הדרכה ממאו, זה קרב אליו ולחש באוזנו את המשפט המצמרר “הדת היא רעל”  . מאו הסביר לדלאי לאמה הצעיר שהדת (וליתר דיוק, לבודהיזם הטיבטי) יש “שתי רעות גדולות: היא מחלישה את הגזע ומעכבת את התקדמות המדינה. טיבט ומונגוליה הורעלו שתיהן על-ידיה” . דברים אלו היכו את הדלאי לאמה בתדהמה. ההכרזה הזו חשפה לפניו את הפער התהומי בין השקפת עולמו שלו (המאמינה בקדושת הדת לטובת האנושות) לבין השקפת עולמו של מאו (הרואה בדת מכשול ותו לא).

לאחר המפגש, בשובו ללהסה בשנת 1955, הייתה תחושתו של הדלאי לאמה אמביוולנטית. מצד אחד, הוא עדיין החזיק בתקווה זהירה. מאו נתן לו כאמור הבטחות שטיבט תהנה מאוטונומיה במסגרת הרפובליקה העממית של סין, והדלאי לאמה רצה להאמין בכך. מצד שני, אותה לחישה של מאו על “הרעל שבדת” המשיכה להעיק על תודעתו. זו הייתה נורת אזהרה: הוא הבין שמאחורי החיוכים, המפלגה הקומוניסטית לא תקבל לאורך זמן את המשך קיומו של הממסד הבודהיסטי הטיבטי ככוח משמעותי. הדלאי לאמה מצא עצמו אפוא עם לב קרוע: נערץ מהמפגש עם “האדם הדגול” מאו ומהפתיחות לעולם החדש, אך גם מפוכח וכאוב לנוכח ההבנה שדרכו הרוחנית מצויה תחת איום.

במהלך שהותו בבייג’ינג ובכינוס הפרלמנט, הדלאי לאמה חיבר שיר או פואמה המהללת את מאו ואת הישגי “סין החדשה” . צעד זה שימש כאות לנאמנות וכבוד כלפי מאו, והתפרסם בתעמולה הסינית כהוכחה לכך שהדלאי לאמה תומך במנהיגות הקומוניסטית. ייתכן שהדלאי לאמה הצעיר כתב את השיר מתוך כנות רגעית של התרשמות והתפעלות – או אולי בעיקר מתוך רצון להפיס את מארחיו וליצור אווירה טובה. כך או כך, האנקדוטה הזו מדגישה את הדואליות ביחסיו כלפי מאו: בפומבי חלק לו כבוד רב, אף שבלבו כבר החלו לפעפע ספקות. הדלאי לאמה העיד שמאו התייחס אליו באבהיות, כמעט כפטרון מנוסה לצעיר מבטיח. הוא נהג לשבת לצדו, לשוחח עמו על הנהגת העם, ואף נתן לו עצות פוליטיות – למשל, “עליך להקשיב לרצון העם ולקחת לתשומת לבך את הצעותיהם” אמר לו מאו . הדלאי לאמה הצעיר, שחונך מילדותו כחומר גלם למנהיגות, הוקיר את ההדרכה הזו. בתחושה מסוימת, נוצרה ביניהם כימיה אישית טובה: הדלאי לאמה אף כינה את מאו בדיעבד “אדם יוצא דופן” והעריך את ההזדמנות שלמד ממנו . כמובן, לצד זאת ניצבה עמדתו האידאולוגית של מאו – אך ברמה האנושית, לפחות בתחילת הדרך, הייתה שם מערכת יחסים של חיבה הדדית. הדבר ניכר גם בצילומים מאותה תקופה, בהם רואים את השניים מחייכים זה לזה בידידות.

המפגש בין הדלאי לאמה למאו הוא לא רק אירוע היסטורי-פוליטי, אלא גם מפגש רעיוני בין שני קטבים של תודעה וערכים – מפגש המזמין התבוננות פילוסופית על חירות האדם, מודעותו וראיית עולמו. העמידה של הנער הטיבטי מול המהפכן הקשיש סימלה עימות בין שתי תפיסות עולם:

מצד אחד, העולם הרוחני-המסורתי הטיבטי, המושתת על בודהיזם. בעולם זה, “תודעה” (מודעות) איננה רק ידיעה אינטלקטואלית, אלא מצב של ערות רוחנית, טיפוח חמלה וחיפוש אמת פנימית. חירות נתפסת במובן רוחני וערכי – חירות המחשבה, חופש האמונה, היכולת לבחור בדרכך להתפתחות רוחנית. הדלאי לאמה, כמנהיג בודהיסטי, נשא עמו את האידיאל של שחרור תודעתי מסבל באמצעות הדהרמה, ואת המחויבות לדרכו הלא-אלימה והחומלת.

מצד שני, העולם האידאולוגי הקומוניסטי, ובפרט גרסתו המאואיסטית. עולם זה מדגיש חומריות, קולקטיביזם ושינוי החברה בכוח המעשה. בתפיסת מאו, “חירות” היא בראש ובראשונה חירות לאומית מעול אימפריאליזם ועוולות פיאודליות – אך לא בהכרח חירות הפרט לבחור את דרכו; להפך, הפרט אמור ליישר קו עם המטרה המשותפת. מודעות במסגרת זו היא תודעה מעמדית-מהפכנית: הבנה של חוקי ההיסטוריה והמאבק המעמדי. ואילו ה”ראייה” המאואיסטית את הדת היא שלילית: הדת נתפסת כ”סם” או “רעל” המשכר את ההמונים ומונע מהם תודעה מהפכנית או במילותיהם הציוריות של הסינים:

===

לא ייתכנו “שני שמשות בשמים אחד” – לא תיתכן סמכות רוחנית לצד סמכות המפלגה; השמש הסוציאליסטית חייבת להמיס את בוקר הבודהיזם.

===

חירות, תודעה והתפכחות מהאשליה

סיפור המפגש שם במוקד את שאלת החירות בשני רבדים – הרובד הפוליטי-לאומי והרובד האישי-הרוחני. ברובד הלאומי, המפגש נגע בגורל חירותה של טיבט כיחידה תרבותית עצמאית. הדלאי לאמה ניסה לנווט לשמור על מידת מה של חופש לטיבט (באמצעות אוטונומיה) בתוך המסגרת הסינית, אולם בהדרגה התברר שחלום זה יתנפץ; ואכן, כעבור כמה שנים, ב-1959, פרץ מרד בטיבט והדלאי לאמה נאלץ לבחור לברוח לגלות בהודו כדי להמשיך להיאבק על חירות עמו מחוץ לאחיזת בייג’ינג . ברובד האישי, ניתן לראות כיצד הדלאי לאמה – אף בהיותו תחת לחץ אדיר – שמר על חירות המחשבה והמצפון שלו. הוא הקשיב למאו, שקל את דבריו, ואף אימץ חלקית כמה רעיונות (למשל, ערכים של שוויון ואחריות חברתית מצאו חן בעיניו)  , אך בסופו של יום בחר בעולמו הערכי שלו. הבחירה החופשית הזו באה לידי ביטוי דרמטי כשהחליט לא לתת יד לדיכוי עמו ולצאת לגלות. בכך גילם הדלאי לאמה את הרעיון שחירות אמיתית כוללת את החופש להחליט על גורלך בהתאם למצפונך, גם כאשר סביבך כבלים פוליטיים.

המפגש גם מחדד את חשיבותה של מודעות בהירה למציאות. בתחילת הביקור, אפשר לומר שהדלאי לאמה הגיע עם מודעות חלקית בלבד לכוונות הסיניות – הוא היה אולי מעט נאיבי, מלא תקווה. ההיכרות האישית עם מאו והמפגש הישיר עוררו בו תהליך של התפכחות. רגע הלחישה “הדת היא רעל” היה למעשה רגע של הארה כואבת: מסך האשליות הוסר, והוא ראה ברור יותר את כוונת המשטר לגבי עתיד הבודהיזם. עבור נזיר בודהיסטי, מודעות עצמית היא גם היכולת לראות את האמת בלי לעטוף אותה ברגשות או אשליות. במובן זה, אפשר לומר שהמפגש עם מאו תרם לפריצת דרך בתודעתו של הדלאי לאמה – הוא הבין שעליו לנהוג בזהירות יתרה ולא ללכת שולל אחר מחוות ידידות בלבד. יתר על כן, בהסתכלות רחבה, ההתנגשות בין מאו לדלאי לאמה היא בין מודעות חומרית למודעות רוחנית: מאו ניסה “לחנך” את הדלאי לאמה לתודעה סוציאליסטית בעוד הדלאי לאמה החזיק במודעותו הרוחנית המבוססת על עקרונות בודהיסטיים. הוא אמנם הפנים רעיונות חדשים, אך שמר על תודעתו העצמאית.

המפגש מעלה שאלות כיצד יכולות שתי ראיות עולם מנוגדות למצוא שפה משותפת. הדלאי לאמה ניסה ליישב בין עולמו שלו לעולמו של מאו באמצעות מה שיהפוך לימים ל”דרך האמצע” שלו – לא ויתור מוחלט ולא עימות חזיתי, אלא ניסיון לשילוב. הדלאי לאמה העיד שחוויותיו בסין לא היו לשווא: הוא למד על חשיבות האחריות האוניברסלית והסולידריות בין עמים – מושגים שלקח מן האידאל הקומוניסטי ושילב אותם עם עקרונות הבודהיזם של חמלה לכל יצור חי  באופן זה, תודעתו וראיית עולמו צמחו מהמפגש רחבות ועשירות יותר, ולא מצומצמות. אולם, בה בעת הוא גם הפנים שמצדו של המשטר הסיני אין נכונות אמיתית לקבל את שונות ראיית העולם הטיבטית.

לחפש את המשותף ולשחרר את הגורילה

אפשר לראות במפגש הזה מטאפורה לבחירה שכל אדם ניצב בפניה כאשר ערכיו מאותגרים: הדלאי לאמה יכול היה לבחור להיכנע ללחץ, לוותר על עקרונותיו הרוחניים כדי להסתדר עם המשטר – או להתעקש על אמונתו וחירותו הפנימית, גם במחיר סכנה. הוא בחר בדרך השנייה. בחירתו זו משקפת אמונה שחירות אמיתית מתחילה בתודעה הפנימית של האדם – חופש להאמין, לחיות באמת שלך, אפילו אם תנאי החוץ כובלים. שנים לאחר מכן, בהיותו בגלות, הרבה הדלאי לאמה לדבר על כך שצורות של דיכוי חיצוני לא חייבות לדכא את רוחו של אדם: “ניתן לשמור על חופש פנימי גם בסיטואציות הקשות ביותר,” אמר בדרכים שונות. ועדיין הגורילה נוכחת : ניסיון שאפתני לשילוב נכשל, ובעקבותיו פרץ מאבק ממושך למען חירות טיבט. עבור ההיסטוריה, נותר האירוע כדוגמה מוחשית למתח בין חירות לדיכוי, בין אמונה לכפייה, ובין שתי ראיות עולם שלא הצליחו אז (ועדיין לא מצליחות) למצוא שלום – אך מלמדות אותנו שיעור חשוב על ערכה של המודעות ועל כוח הבחירה החופשית של הפרט לנוכח כוחות גדולים ממנו.

האם באמת אפשר לשחרר את הגורילה? או שמא בכל מפגש של תפיסות מנוגדות, היא נותרת שם – רואה, שותקת, וממתינה לסיבוב הבא?