החורף כבר כאן

היי:) הימים התקררו ויש גשם אך עדיין חודש דצמבר בחוף הים הפך לחוויה כמעט סוריאליסטית. העונה מחקה מזג אוויר אירופאי ומציעה לנו קרירות נעימה, ים כחול ומרחבים פתוחים. לעיתים התודעה מסרבת להכיר במצב הזה, כי הוא מרמז על שינויים שאולי נעימים לנו מצד אחד, אך גם מעוררים מחשבה מן העבר האחר.

החורף עבורינו הוא  ביטוי לקור, למגפיים ושלוליות והוא נדחה בכמה שבועות או חודשים כי בחוץ שמש. וזה מעלה שאלה מרתקת -האם גם העונות והתנועות האנרגטיות עוברות שינוי, או שזה רק עניין ״חיצוני״ של מים, קור ולחות?

התשובה העמוקה היא שהחורף הוא לא רק ״קור וגשם״, אלא תדר אנרגטי של התכנסות ואגירה, והוא מתרחש גם כשהשמש זורחת.

מתי באמת מתחיל החורף?

בעוד שבמערב אנחנו רגילים לחשוב שהחורף מתחיל ביום הקצר בשנה (21 בדצמבר), הלוח החקלאי הסיני מקדים את המאוחר. מבחינת הסינים, החורף הוא אנרגיה של מים (אלמנט מים), והתנועה שלו היא פנימה ולמטה.

החורף הוא זמן ה-Yin המוחלט. אם הקיץ היה זמן של פעילות, החצנה ובזבוז אנרגיה, החורף הוא הזמן לשימור, טעינת מצברים, והגנה על תמצית החיים (ה-Jing) שנאגרת בכליות וכך  הסינים לא מסתכלים על המעלות בחוץ, אלא על זווית השמש ועל תנועת הצ'י (האנרגיה) בטבע.

המסע בתוך החורף: 6 התחנות האנרגטיות

החורף הסיני אינו מקשה אחת, אלא תהליך הדרגתי שמחולק ל-6 תקופות (Solar Terms), שכל אחת מהן מעמיקה את ההתכנסות הפנימית

1. תחילת החורף (Lidong - 立冬):

תאריך: סביב ה-7 בנובמבר.

המהות: השינוי האנרגטי מתחיל. גם אם חם בחוץ, הגוף מתחיל לבקש יותר שעות שינה. המשמעות של "דונג" היא חורף, אבל גם ״סוף״ או ״אחסון״. זה הרגע שבו הטבע סיים את האסיף ונכנס למצב של ״הולד״. האנרגיה יורדת עמוק לתוך השורשים כדי לשמור על עצמה. זוהי שריקת הפתיחה להתכנסות.

החוויה הפנימית: זהו הרגע שבו אנו חשים לראשונה את הדחף "לסגור את הבאסטה" מוקדם יותר. גם אם השעון מראה שרק חמש בערב, הגוף מאותת על סיום יום. ישנה משיכה טבעית אל הבית, אל המאורה, ורצון להפחית בגירויים חיצוניים. מי שמקשיב, יגלה שה"דרייב" של העשייה מתחיל לפנות מקום ל"דרייב" של עיבוד ושימור.

2. שלג קטן (Xiaoxue - 小雪):

תאריך: סביב ה-22 בנובמבר.

המהות: שלב ההפרדה. בכתבים העתיקים נאמר שבתקופה זו ״צ’י השמיים עולה מעלה וצ'י האדמה יורד מטה״. נוצר נתק בין שמיים לארץ, וזהו שורש הקיפאון.

החוויה הפנימית: האנרגיה הופכת כבדה יותר. השמיים (או מצב הרוח) נוטים לאפרוריות, וה-Yin מתחיל להשתלט על המרחב. זה הזמן שבו אנשים מרגישים לראשונה את ה״כבדות״ של החורף, לא רק כקור פיזי אלא כחוסר רצון לנוע. הטבע מפסיק לתקשר החוצה ומתחיל את הדיאלוג הפנימי.

3. שלג גדול (Daxue - 大雪):

תאריך: סביב ה-7 בדצמבר.

המהות: העמקת הדממה. ה״שלג״ כאן הוא מטאפורה לשמיכה שמכסה את האדמה ושומרת על החום עמוק בפנים. זהו זמן של דממה בטבע.

החוויה הפנימית: גם אם אין שלג בחוץ, זה הזמן שבו הגוף זקוק לתזונה הכי מחממת ומחזקת (ירקות שורש, קדרות בבישול ארוך). המערכת שלנו עוברת למצב של ״מינימום הוצאה, מקסימום שימור״. כל אנרגיה שמבוזבזת החוצה עכשיו, תחסר לנו באביב.

4. היפוך החורף Dongzhi)- 冬至):

תאריך: סביב ה-21 בדצמבר.

המהות: נקודת המפנה הקוסמית. הלילה הארוך בשנה הוא למעשה שיא ה-Yin, אבל בתוך השיא הזה מתרחש הנס: הלידה מחדש של ה-Yang.

החוויה הפנימית: זהו רגע מקודש של חושך שמוליד אור. כמו נשימה עמוקה שנעצרת לרגע לפני השאיפה החדשה. ברפואה הסינית זהו זמן קריטי לשמירה על ״אש החיים(Ming Men). זה לא זמן לפעילות חדשה, אלא זמן לזרוע את הכוונה (Intention) שתנבט כשהאור יגדל. בסין אומרים שיום זה חשוב יותר אפילו מראש השנה, כי בו נקבע הפוטנציאל לשנה כולה.

5. קור קטן (Xiaohan - 小寒):

תאריך: סביב ה-5 בינואר.

המהות: מבחן הסיבולת. למרות שהימים מתחילים להתארך (היאנג נולד), האדמה עדיין פולטת את הקור שצברה. פעמים רבות זהו השלב הקר ביותר בפועל.

החוויה הפנימית: יש כאן שיעור בסבלנות. אנחנו רואים את האור (הימים מתארכים), אבל המציאות עדיין קפואה. זה הזמן שבו נבחנת היכולת שלנו להמתין ולהחזיק מעמד, לא לרוץ קדימה רק כי יש קצת שמש, אלא להמשיך לשמור על החום הפנימי.

6. קור גדול (Dahan - 大寒):

תאריך: סביב ה-20 בינואר.

המהות: הישורת האחרונה. החורף בשיא עוצמתו, אבל מתחת לפני השטח האנרגיה כבר מבעבעת לקראת האביב 

החוויה הפנימית: זהו שלב המעבר (Transition). כמו הרגעים האחרונים של השינה לפני היקיצה. הגוף והנפש מתחילים להתכונן לפריצה של פברואר (תחילת האביב הסיני). זה הזמן לנקות את המחסנים (פיזית ונפשית) כדי לפנות מקום לחדש שעומד להגיע.

האתגר המודרני: העונה כ״המלצה״ בלבד

אם בעבר החקלאי היה עוקב אחר לוח השנה ופועל על פיו בדקדקנות כי חייו היו תלויים בכך, היום, כשיש ירקות ופירות בסופר כל השנה - מה משמעותה של העונה?

ערבוב העונות שאנו חווים מציב כיום את העונה בגדר ״המלצה״ בלבד, ויעידו על כך יבואני הבגדים; הקיץ מופיע עדיין בתוך מלתחת החורף, והסתיו הפך לביטוי רומנטי של עלים נושרים, כשלמעשה החום בתוכו עדיין בלתי נסבל.

אבל כאן בדיוק טמון המפתח לבריאות שלנו: הרעיון המקורי בלוח החקלאי העתיק לא היה רק לסמן תאריך טכני לזריעה באדמה. המטרה העמוקה הייתה לאפשר לאדם לתאם את המערכת האנרגטית המודעת שלו.

לסנכרן את המצב הפנימי אל המצב החיצוני העונתי (האמיתי, הנסתר, לא רק זה שנראה בחלון). האדם המאוזן לא רק מתאים את הבגדים שלו, אלא משנה את התזונה שלו בהתאם לעונה (גם אם קורץ לו אבטיח בסופר), מתרגל גופנית תנועות שמתאימות לאיכות הזמן (התכנסות ואיסוף בחורף), ומפזר או מאט את הקצב שלו ביחס לזמן וזהו הביטוי העמוק ביותר לעצם היותו מסונכרן עם הטבע.

״נפילה מצוק״

מעבר לתיאוריה, את המחיר של חוסר הסינכרון הזה פגשנו בחודש האחרון בקליניקה. כל מי שמטפל וודאי חווה עם מטופליו תופעה מעניינת: דווקא בשלב ״הקמת החורף״ בתחילת נובמבר, בנקודת המעבר העדינה בין הסתיו לחורף -המחלות, השפעות וההתקררויות היו השנה אגרסיביות במיוחד.

היה בזה אלמנט של ״נפילה מצוק״.

ולמה? כי הסתיו השנה התחבר אל הקיץ והיווה איזשהו המשך ישיר ומתיש שלו. אנשים המשיכו לשבת כל היום במזגן, למרות שכבר היינו עמוק בתוך ספטמבר או אוקטובר. ה״נפילה מצוק״ הזו היא מונח אנרגטי שמתאר עייפות פתאומית, לאות, וחווית התרוקנות ממשמעות, שהייתה מאוד רווחת בשבועות הראשונים של חודש נובמבר.

המון מטופלים התלוננו על התחושה הזו. נוצר קונפליקט חריף: החוץ שידר ״הכל כרגיל״ (שמש, ים), והפנים שידר רצון עז להתכנסות. זו הייתה מעין קריאה פנימית לצמצום, להסתפקות, כמו ביטוי של מרד פנימי והתעקשות ״להישאר מחובר אל התדר התואם עם העולם האמיתי״ -ולא ליפול לאשליית מזג האוויר שבחוץ.

ומה נשאר לו לאדם, בסופו של דבר, מלבד להיות מחובר אל הטבע ואל אלוהיו?

מה קורה לנו עכשיו?-בין ה-(7.11 ל-21.12)

מתחילת נובמבר (הקמת החורף), כל אדם חי בעולם הרגיש וחווה את השינוי הזה - כל אחד על פי מידת חיבורו לעצמו ולעולם. אבל ״הקריאה להתכנסות״ היא משמעותית ואוניברסלית.

תנועת היאנג היורד מורידה את האנרגיה הזמינה מהרובד החיצוני ושולחת אותה פנימה, אל התוך העמוק, על מנת להתאחד עם מהלכים פנימיים. היין (Yin) גובר, היאנג יורד, ובאופן טבעי יש פחות אנרגיה זמינה לאותן פעולות שאולי היינו רוצים לפעול בהן רק כי נעים בחוץ.

זהו תהליך ששיאו יגיע ב-21.12, יום היפוך החורף - שיא היין והתחלה מחודשת של עליית היאנג.

הזמן שבאמצע: החיפוש אחר העוגן הפנימי

אז מה באמת קורה בתווך הזה? בזמן הביניים שבו אנחנו נמצאים עכשיו, בין ה״נפילה״ של נובמבר לבין הלידה מחדש של סוף דצמבר? זהו לא זמן מת, אלא זמן של התארגנות עמוקה.

אנחנו חווים דחף בלתי נשלט להתכנסות וצמצום, אבל לא מתוך חולשה, אלא מתוך צורך קיומי לייצר עוגן פנימי.

כשהעולם החיצוני מאבד את יציבותו - כשהעונות מתערבבות, כשהקיץ פולש לחורף והמציאות מתעתעת - האדם כבר לא יכול להסתמך על סימני הדרך החיצוניים. הוא חייב לייצר לעצמו נקודת התייחסות פנימית.

זהו הרגע שבו הנפש מבקשת לעצור, לא כדי לנוח, אלא כדי לכייל את המצפן.

פתאום, באופן טבעי, עולות מחשבות על ״חיסכון״. וזה לא רק חיסכון בחשבון הבנק. זהו רצון אינסטינקטיבי לחסוך באנרגית החיים (Jing). אנחנו הופכים בררנים יותר: למי אנחנו נותנים את הזמן שלנו? איפה אנחנו משקיעים את הרגש שלנו? מה באמת חיוני ומה הפך למיותר, למעמסה שסתם סוחבים על הגב?

השאלות שצפות עכשיו הן שאלות של חזון ומהות:

• בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה?

• האם המיקום שלי בעולם הפיזי, הזוגי, המקצועי - עדיין תואם את מי שאני מבפנים?

זוהי בדיקה עצמית נוקבת, לעיתים מכאיבה. כמו שהעץ משיל מעליו את העלים המיותרים כדי לשרוד את החורף, כך גם האדם נקרא כעת לבדוק את מערכות היחסים שלו ואת מהלכיו, ולהסכים לשחרר את מה שכבר לא משרת את הצמיחה שלו וכאן בדיוק נמצא המבחן הרוחני. 

שורש הניתוק: הראש באדמה

ההתרחקות הזו של האדם מעצמו אינה מקרית. היא נובעת משורש עמוק וכואב: האמונה הטוטאלית בעולם החומר, והתפיסה השגויה שרק מה שאני רואה - באמת קיים.

ההתרחקות הזו מהמקור הרוחני היא לא רק התוצאה, היא גם הסיבה לאותו ״ערבוב עונות״ משונה שאנחנו חווים. הכאוס בחוץ הוא השתקפות של הכאוס בפנים. זה קורה כי האדם נותר תקוע עם הראש באדמה - עסוק בתוצרים, בחומר, בתוצאות - והפסיק להביט אל השמיים ולהבין את ההקשר של חייו האמיתיים.

הוא הפסיק לחפש את ההנחיה בתנועת הכוכבים ובמחזורי היקום, והחליף אותם במבט שטחי על מזג האוויר בחדשות.

החירות האמיתית בעת הזו היא היכולת להרים את הראש מהאדמה. לעצום עיניים מול השמש ה״שקרית״ שבחלון, ולהקשיב לתנועה האנרגטית שמתרחשת במעמקים. ההיצמדות לאמת הפנימית הזו - לתדר של החורף, של השקט, של ההתכנסות- היא נקודת המשען היציבה באמת. 

מי שיסכים להרים מבט ולהתחבר בחזרה למקור, יגיע לאביב כשהוא מושרש, טעון ומדויק כי מחלה מתפתחת ומופיעה בעונה מסוימת אך היא השתרשה והחלה את דרכה בעונה הקודמת, ז״א שמחלות אביב השתרשו בחורף, ומחלות סתיו השתרשו בקיץ. ולכן יש חשיבות רבה למתינות ולהתנהלות מתואמת מבחינת המצב הפיסי, התרגול, התזונה, ניהול משק האנרגיה, והמצב התודעתי. 

מסע אל שערי האלמוות

(בהשראת Lie Xian Zhuan - ״תיעוד חייהם של בני האלמוות״)

בעולם העתיק, בין ההרים והעמקים של סין, התפתח חיפוש אחר דבר מה עמוק יותר מאריכות ימים גרידא. החכמים הקדומים, הדאואיסטים, הבינו שהאדם הממוצע חי את חייו כשהוא ״דולף אנרגיה״: הוא מגיב לחוץ, נשחק על ידי הרגשות, ומכלה את תמצית חייו (Jing) עד להתפוררות הגוף.

אולם הם האמינו שישנה אפשרות אחרת. אפשרות להפוך את כיוון הזרימה. לאנשים שהלכו בדרך הזו קראו שיאנים (仙). הסימניה הסינית ל"שיאן" מורכבת משני חלקים: "אדם" (人) ו"הר" (山). אדם שעלה להר, או אדם שהפך את גופו לטבע פראי, יציב וגבוה כמו ההר עצמו.

ה״אלמוות״ שהם חיפשו לא היה בהכרח הישארות נצחית בגוף בשר ודם, אלא תהליך של ״טיפוח״ (Xiu Lian). זוהי עבודה פנימית סיזיפית ועדינה, סוג של אלכימיה פנימית שנועדה לזקק את החומר הגס של הגוף לאנרגיה (Qi), ואת האנרגיה לרוח (Shen), עד שהתודעה משתחררת מכבלי הזמן והחומר ומתמזגת עם ה״דאו״ (道).

עבורם, הגוף לא היה כלא, אלא מעבדה. הנשימה לא הייתה רק משאבת חמצן, אלא מפוח שמבעיר את האש הפנימית. הסיפורים שנאספו בכתבים העתיקים, כמו ה-Lie Xian Zhuan, אינם רק ביוגרפיות פנטסטיות או אגדות עם. עבור המתרגל, הם משמשים כ״מפת דרכים״. כל דמות בסיפור מייצגת ״שער״ אחר, טכניקה אחרת או שלב בתודעה שעל האדם לעבור כדי להשתחרר מהתלות בחוץ ולמצוא את המקור בפנים.

הנה כמה מהשערים הללו לדוגמא, כפי שהם משתקפים בחיי המאסטרים:

השלב הראשון: המאסטרים של הסוד הראשוני

容成公 (יונגצ’נג גונג) - המורה של הצהוב־קיסר המסע מתחיל עם יונגצ’נג גונג, אדם שהציג עצמו כמורה של הקיסר המיתי הצהוב־קיסר (黄帝). הוא גילה את סוד ״שער הנקב הסודי״ (玄牝, שְׂוֵאן־פִּין)- אותו מקום מסתורי ועמוק שבו נולדת ונשמרת אנרגיית החיים, השורש של ה-Yin וה-Yang לפני שהם נפרדים. מי ששומר את ה-"谷神" (רוח העמק), כך אמר, לא מת לעולם. הוא לא רק דיבר, אלא חידש את כוחו בפועל: שערו הלבין ושב להיות שחור, שיניו נפלו וצמחו מחדש. השער שהוא פותח: השליטה באנרגיית החיים דרך נשימה, מיקוד פנימי והחזרת החיות הראשונית. זוהי הכניסה

הראשונה למסע - החזרה לגוף.

השלב השני: המסתתרים במערות ההרים 方回 (פאנג חוי) - המסתתר באובדן 

פאנג חוי היה חכם שחי בתקופת הקיסר יאו. הוא פרש מהעולם להרים, שתה אבקות מינרלים נדירות, והתבודד במדבריות של חמשת עצי האלונים. כשאנשים ניסו ללכוד אותו, גופו התפוגג כמו אדים; הם מצאו רק חותם חרס על דלת המערה שלו. מי שלקח גרגיר מהבוץ שבו נגע - דלתו נשארה סגורה לנצח. השער שהוא פותח: סוד ההתמזגות עם ההר והאדמה - הגוף הופך חלק מהיקום, עד שהוא חדל להיות גוף.

השלב השלישי: אדוני הנשימה וההארכה 彭祖 (פנג דזו) - האגדה על שמונה מאות השנים

 פנג דזו היה נכדו של שליט קדום, אך לא עניין אותו כוח פוליטי. במקום זאת, הוא הפך לאחד מגדולי אמני ״הנעת הצ’י״. הוא חי שמונה מאות שנה, חי לצד דורות על גבי דורות, בזכות שיטות של הובלת נשימה, שמירה על כוח המים, והזנה של חיות פנימית. אנשים היו מתפללים אליו כדי להביא גשם, ושתי נמרים ליוו אותו תמיד - סמל לאחדות בין עוצמה ועדינות. השער שהוא פותח: שליטה בתנועה הקוסמית הפנימית - הגוף כנהר, הנשימה כרוח, הצ’י כנצח.

השלב הרביעי: המורים הגדולים והנעלמים 老子 (לאו דזה) - ההולך על גבול העולם 

לאו דזה, מחבר ״דאו דה ג’ינג״, ידע שהשיטה איננה בידע אלא בוויתור. הוא ״עשה אי־עשייה״, ובכך עשה את הכול. כשעזב את הממלכה רכוב על גב שור כחול, איש לא ראה אותו שוב. הוא הותיר אחריו ספר קטן - מפת דרכים פנימית אל החירות. השער שהוא פותח: אי־עשייה כמעשה עליון, כשאתה מפסיק לשלוט, אתה מתחבר למהות עצמה.

關令尹 (גואן לינג יין) - שומר המעבר הפקיד ששמר את שער המעבר בכניסה למערב, ראה את ״ההילה״ של לאו דזה מתקרבת, וידע שהוא פוגש באדם אמיתי (真人). הוא עצר אותו וביקש ממנו להותיר מאחור תיעוד. בזכותו נולד ״דאו דה ג’ינג״. אחר כך נעלם יחד עם לאו דזה במדבריות המערב. השער שהוא פותח: היכולת לזהות אמת כשהיא עוברת

מול עיניך: להבין מתי לפנות, מתי לעצור, מתי לבקש מהמאסטר להותיר סימן.

השלב החמישי: המורדים הגדולים 務光 (וו גואנג) - סירוב לכוח

 המלך טאנג ניסה להמליך את וו גואנג אחרי שכבש את הממלכה. אבל וו גואנג סירב: "לקחת כתר לא שלי איננו צדק. להרוג אדם בשבילי איננו חמלה. ליהנות מהפירות של יגיעה לא שלי איננו טוהר. 

במקום לקחת את השלטון, הוא לקח אבן, קפץ לנהר ונעלם. מאוחר יותר הופיע שוב - שקט, חופשי, הולך בין ההרים. השער שהוא פותח: חירות מוסרית מוחלטת. הוא בוחר לא להיכנס למעגלי הכוח, כי השלטון כובל יותר מאשר משחרר.

השלב השישי: שליטי המוות והחיים 平常生 (פינג צ’אנג שנג) - האיש שמת וחזר 

פינג צ’אנג שנג היה כמעט מיתוס. אומרים שהוא ״מת וחזר לחיים״ פעמים רבות, והפך לשומר של שער בין העולמות. בזמן שיטפון גדול, עמד על ראש ההר וקרא: ״פִּינג צ’אנג שנג כאן!״ הגשם ירד חמישה ימים, ואז פסק. השער שהוא פותח: נזילות הזמן - הגוף זמני, אך מי ששולט בצ’י ובשינוי יכול לחצות מוות ולידה כאחד.

השלב האחרון: ההיעלמות 

כל הסיפורים מסתיימים באותו מקום: בשלב מסוים המאסטר נעלם. הם מתמזגים עם עננים, עולים על גב נמר, גופם נמס לאור, או פשוט הולכים מבלי להשאיר עקבות. היעלמותם היא אינה מוות אלא שזהו איחוד עם הדאו. אם נאחד את כל הדמויות, אנחנו מקבלים מסע בן שבעה שערים, שמתחיל באיסוף כוח החיים ומסתיים באיחוד מוחלט. זוהי ההזמנה העמוקה ביותר שקוראת למצוא את השער פנימה.

״הנפלא שבגוצ׳נג, חריף ותזזיתי, פלאי בבריחתו.

יצא מן המוות ושב לחיים,

גופו חמק מהחוקיות של העולם.

במסתורין נשכח הצורה, ואין לו דאגה למעמד ולכבוד.

ירד לרגע לעולם האבק,

אך בסופו של דבר עלה אל ארמונות העננים.״

Lie Xian Zhuan

אתם מוזמנים להירשם לניוזלטר של תחנת ירח- כאן