יין ויאנג, חמשת האלמנטים והטריאגרמות: הגות סינית בין דאואיזם לקונפוציאניזם
מיתולוגיה סינית: התפתחות ולא בריאה
המיתולוגיה הסינית אינה מדברת על העולם במושגים של בריאה וסיום, אלא במונחים של התפתחות והמשכיות. המוות נתפס כהחלפת צורה, והאדם – כמו גם ההיררכיה שבה הוא חי – ממשיכים להתקיים גם בעולם שמעבר. קיסרים אגדיים מופיעים במיתולוגיה לא רק כשליטים אלא כישויות שהביאו יכולות, מיומנויות ותובנות לבני האדם. הם מהווים קשר רוחני הנמתח מראשית ההיסטוריה הסינית ועד ימינו, ומגלמים את הרצף שבין העולם האנושי לעולם השמיים.
הקיסר יָאו והמצאת הזמן
הקיסר יָאו (堯), מן הקיסרים האגדיים של סין, מזוהה במסורת הסינית כדמות חכמה, מוסרית ואבהית, שליט שחי בהרמוניה עם השמיים, הטבע והאדם.
אחת התרומות המרכזיות המיוחסות לו היא המצאת לוח השנה הסיני ויצירת מושג הזמן כקצב קוסמי, זמן שאינו לינארי בלבד, אלא מחזורי, חי, נטוע בטבע, ומעוגן בתודעה רוחנית. על פי המקורות, הקיסר יָאו שלח את פקידיו להתבונן בשמש, בירח, ובכוכבים. הם נשלחו לכל ארבע רוחות השמיים כדי למדוד את אור היום, לחשב את מעגלי הירח, לזהות את חילופי העונות ולשייך כל עונה לאיכויותיה:
צמיחה, פריחה, דעיכה והתכנסות. בזכות תצפיות אלו נוצר מודל של זמן – לא כקונספט מופשט אלא ככוח קיומי, מארגן, מעגלי, המנכיח את האיזון בין שמיים וארץ, בין אדם ליקום.
מועדי החגים, תקופות הזריעה והקציר, מחזורי הדם בגוף, מעגלי החיים והמוות – כולם מצאו את מקומם בתוך המארג שיצר.
לוח השנה שיָאו יצר התבסס על שילוב בין:
השמש – כמדד לשנה ולעונות
הירח – כמדד לחודשים
ותנועות כוכבים – כמערכת של סימנים שמימיים המנחים את קהילות האדם
הקשר הזה בין תנועה קוסמית לבין חיי היומיום הפך לאבן יסוד בתרבות הסינית. הוא אפשר להבין מתי נכון לפעול ומתי נכון להתכנס, מתי לקיים טקס, מתי לזרוע, מתי לפרוש – וכך נוצר לראשונה החיבור בין זמן לטקס, בין טבע לתודעה, בין קוסמולוגיה למוסר. במובן הזה, הקיסר יָאו לא רק יצר לוח שנה – הוא ייסד את מושג הזמן התרבותי והרוחני של סין. הזמנים שקבע – חגי האביב, מועדים לתפילה ולפיוס הרוחות, מחזורי גידול, משמשים עד היום כבסיס ללוח השנה הסיני ולמחזורי החיים, והם עדות לחיבור העמוק בין שמיים, טבע וחיי האדם.
הקיסר הצהוב (黃帝, חואנג די)
הקיסר הצהוב (黃帝, חואנג די) נחשב לאחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות במיתולוגיה ובמסורת הסינית. הוא אינו רק מייסד שושלת או שליט אגדי , אלא אב טיפוס של שלטון נאור ושל אדם הפועל בהרמוניה עם כוחות היקום. הוא מתואר כלוחם חכם, ממציא גדול, מקים תרבות – ובעיקר כמי שפעל מתוך תודעה שמימית ותחושת שליחות קוסמית.
הקיסר הצהוב מיוחס כמי שהביא לעולם סדרת חידושים ותרומות שהפכו לאבני יסוד בציוויליזציה הסינית:
הוא פיתח את הכתב הסיני הקדום, ובכך הפך את הדיבור לזיכרון והמסורת לידע כתוב.
הוא המציא את הסירה, את הגלגל, את הקרמיקה, את החץ והקשת, ואמצעים נוספים שביטאו את שליטת האדם בטבע דרך הבנה ולא דרך כפייה.
ובעיקר, הוא ייסד את הרפואה הסינית כפי שאנו מכירים אותה היום.
מסופר כי הקיסר הצהוב ערך שיחות עומק עם רופאו האישי צ’י-בּוֹ (岐伯), שהפכו לימים לכתבים המהווים את הבסיס ל”חואנג די נֵיי ג’ינג”: ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב, אשר ממשיך לשמש כטקסט יסוד עד היום.
בספר זה מופיעים רעיונות מהפכניים כמו:
תפקוד איברי הגוף לפי עונות השנה
עקרונות של יין ויאנג
זרימת הצ’י
וטיפול המחבר בין גוף, נפש, זמן וטבע.
אך מעבר לכל אלה, הקיסר הצהוב היה גם אסטרונום, שניסה להבין את מבנה השמיים ואת השפעתם על האדם. בתקופתו החלה להתגבש ההבנה שתנועת הכוכבים: השמש, הירח, כוכבי הלכת – אינה רק תופעה פיזיקלית, אלא שפה שמימית דרכה השמיים “מדברים” עם הארץ. מתוך צורך עמוק בקשר עם הכוחות העליונים, נוצר רעיון של “מיתוג קיסרי” :לפיו הקיסר אינו רק שליט גשמי אלא ברית יחיד עם השמיים, שליח שיש לו אחריות מוסרית-רוחנית על עמו.
כך נוצר תפקיד חדש לקיסר: לא רק להשליט חוק, אלא לייצג את הסדר הקוסמי ולהיות המתווך בין העולם העליון לעולם התחתון, בין רוחות האבות לאדם, בין האלים לעם.
תחילת ההתפתחות: חידת הזמן והכתב
שורשי התרבות הסינית נטועים עמוק בתקופה פרה-היסטורית, אך ראשית ההתפתחות המתועדת מתחילה בתקופת שושלת שאנג (1600–1050 לפנה״ס), אז מופיעות לראשונה עדויות כתובות, לא כטקסטים רגילים, אלא כצוהר לעולם אחר. באותה תקופה התגלו מה שנקרא עצמות ניחוש : עצמות כתף של בקר או שריונות של צבים, שעליהם חרטו הסינים הקדמונים שאלות אל האלים, הרוחות ואבות האבות. לאחר חקירת הסימנים והסדקים שהופיעו בעצמות בעקבות חימום באש, פותחו תשובות שנחשבו להתגלויות שמימיות. הסימנים החרוטים הללו הם ראשיתו של הכתב הסיני, והם שימשו לא כאמצעי תיעוד יומיומי, אלא כגשר לתקשורת עם העולם שמעבר.
כבר בשלב זה ניתן לראות כיצד הכתב, הזמן והרוחניות שזורים זה בזה:
הכתב נוצר מתוך צורך לשאול, להבין ולפרש את רצון השמיים
הזמן נמדד לפי מחזורי עונות, ליקויים, ותגובות שמימיות
וכל פעולה פולחנית קיבלה משמעות רק כאשר עמדה בזמנים המקודשים שנקבעו על פי הטבע והכוכבים
שושלת ג’ו: הפיכתה של השיטה לקוסמולוגיה
במהלך תקופת שושלת ג’ו (1050–250 לפנה״ס) מתחילה להתהוות שיטה מסודרת יותר. השליטים מבינים שהכוח אינו נובע רק מהיכולת לשלוט בצבא או באדמה, אלא מהיכולת להבין, לפרש ולתאם בין שמיים לארץ.
בשלב זה מופיעים:
חוקים קבועים – המסדירים את הקשר בין שליט לעם, ובין אדם לשמיים
מועדים קבועים לטקסים – תפילות, קורבנות, טקסי חקלאות, חגי מעבר
כללים ליצירת קשר עם כוחות עליונים – כולל מערכת סמלים מורכבת ומבנים פולחניים
כאן גם מתרחש מהפך משמעותי: הידע עובר מהתורה שבעל פה , למערכת כתובה ומקודדת, והתודעה הסינית מתחילה לארגן את עצמה באמצעות עקרונות יין ויאנג, תבניות של טריאגרמות, יחסי שמיים-אדם-אדמה, וחוקיות מחזורית של זמן. הכתב כבר אינו רק כלי לפנייה אל הרוחות, אלא שיטה להבנת המציאות. השפה הופכת לכלי של ממשל, של פילוסופיה, של מדע רוחני. וזהו הרקע להולדת מושגים כמו:
הזמן כמרחב של טרנספורמציה
הכתב כדרך לסדר את הקוסמוס
האדם כישות מתווכת בין שמיים לארץ
הבגואה המאוחרת וספר התמורות
בתקופה זו, שליט שושלת ג’ו - המלך וֵן מכניס את הבגואה המאוחרת, תבנית שמייצגת סדר טריגרמטי עמוק המשקף את תנועת הזמן, את תהליכי השינוי ואת המחזוריות שבטבע ובתודעה האנושית. הבגואה המאוחרת אינה רק סימנים מופשטים, אלא מערכת של שמונה כוחות בסיסיים (הר, רעם, מים, אש, שמיים, אדמה, רוח, אגם), הנמצאים בתנועה מתמדת זה מול זה, ומשקפים דרך קונקרטית להבין את דפוסי המציאות.
מתוך התבוננות זו, ומתוך ניסיון לתאם בין תנועת השמיים ובין ההתרחשות על פני האדמה, נולד אחד הספרים החשובים בתרבות הסינית:האי צ’ינג (Yì Jīng) ספר התמורות. הספר אינו רק טקסט פילוסופי , אלא שיטה שלמה לתפיסת המציאות, דרך תנועה, שינוי ומעבר בין מצבים. הוא משלב טריאגרמות והקסגרמות, יחסי יין ויאנג, קודים של זמן ותודעה, ופותח שער לקריאה סימבולית של המציאות. קונפוציוס עצמו תרם רבות לפרשנותו, ובכך השפיע על הדרך בה נלמד הספר והובן במשך אלפי שנים.
המיתולוגיה הסינית אינה עוסקת בבריאה חד פעמית או בסיום סופי. היא מדברת בשפת ההמשכיות.ה מוות אינו קץ, אלא שינוי צורה, והחיים אינם נפרדים מהעולם שמעבר, אלא רצף שממשיך להתקיים גם מעבר לגבולות הגוף. הקיסרים האגדיים מהווים את החוליה המקשרת. הם אלו שירדו אל האדם והעניקו לו כלים, תובנות ויכולות. הם האבות התרבותיים והרוחניים של סין, והם מבטאים קו רוחני שנמתח מראשית ההיסטוריה ועד ימינו.
יין ויאנג (Yin &Yang)
היין והיאנג מקיימים יחסים דואליים ויחסיים, יחסים מרתקים שאינם ניתנים להפרדה. כמו שמיים וארץ, זכרי ונקבי: הם ניתנים לתיאור, אך קשה למדוד אותם, להעריך או לכמת. הם מושגים יחסיים, כוחות משלימים שאינם פועלים בנפרד – ולא ניתן להבין את האחד מבלי להתייחס לשני.
יין ויאנג מייצגים את הדואליות הבסיסית של הקיום. הם יוצרים שפה, שבעזרתה ניתן למפות את היקום, לתאר תופעות, להבין מצבים, לעקוב אחרי תנועה, ולגלות סדר עמוק בתוך השינוי. הם הבסיס לגישה הדאואיסטית, שמאמינה כי הכול משתנה, בכל רגע, בכל רמה, ושהאדם, ממש כמו העלים, הרוח, המים או הענניםֿ, הוא תוצר של הטבע, ולכן כפוף לאותן חוקיות משתנה, דינמית, רכה ועמוקה.
אם הטבע משתנה תמיד: כך גם האדם. ואם האדם הוא מיקרוקוסמוס של היקום – עליו ללמוד לזהות את מקומו בתוך התנועה הגדולה ולא להיאבק בה.
מחשבת הדאו – הזרימה שבתוך השלמות
הדאואיזם הוא דרך חיים ופילוסופיה שמקורה בסין העתיקה, החותרת להרמוניה עם היקום דרך עקרון ה”דאו”ֿ, הדרך שאינה ניתנת להגדרה במילים, אך נוכחת בכל תהליך טבעי ובכל שינוי. הדאואיזם מציע מבט מעמיק ולא שיפוטי על הקיום, דרך זרימה עם השינויים, התבוננות שקטה, וויתור על שליטה כפייתית. הוא מדגיש את היחסיות שבדברים, את הפרדוקסים שבמחשבה, ואת עקרון ה־Wu Wei = אי פעולה מכוונת, שאינה פסיביות אלא השתלבות מלאה בתנועה הטבעית של החיים וקבלת הדברים ״כך מעצמם״ . במרכזו עומדים שני הוגים גדולים: לאו דזה, שמציע גישה צלולה, מינימליסטית וזהירה, ו־ג׳ואנג דזה, שמזמין את האדם לצחוק, לשוטט ולחיות מתוך קלילות, ספונטניות וחירות פנימית.
הדאואיזם אינו חותר לתיקון העולם, אלא להבנה עמוקה של תנועתו, ולאיזון פנימי עם הקיים. הוא שואל אותנו לא “מה נכון?” אלא “איך להיות חלק מהזרימה?”.
הקלאסיקות של הקונפוציוניזם
הקונפוציוניזם הביא לעולם מערכת מוסרית עמוקה וסדורה. במרכזה נמצאת השאיפה לאדם מוסרי, אחראי, ראוי לחברה מתוקנת, ולא כמי שנסמך רק על הטבע. מתוך כך נכתבו שישה טקסטים קלאסיים, ששימשו בסיס לחינוך ולשלטון:
ספר התמורות (אי צ’ינג)
ספר הטקסים
ספר השירים
ספר המוזיקה
תעודות האביב והסתיו
ספר המסמכים
לכן הקונפוציאניזם מדגיש:
טקסים
משמעת עצמית
מסורת
היררכיה
כבוד להורים
שינון, לימוד, והתנהגות נאותה
הכול כדי לעצב את האדם כך שיתאים לסדר מוסרי, חברתי ותרבותי ברור.
קונפוציוס ביקש לבנות אדם מוסרי דרך הרגלים, סדר, אחריות ומשמעות, אדם שמבין את מקומו בעולם ומיישם את טובתו דרך השתייכותו לחברה, לא דרך רצונו האישי בלבד.
המתח הפילוסופי: דאואיזם מול קונפוציאניזם
לאורך ההיסטוריה הסינית התקיים מתח פילוסופי עמוק ומתמשך בין שתי אסכולות שצמחו במקביל . הגישה הדאואיסטית המבקשת להתמזג עם הטבע ולהניח לדברים להיות, לבין הגישה הקונפוציאנית הדוגלת בסדר מוסרי, חוקים, היררכיה, ותיקון עצמי דרך מסורת וטקס.
שתי הגישות מקבלות את רעיון היין והיאנג . הוא מוזכר הן בכתבים הדאואיסטיים, כמו ספר הדרך והסגולה (דאו דה ג’ינג), והן בכתבים קונפוציאניים. שתיהן הבינו כי העולם פועל מתוך ניגודים משלימים, ושהאיזון בין הכוחות הוא המפתח להבנת החיים. האסכולות הללו החלו להתגבש סביב המאה ה־6 לפנה”ס, תקופה בה רעיונות רבים תססו ונרקמו לכדי פילוסופיות שלמות. אך למרות הזמן המשותף, הן הביטו על האדם, החברה והיקום מנקודות מבט שונות מאוד.
בנקודות אלו מתגלה ההבדל העמוק בין הדאואיזם לבין הקונפוציאניזם. הדאו מאמין שהאדם טוב מטבעו, ושהטבע עצמו הוא מורה הדרך. אין צורך להכתיב חוקים כי אם תיתן לדברים לזרום, הם יתאזנו מעצמם. לעומתו, הקונפוציאניזם אינו סומך על הזרימה. הוא מביט באדם כיצור שיש לחנך, לעצב, לשפר, לתקן. האדם אינו שלם עליו לעבוד כדי להיות כזה.
הגישה הדאואיסטית דוחה את המערכת המוסרית הקונפוציאנית. בעיניה, זהו ניסיון מלאכותי לשלוט במה שאינו ניתן לשליטה. היא קוראת לאי-עשייה, לא מתוך אדישות אלא מתוך אמון עמוק ש:
“מה שנכון יקרה.
מה שמבשיל יתממש.
מה שזר ״ינשור מעצמו.”
הדאו הדרך אינה זקוקה להתערבות, אינה מצריכה מאבק או חוקים. האדם, כמו הזרע שבאדמה או הרוח על פני ההר, מתמזג עם התנועה הכוללת.
אין צורך במוסר חיצוני – אלא בהקשבה אל הפשטות שבתוך הדברים. הדאואיזם קורא תיגר גם על ההבחנות, המעמדות וההיררכיה שיצר הקונפוציאניזם. הוא מדגיש:
שוויון מהותי בין בני אדם
חוסר צורך בהשכלה כדי לזכות במעמד
חוסר הגדרה של “טוב” או “רע”
ואמונה שהזרימה עצמה תוביל להרמוניה
האדם הדאואיסטי הוא אינדיבידואל עצמאי, אך הוא גם חלק בלתי נפרד מהאחדות הכוללת: השלמה, שקטה, נצחית וטבעית.
קורס אונליין בחמשת האלמנטים, אסטרולוגיה סינית
וארבעת עמודי הגורל

אסכולת היין והיאנג – הסדר הפנימי של הקיום
במאה השלישית לפנה”ס קמה בסין אסכולת היין והיאנג, שהוקמה על ידי טזו יין (Zou Yan), דמות מרכזית בתולדות החשיבה הסינית.
האסכולה שאבה השראה מהקונפוציאניזם, אך היא זו שפיתחה וגיבשה את מערכת היין והיאנג כפי שאנו מכירים אותה היום, כמערכת של חוקים, יחסים דינמיים, ומעגלים אנרגטיים.
מהות היחסים – לא רק ניגוד, אלא סימבול של אחדות
היין והיאנג אינם רק כוחות מנוגדים ביקום, הם סימבולים עמוקים לאחדות ואיזון, כפי שהיא מתבטאת על פי כללי השיטה:
כל כוח נמדד יחסית לכוח השני הניגודיות משתנה ומתואמת לפי זמן, עונה, שעה, מצב פנימי או חיצוני הכוחות מזינים, מאזנים ותלויים זה בזה
לדוגמה:
יאנג בשיאו : אור יום, חום, תנועה, עלייה
יין בשיאו : לילה, קור, שקט, התכנסות
כל אחד מהם נמצא בתוך השני, וכל אחד מהם צומח מתוך השני, תמיד בתנועה, תמיד במחזור, מעולם לא מבודד.
מעגל היום והלילה
הדוגמה הברורה ביותר למחזור הזה היא מהלך היום והלילה:
עם עלות השחר - יאנג עולה מתוך היין
בצהרי היום- שיא היאנג, השמש במרכז השמיים
מהערב - יין חוזר וצומח מתוך היאנג
בחצות - שיא היין, החשיכה בשיאה
לקראת בוקר - יאנג מתחיל להתעורר מחדש
זוהי תנועה של מעבר, לא ניתוק. שום שלב אינו מנותק מקודמו, הכול מחלחל, משתנה ומחליף מקום, ונושא את זרע השלב הבא.
מעגל השנה – תנועת הזמן העונתית
בדיוק כמו במחזור היום והלילה, גם בעונות השנה מתקיימת תנועה מחזורית מדויקת בין יין ויאנג.
כאשר מגיע ה-21 בדצמבר: הלילה הארוך ביותר בשנה- זהו שיא היין. הקור, ההתכנסות, החושך מגיעים לשיאם. אבל דווקא בנקודה הזו מתחיל לעלות היאנג. היום מתחיל להתארך, השמש מתחילה לחזור והתנועה מתהווה מחדש.
ב-21 במרץ, האביב מביא איתו את נקודת השוויון - יין ויאנג נמצאים במאזן רגעי. התעוררות, פריחה, ההתחדשות, הדחף לצמוח הם ביטוי של עליית היאנג מתוך היין.
ב-21 ביוני, מגיע שיא היאנג - היום הארוך ביותר, השמש בשיאה. ומכאן בדיוק כמו בצהריים , היאנג מתחיל לדעוך, והיין מתחיל לשוב ולהתחזק.
ב-22 בספטמבר, מתרחש שוב שוויון הפעם לקראת הסתיו. היין עולה מתוך היאנג, התנועה מתכנסת פנימה , הימים מתקצרים והקור חוזר,
והתהליך כולו חוזר אל נקודת ההתחלה , שיא היין ב-21 בדצמבר. וחוזר חלילה.
כך הזמן נע במעגל חי ונושם, שבו כל עונה נושאת בתוכה את נבט העונה הבאה. השנה אינה רצף של קווים אלא גל משתנה וחוזר, מחזוריות ונשימה.
והאדם כמו כל אשר חי מוזמן להתאים עצמו למחזוריות הזו, להשתלב בה ולהפוך לחלק ממנה.

מסורתית וגם קליגרפית "סימנית היאנג" מייצגת את הצד המואר של הגבעה, ומכאן גם הצד השמיימי, החם, הקיץ, המואר. לעומת זאת "סימנית היין " מייצגת את הצד המוצל של הגבעה ומכאן גם את הארצי, החורף, הקר והחשוך. יין ויאנג שלובים האחד בתוך השני, מונעים ומשפיעים על המתרחש בזמן, יום הופך ללילה, ולילה הופך ליום, קיץ לחורף. אם יאנג מייצג רוח אזי יין מייצג חומר. הפכים משלימים הם היאנג והיין- שמיים וארץ, עליה וירידה, שמאל וימין, פוטנציאל ועשייה. אש ומים, תכנון ובניה.
יחסיות היא תמיד יחסית
מים, לדוגמה, נחשבים כאלמנט ייני. אך מים חמים הם באופן יחסי יותר יאנגים ממים קרים. זאת אומרת: שגם בתוך התנועה היינית מתקיים יאנג והוא זה שמתבטא בחום, באדים, ובעליית האנרגיה. ככל שהאדים עולים והחום גובר, כך אנו רואים יאנג עולה מתוך היין. אך זהו תהליך מחזורי: התגברות היאנג מביאה לירידת מפלס המים ובסופו של דבר מתקבל יין חלש. כל פעם שיין או יאנג מגיעים לשיאם הקוטביות מתהפכת, וכך נוצר מצב שבו כל אחד מהם יוצר ותומך את השני. יאנג נולד מתוך יין. ויין מתהווה מתוך יאנג במחזוריות אינסופית.
ברפואה הסינית, כאשר אדם מציג חוסר יין, לא די לעסוק רק בחיזוק היין. עלינו לפנות גם אל היאנג : לעודד, להזרים, לאזן כדי שהוא יוכל לתמוך ולחזק את היין מבפנים. הכוחות אינם מבודדים. יאנג חזק מדי עלול להחליש את היין עוד יותר. יין חלש מדי לא יוכל לבלום את התפשטות היאנג.
אלו כוחות יחסיים הנעים במחזוריות פנימית וחיצונית: בהתאם לזמן, לעונות השנה, ליום וללילה, לאורך החיים, לפי מבנה האישיות ולפי ההשפעות החיצוניות.
חיבור לקונפוציאניזם: יין ויאנג כחוק מוסרי
במאה הראשונה לפנה”ס אומצה מערכת היין והיאנג כתיאוריה שלמה, והשתלבה היטב בתוך הקונפוציאניזם שחתר לתרגם את חוקי הטבע אל תוך עולמו של האדם, כדי להבין דרכם את ההרמוניה או הדיסהרמוניה, ואת יחסי הכוחות המשתנים בין יין ויאנג. בתקופה זו התגבשה גם התפיסה המוסרית לפיה קיימים טוב ורע, נכון ולא נכון, והאדם, באשר הוא אדם, נדרש לבצע תיקון פנימי כדי למצוא אחדות אלוהית, אבל לא דרך זרימה בלבד, אלא דרך כללים, משמעת ומסגרת. האדם מחויב לעבודה עצמית כדי להיות “טוב לעצמו וראוי לחברה”, כפי שמובע באמרה הסינית הידועה:
“קל לשנות את מסלולי ההרים והנהרות – אך קשה לשנות את טבעו של האדם.”
ומהי הדרך הנכונה?
קל יותר למטפלים ולמתרגלי השיטות הסיניות להזדהות עם הגישה הדאואיסטית: הזורמת, הרכה, הנסמכת על הטבע ועל אי-מאמץ. יש בדאואיזם פשטות עמוקה, ערך רוחני, וחיבור אל מהות בלתי מוגדרת. הרבה בני אדם שואפים אל המקום הזה. אבל מבחינה פרקטית עולם הטיפול שואף בחלקו דווקא למשמעת ברורה, טכניקה וניסיון לשלוט בדברים ולכן חשוב לזכור: גם לקונפוציוס נציג הסדר והמשמעת היה חלק מהותי ונכבד בכתיבת הקנון המכונה “ספר התמורות” (אי צ’ינג). והוא הספר שמאגד את השניים: את הסדר ואת ההשתנות, את החוק ואת הזרימה, את השמיים ואת הארץ.
היין והיאנג אינם רק תיאוריה הם שפה שמנסה לגשר בין עולמות. בין האדם לטבע, בין הקיום הפנימי לחוקי היקום, בין סדר לתנועה, בין מורה לדרך.
הדאואיזם רואה באדם חלק מהטבע ומתוך כך מבקש להתפתח, להשתלב, להתמזג ולא להתערב. הקונפוציאניזם רואה באדם מי שצריך לתקן את עצמו,
לשפר את טבעו, ולבנות חברה מסודרת ומוסרית. שתי הגישות בנו את סין לא זו על חשבון זו. שתיהן השתמשו במושגים של יין ויאנג, והשתמשו בהם כמצפן להתווית דרך החשיבה וההתנהגות.
התיאור של הזרימה של היין והיאנג מקו בודד לטריאגרמה. :
__ __ יין מימין מיוצג על ידי קו מקווקו _____יאנג משמאל מיוצג על ידי קו רציף

אם נחזור אל הגישה הראשונית והמקורית של יין ויאנג הם אינם נמדדים על פי זמן, לא לפי תוצאה, ולא דרך האדם. אלא נתפסים ככוחות פוטנציאליים בלבד, נצחיים ונשנים, שמתהווים ומשפיעים כאשר התנאים מאפשרים כאשר הזמן, האקלים, והמרחב פותחים פתח להפריה הדדית.
יין הופך להיות יאנג, ויאנג הופך להיות יין .לא מתוך שינויים הדרגתיים, אלא מתוך תנודות פנימיות שמתקיימות מעצם קיומם.
בתפיסה הזו אין גרף של גידול או נסיגה, אין תנועה ליניארית של התפתחות. יש השתקפות של קיום שמיימי וארצי במערכת של כוחות ניגודיים ומשלימים,
שאינם משתנים אלא רק מתממשים דרך תנאים חיצוניים.
הגישה הזו שמבקשת להשקיף על הקיום ולא לשנות אותו היא הבסיס למה שמכונה מפת השמיים המוקדמים, ומפת שמיים זו אינה קשורה לזמן.
היא עוסקת במהות הנצחית של הסדר,לא בזמן שבו הוא מתגלה.
פו-שי: אבי הסדר הקוסמי
פיתוח המערכת מיוחס לקיסר המיתולוגי פו-שי (Fu Xi) : דמות חידתית, מיסטית, שמסורת ארוכה של סיפורים מייחסת לה יכולות אלוהיות.
לפי האגדה, פו-שי התבונן בתנועות השמיים, בכוכבים, ובו-זמנית בחיות, בקווים שעל גופן, בצורות הטבעיות שעל פני האדמה ,ומתוך כך גיבש הבנה עמוקה של הסדר הפנימי שמחולל את כל זה. הוא היה הראשון שחילק את היין והיאנג לכוחות מקבילים, כאלה היוצרים מולדות, מתח, השלמה, ומציאות של ניגוד מתואם. הם לא נולדו מתוך הזמן, הם היו שם תמיד. במערכת הזו הזמן לא משחק תפקיד, כי השאלה אינה מתי אלא איך הדברים מופיעים, כיצד הם משתקפים זה בזה, וכיצד הם מאזנים.
לפי המיתולוגיה, פו-שי לא רק גילה את הסדר הוא גם הוריש אותו לבני האדם. הוא לימד לכתוב, לדוג, לנגן, ולעשות כל פעולה בתיאום עם הטבע:
כמו זרימת נחל, כמו שריקת רוח, כמו תנועה שאינה שייכת לרצון אלא להתאמה. הייתה לו גם היכולת לביית חיות, והוא נחשב כאחד הקיסרים המייסדים,
מי שקישר בין השמיים לארץ דרך דמות האדם.

מפת שמיים מוקדמים – מבט על היקום שאינו תלוי בזמן
במפת שמיים מוקדמים מוטיב הזמן אינו רלוונטי המערכת קבועה ונצחית. טריגרמות היין והיאנג אינן נעות לפי עונות או שעות, אלא מצביעות על סדר פנימי של ניגוד, השלמה והשתקפות מערכת אוניברסלית של כוחות שמתקיימים מעצם ניגודם.
השמיים והארץ – הציר המרכזי
בצפון נמצאת הטריגרמה קוּן (KUN) : הארץ,
ובדרום הטריגרמה צ’יאן (QIAN) :השמיים.
זהו הציר המרכזי של המפה - יין מוחלט מול יאנג מוחלט. היאנג עולה מצפון לשיאו בדרום, ומשם מתחילה עליית היין שמגיעה לשיאה שוב בצפון.
זהו תהליך מחזורי, מעגלי, שאינו עוסק בזמן – אלא בהשתקפות נצחית של שמיים וארץ, יוצר ומכיל, תנועה והתכנסות.
בתוך הגוף אפשר לראות את ההקבלה בציר המרכזי REN MAI ו-DU MAI (השולט הקדמי והשולט האחור- הם נעים בין שמיים לארץ, בין יין ליאנג,
ומבטאים את הקשר התודעתי בין הפוטנציאל לרגש, בין השראה למימוש.
רעם ורוח – תנועה פתאומית מול רטט משתנה
בין ZHEN (רעם) בצפון-מזרח ל-XUN (רוח) בדרום-מערב מתקיים ציר של תנועה.
הרעם: זו תנועה חדה, פתאומית, פורצת. הרוח: תנועה עדינה, משתנה, רוטטת, בלתי צפויה. זו הנעה מתוך יאנג שעולה מתוך יין (ZHEN), מול עדינות של יין שעולה מתוך יאנג (XUN). צמד זה מייצג את הדינמיקה של תנועה בגוף ובנפש ,כמו הציר בין SHAO YANG (GB-TH) ל-JUE YIN (PC-LIV) -חיכוך עדין או התפרצות פתאומית, תלוי בתנאי ההתהוות.
אש ומים – השתקפות נצחית של אור וצל
בין מזרח למערב: טריגרמת האש LI מול טריגרמת המים KAN.
LI (אש) : יין במרכז המוקף יאנג. בהירה, זוהרת, מתפשטת כמקור של חום, השראה, ידיעה.
KAN (מים) :יאנג במרכז המוקף יין. חשוך, עמוק, חבוי ומסתורי ומסמל סכנה, עומק, תנועה לא נודעת. הם מביטים זה בזה, משתלבים, ומייצגים את הציר של SHAO YIN (HT-KI) מול TAI YANG-SI)-BL) : אש המתרחבת מול מים הנסוגים, תודעה מול עומק אינסטינקטיבי.
ההר והאגם – ציר היציבות והשחרור
בדרום-מזרח :DUÌ (אגם). בצפון-מערב – GEN (הר).
DUÌ: פתיחות, נאיביות, חן, עדינות, שקט המלווה בחוסר יציבות. יין למעלה, שני קווי יאנג למטה : מצב זמני של שלווה, פתוח לשינוי.
GEN : יציבות, שקט עמוק, עצירה, הרהור. יאנג עליון היושב על שני קווי יין : בסיס רחב, איזון, תמיכה, שורשיות.
הם מייצגים את הציר של YANG MING (ST-LI) מול TAI YIN (LU-SP): תנועה לעיכול והתמרה מול התכנסות ונשימה.
האגם משקף את ההר וההר מחזיר את הדהוד והשתקפות האגם.
מפת שמיים מאוחרים
המעבר מהפוטנציאל הנצחי אל הזרימה המשתנה של החיים
מפת שמיים מאוחרים פותחה, ככל הנראה, על ידי המלך וֵן , שליט שושלת ג’ו, כחלק מכתיבתו של ספר התמורות ופיתוח הטריגרמות וההקסגרמות שבתוכו.
היא אינה מייצגת ניגודיות מוחלטת, אלא את התהליך את זרימת הצ’י והתפתחותו, ואת מערכת היחסים בין הכוחות. זוהי מפת תנועה ולא מפת עקרונות,
השתנות ולא קביעות. היא עוסקת ב־קוסמוס ובמיקרו־קוסמוס, ובאופן שבו הצ’י נע ומתגלם בתוך חיי האדם.
לידה = בחירה בתוך שדה האפשרויות
המעבר בין מפת שמיים מוקדמים של פו-שי לבין מפת שמיים מאוחרים של המלך ון ,הוא כמו מעבר ממצב טרום-לידתי למצב לאחר הלידה.
שמיים מוקדמים : פוטנציאל מוחלט, תנועה קוסמית נצחית ללא זמן.
שמיים מאוחרים : מימוש, גוף, חיים, כניסה לממד הזמן והמרחב.
ברגע הלידה האדם נכנס אל תוך מערכת אנרגטית קבועה בזמן: שעה, יום, חודש, עונה, צבע, מזון, מזג אוויר, מצב רגשי, איכות צ’י, כיוון זרימה.
התמונה האנרגטית של הרגע הזה היא זו שתלווה אותו כל חייו.
סדר מוסרי, היררכיה אנושית, ומבנה משפחתי.
הבגואה המאוחרת מגלמת השפעות רבות מהגישה הקונפוציאנית –סדר, היררכיה, הרגלים, משפחתיות, מוסר.
כך למשל:
האב מסומל בטריאגרמת צ’יאן: שמיים, בצפון־מערב.
האם בטריאגרמת קוּן : אדמה, בדרום־מערב.
המפה כולה בנויה כסדר חברתי אנושי, לא רק כשיקוף קוסמי. חוקי השמיים הונחתו על הארץ ונותבו לחיי האדם.
מפת זמן לתקופה של כאוס חברתי
המפה נבנתה בתקופה של תוהו מדיני, המכונה “תקופת המדינות הלוחמות”. שושלת ג’ו עלתה לשלטון לאחר שגברה על שושלת שאנג, תוך טענה לשחיתות מוסרית. בזמן זה, הקיסר כבר אינו נתפס כדמות אלוהית. היה צורך בכלים חדשים שיאפשרו חיזוי, סדר, מערכת ערכים – וסמכות רוחנית חדשה.
לכן ספר התמורות, ומפת שמיים מאוחרים שבתוכו, נוצרו גם כדי לשמש ככלי חיזוי, אך לא פחות מכך כמערכת מוסכמת ומסודרת של מוסר, הרמוניה, ופעולה נכונה.

הזמן כבסיס לסדר: מפת שמיים מאוחרים כהתאמה בין קוסמוס לאדם
כדי להכפיף סדר, יש קודם לתאם את הזמן. לקבוע חוקים, לעגן אותם במעגלי הטבע, ולחברם לעונות השנה, לכיוונים, ולתנועת השמיים. אין זה מקרי שבאותה תקופה קונפוציוס הוציא לאור את ספר הטקסים, המבנה את המועדים ואת הקודים המוסריים להתנהגות אישית, חברתית ומדינית.
לצידו נכתבו גם ספר המוסיקה, תעודות האביב והסתיו, ספר המסמכים, ועוד. כולם נועדו להכניס סדר ברמת הפרט, החברה, הקהילה והשלטון.
זמן הלידה כחותם של אישיות
כאשר אדם נולד נצרבת בו בזמן הלידה שייכות אנרגטית: אלמנט אישי, פולאריות של יין ויאנג, וקו אישיות שמלווה את מסע החיים שלו. זהו מעין דנ”א אנרגטי, השואף למימוש על פי קווי אופי, תגובתיות, והתנהגות רגשית ומנטאלית. השפעות חיצוניות : כמו זמן, עונה, מזג אוויר- פועלות על כולנו, אך כל אדם מגיב להן אחרת, על פי המבנה והפוטנציאל שנולד עימו. במובן הזה , כל שינוי חיצוני פוגש שדה פנימי אחר, ויוצר השפעה ייחודית.
טיפול מותאם בזמן ובמהות
ברפואה הסינית, הזמן אינו רק הקשר הוא חלק מהדיאגנוזה. היאנג של הקיץ הוא תמיד מוחצן יותר מהיאנג של החורף אך איך זה ישפיע על מטופל? תלוי במבנהו הפנימי. אדם ייני מטבעו, כזה שהיישום קשה לו, שיש בו איטיות, כובד, הסתגרות עשוי לפרוח דווקא בקיץ, כאשר היאנג החיצוני מזרים לתוכו חום, תנועה, אפשרות לפריצת דרך.
שדה הדינמיקה: תנועה במעגלים משתנים
יין ויאנג משתנים תדיר לאורך מחזורי החיים: יום, חודש, שנה, 10 שנים, 60 שנים, 180 אך קיימת תמיד נטייה בסיסית מולדת שיש לקחת בחשבון.
ההשפעות החיצוניות: עונה, מזג אוויר, שעה ביום, שנת לידה, מחזור העשור , אינן משנות בהכרח את הפולאריות, אך הן מכתיבות את הדינמיקה: מתי לפעול, מתי לשהות, מתי להמריץ, מתי להרפות.
לכן, כל שינוי חיצוני מחייב הקשבה פנימית. כל טיפול חייב להיות מותאם לזמן ולמקום, ולצורך העמוק של המטופל: הנפשי, הרגשי, הפיזי, התודעתי.
הדיאגנוזה היא לא רק מצב אלא תנועה אפשרית בזמן. היא שואפת לאתר את התהליך הפנימי, לא את התסמין, ולהתאים לו תגובה מדויקת על פי כללי השמיים והאדם, הזמן, ההקשר, והמהות המשתנה.
מאמרים קשורים