יין ויאנג, חמשת האלמנטים והטריאגרמות: הגות סינית בין דאואיזם לקונפוציאניזם

​

מיתולוגיה סינית: התפתחות ולא בריאה

​

המיתולוגיה הסינית אינה מדברת על העולם במושגים של בריאה וסיום, אלא במונחים של התפתחות והמשכיות. המוות נתפס כהחלפת צורה, והאדם – כמו גם ההיררכיה שבה הוא חי – ממשיכים להתקיים גם בעולם שמעבר. קיסרים אגדיים מופיעים במיתולוגיה לא רק כשליטים אלא כישויות שהביאו יכולות, מיומנויות ותובנות לבני האדם. הם מהווים קשר רוחני הנמתח מראשית ההיסטוריה הסינית ועד ימינו, ומגלמים את הרצף שבין העולם האנושי לעולם השמיים.

​

 

הקיסר יָאו והמצאת הזמן

​

הקיסר יָאו (堯), מן הקיסרים האגדיים של סין, מזוהה במסורת הסינית כדמות חכמה, מוסרית ואבהית, שליט שחי בהרמוניה עם השמיים, הטבע והאדם.

אחת התרומות המרכזיות המיוחסות לו היא המצאת לוח השנה הסיני ויצירת מושג הזמן כקצב קוסמי, זמן שאינו לינארי בלבד, אלא מחזורי, חי, נטוע בטבע, ומעוגן בתודעה רוחנית. על פי המקורות, הקיסר יָאו שלח את פקידיו להתבונן בשמש, בירח, ובכוכבים. הם נשלחו לכל ארבע רוחות השמיים כדי למדוד את אור היום, לחשב את מעגלי הירח, לזהות את חילופי העונות ולשייך כל עונה לאיכויותיה:

צמיחה, פריחה, דעיכה והתכנסות. בזכות תצפיות אלו נוצר מודל של זמן – לא כקונספט מופשט אלא ככוח קיומי, מארגן, מעגלי, המנכיח את האיזון בין שמיים וארץ, בין אדם ליקום.

מועדי החגים, תקופות הזריעה והקציר, מחזורי הדם בגוף, מעגלי החיים והמוות – כולם מצאו את מקומם בתוך המארג שיצר.

 

לוח השנה שיָאו יצר התבסס על שילוב בין:

 השמש – כמדד לשנה ולעונות

 הירח – כמדד לחודשים

 ותנועות כוכבים – כמערכת של סימנים שמימיים המנחים את קהילות האדם

 

הקשר הזה בין תנועה קוסמית לבין חיי היומיום הפך לאבן יסוד בתרבות הסינית. הוא אפשר להבין מתי נכון לפעול ומתי נכון להתכנס, מתי לקיים טקס, מתי לזרוע, מתי לפרוש – וכך נוצר לראשונה החיבור בין זמן לטקס, בין טבע לתודעה, בין קוסמולוגיה למוסר. במובן הזה, הקיסר יָאו לא רק יצר לוח שנה – הוא ייסד את מושג הזמן התרבותי והרוחני של סין. הזמנים שקבע – חגי האביב, מועדים לתפילה ולפיוס הרוחות, מחזורי גידול, משמשים עד היום כבסיס ללוח השנה הסיני ולמחזורי החיים, והם עדות לחיבור העמוק בין שמיים, טבע וחיי האדם.

 

הקיסר הצהוב (黃帝, חואנג די)

​

הקיסר הצהוב (黃帝, חואנג די) נחשב לאחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות במיתולוגיה ובמסורת הסינית. הוא אינו רק מייסד שושלת או שליט אגדי , אלא אב טיפוס של שלטון נאור ושל אדם הפועל בהרמוניה עם כוחות היקום. הוא מתואר כלוחם חכם, ממציא גדול, מקים תרבות – ובעיקר כמי שפעל מתוך תודעה שמימית ותחושת שליחות קוסמית.

הקיסר הצהוב מיוחס כמי שהביא לעולם סדרת חידושים ותרומות שהפכו לאבני יסוד בציוויליזציה הסינית:

הוא פיתח את הכתב הסיני הקדום, ובכך הפך את הדיבור לזיכרון והמסורת לידע כתוב.

 הוא המציא את הסירה, את הגלגל, את הקרמיקה, את החץ והקשת, ואמצעים נוספים שביטאו את שליטת האדם בטבע דרך הבנה ולא דרך כפייה.

 ובעיקר,  הוא ייסד את הרפואה הסינית כפי שאנו מכירים אותה היום.

 

מסופר כי הקיסר הצהוב ערך שיחות עומק עם רופאו האישי צ’י-בּוֹ (岐伯), שהפכו לימים לכתבים המהווים את הבסיס ל”חואנג די נֵיי ג’ינג”: ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב, אשר ממשיך לשמש כטקסט יסוד עד היום.

בספר זה מופיעים רעיונות מהפכניים כמו:

 תפקוד איברי הגוף לפי עונות השנה

 עקרונות של יין ויאנג

 זרימת הצ’י

 וטיפול המחבר בין גוף, נפש, זמן וטבע.

​

אך מעבר לכל אלה, הקיסר הצהוב היה גם אסטרונום, שניסה להבין את מבנה השמיים ואת השפעתם על האדם. בתקופתו החלה להתגבש ההבנה שתנועת הכוכבים:  השמש, הירח, כוכבי הלכת – אינה רק תופעה פיזיקלית, אלא שפה שמימית דרכה השמיים “מדברים” עם הארץ. מתוך צורך עמוק בקשר עם הכוחות העליונים, נוצר רעיון של “מיתוג קיסרי” :לפיו הקיסר אינו רק שליט גשמי אלא ברית יחיד עם השמיים, שליח שיש לו אחריות מוסרית-רוחנית על עמו.

כך נוצר תפקיד חדש לקיסר: לא רק להשליט חוק, אלא לייצג את הסדר הקוסמי ולהיות המתווך בין העולם העליון לעולם התחתון, בין רוחות האבות לאדם, בין האלים לעם.

​

תחילת ההתפתחות: חידת הזמן והכתב

​

שורשי התרבות הסינית נטועים עמוק בתקופה פרה-היסטורית, אך ראשית ההתפתחות המתועדת מתחילה בתקופת שושלת שאנג (1600–1050 לפנה״ס), אז מופיעות לראשונה עדויות כתובות, לא כטקסטים רגילים, אלא כצוהר לעולם אחר. באותה תקופה התגלו מה שנקרא עצמות ניחוש : עצמות כתף של בקר או שריונות של צבים, שעליהם חרטו הסינים הקדמונים שאלות אל האלים, הרוחות ואבות האבות. לאחר חקירת הסימנים והסדקים שהופיעו בעצמות בעקבות חימום באש, פותחו תשובות שנחשבו להתגלויות שמימיות. הסימנים החרוטים הללו הם ראשיתו של הכתב הסיני, והם שימשו לא כאמצעי תיעוד יומיומי, אלא כגשר לתקשורת עם העולם שמעבר.

כבר בשלב זה ניתן לראות כיצד הכתב, הזמן והרוחניות שזורים זה בזה:

 הכתב נוצר מתוך צורך לשאול, להבין ולפרש את רצון השמיים

 הזמן נמדד לפי מחזורי עונות, ליקויים, ותגובות שמימיות

 וכל פעולה פולחנית קיבלה משמעות רק כאשר עמדה בזמנים המקודשים שנקבעו על פי הטבע והכוכבים

 

שושלת ג’ו: הפיכתה של השיטה לקוסמולוגיה

​

במהלך תקופת שושלת ג’ו (1050–250 לפנה״ס) מתחילה להתהוות שיטה מסודרת יותר. השליטים מבינים שהכוח אינו נובע רק מהיכולת לשלוט בצבא או באדמה, אלא מהיכולת להבין, לפרש ולתאם בין שמיים לארץ.

בשלב זה מופיעים:

חוקים קבועים – המסדירים את הקשר בין שליט לעם, ובין אדם לשמיים

מועדים קבועים לטקסים – תפילות, קורבנות, טקסי חקלאות, חגי מעבר

כללים ליצירת קשר עם כוחות עליונים – כולל מערכת סמלים מורכבת ומבנים פולחניים

 

כאן גם מתרחש מהפך משמעותי: הידע עובר מהתורה שבעל פה , למערכת כתובה ומקודדת, והתודעה הסינית מתחילה לארגן את עצמה באמצעות עקרונות יין ויאנג, תבניות של טריאגרמות, יחסי שמיים-אדם-אדמה, וחוקיות מחזורית של זמן. הכתב כבר אינו רק כלי לפנייה אל הרוחות, אלא שיטה להבנת המציאות. השפה הופכת לכלי של ממשל, של פילוסופיה, של מדע רוחני. וזהו הרקע להולדת מושגים כמו:

 הזמן כמרחב של טרנספורמציה

 הכתב כדרך לסדר את הקוסמוס

 האדם כישות מתווכת בין שמיים לארץ

​

הבגואה המאוחרת וספר התמורות

​

בתקופה זו, שליט שושלת ג’ו - המלך וֵן מכניס את הבגואה המאוחרת, תבנית שמייצגת סדר טריגרמטי עמוק המשקף את תנועת הזמן, את תהליכי השינוי ואת המחזוריות שבטבע ובתודעה האנושית. הבגואה המאוחרת אינה רק סימנים מופשטים, אלא מערכת של שמונה כוחות בסיסיים (הר, רעם, מים, אש, שמיים, אדמה, רוח, אגם), הנמצאים בתנועה מתמדת זה מול זה, ומשקפים דרך קונקרטית להבין את דפוסי המציאות.

מתוך התבוננות זו, ומתוך ניסיון לתאם בין תנועת השמיים ובין ההתרחשות על פני האדמה, נולד אחד הספרים החשובים בתרבות הסינית:האי צ’ינג (Yì Jīng)  ספר התמורות. הספר אינו רק טקסט פילוסופי , אלא שיטה שלמה לתפיסת המציאות, דרך תנועה, שינוי ומעבר בין מצבים. הוא משלב טריאגרמות והקסגרמות, יחסי יין ויאנג, קודים של זמן ותודעה, ופותח שער לקריאה סימבולית של המציאות. קונפוציוס עצמו תרם רבות לפרשנותו, ובכך השפיע על הדרך בה נלמד הספר והובן במשך אלפי שנים.

 

המיתולוגיה הסינית אינה עוסקת בבריאה חד פעמית או בסיום סופי. היא מדברת בשפת ההמשכיות.ה מוות אינו קץ, אלא שינוי צורה, והחיים אינם נפרדים מהעולם שמעבר, אלא רצף שממשיך להתקיים גם מעבר לגבולות הגוף. הקיסרים האגדיים מהווים את החוליה המקשרת.  הם אלו שירדו אל האדם והעניקו לו כלים, תובנות ויכולות. הם האבות התרבותיים והרוחניים של סין, והם מבטאים קו רוחני שנמתח מראשית ההיסטוריה ועד ימינו.

​

יין ויאנג (Yin &Yang)

​

היין והיאנג מקיימים יחסים דואליים ויחסיים, יחסים מרתקים שאינם ניתנים להפרדה. כמו שמיים וארץ, זכרי ונקבי:  הם ניתנים לתיאור, אך קשה למדוד אותם, להעריך או לכמת. הם מושגים יחסיים, כוחות משלימים שאינם פועלים בנפרד – ולא ניתן להבין את האחד מבלי להתייחס לשני.

יין ויאנג מייצגים את הדואליות הבסיסית של הקיום. הם יוצרים שפה, שבעזרתה ניתן למפות את היקום, לתאר תופעות, להבין מצבים, לעקוב אחרי תנועה, ולגלות סדר עמוק בתוך השינוי. הם הבסיס לגישה הדאואיסטית, שמאמינה כי הכול משתנה, בכל רגע, בכל רמה, ושהאדם,  ממש כמו העלים, הרוח, המים או הענניםֿ, הוא תוצר של הטבע, ולכן כפוף לאותן חוקיות משתנה, דינמית, רכה ועמוקה.

אם הטבע משתנה תמיד: כך גם האדם. ואם האדם הוא מיקרוקוסמוס של היקום – עליו ללמוד לזהות את מקומו בתוך התנועה הגדולה ולא להיאבק בה.

​

 

מחשבת הדאו – הזרימה שבתוך השלמות

 

המחשבה הדאואיסטית

הדאואיזם הוא דרך חיים ופילוסופיה שמקורה בסין העתיקה, החותרת להרמוניה עם היקום דרך עקרון ה”דאו”ֿ, הדרך שאינה ניתנת להגדרה במילים, אך נוכחת בכל תהליך טבעי ובכל שינוי. הדאואיזם מציע מבט מעמיק ולא שיפוטי על הקיום, דרך זרימה עם השינויים, התבוננות שקטה, וויתור על שליטה כפייתית. הוא מדגיש את היחסיות שבדברים, את הפרדוקסים שבמחשבה, ואת עקרון ה־Wu Wei = אי פעולה מכוונת, שאינה פסיביות אלא השתלבות מלאה בתנועה הטבעית של החיים וקבלת הדברים ״כך מעצמם״ . במרכזו עומדים שני הוגים גדולים: לאו דזה, שמציע גישה צלולה, מינימליסטית וזהירה, ו־ג׳ואנג דזה, שמזמין את האדם לצחוק, לשוטט ולחיות מתוך קלילות, ספונטניות וחירות פנימית.

הדאואיזם אינו חותר לתיקון העולם, אלא להבנה עמוקה של תנועתו, ולאיזון פנימי עם הקיים. הוא שואל אותנו לא “מה נכון?” אלא “איך להיות חלק מהזרימה?”.

אפשר לקרוא עוד על דאואיזם כאן 

​​​

​

הקלאסיקות של הקונפוציוניזם

 

הקונפוציוניזם הביא לעולם מערכת מוסרית עמוקה וסדורה. במרכזה נמצאת השאיפה לאדם מוסרי, אחראי, ראוי לחברה מתוקנת, ולא כמי שנסמך רק על הטבע. מתוך כך נכתבו שישה טקסטים קלאסיים, ששימשו בסיס לחינוך ולשלטון:

  ספר התמורות (אי צ’ינג)

 ספר הטקסים

 ספר השירים

 ספר המוזיקה

 תעודות האביב והסתיו

 ספר המסמכים

לכן הקונפוציאניזם מדגיש:

טקסים

משמעת עצמית

מסורת

היררכיה

כבוד להורים

שינון, לימוד, והתנהגות נאותה

הכול כדי לעצב את האדם כך שיתאים לסדר מוסרי, חברתי ותרבותי ברור.

 

קונפוציוס ביקש לבנות אדם מוסרי דרך הרגלים, סדר, אחריות ומשמעות, אדם שמבין את מקומו בעולם ומיישם את טובתו דרך השתייכותו לחברה, לא דרך רצונו האישי בלבד.

​

​

המתח הפילוסופי: דאואיזם מול קונפוציאניזם

 

לאורך ההיסטוריה הסינית התקיים מתח פילוסופי עמוק ומתמשך בין שתי אסכולות שצמחו במקביל . הגישה הדאואיסטית המבקשת להתמזג עם הטבע ולהניח לדברים להיות, לבין הגישה הקונפוציאנית הדוגלת בסדר מוסרי, חוקים, היררכיה, ותיקון עצמי דרך מסורת וטקס.

שתי הגישות מקבלות את רעיון היין והיאנג .  הוא מוזכר הן בכתבים הדאואיסטיים, כמו ספר הדרך והסגולה (דאו דה ג’ינג), והן בכתבים קונפוציאניים. שתיהן הבינו כי העולם פועל מתוך ניגודים משלימים, ושהאיזון בין הכוחות הוא המפתח להבנת החיים. האסכולות הללו החלו להתגבש סביב המאה ה־6 לפנה”ס, תקופה בה רעיונות רבים תססו ונרקמו לכדי פילוסופיות שלמות. אך למרות הזמן המשותף, הן הביטו על האדם, החברה והיקום מנקודות מבט שונות מאוד. 

בנקודות אלו מתגלה ההבדל העמוק בין הדאואיזם לבין הקונפוציאניזם. הדאו מאמין שהאדם טוב מטבעו, ושהטבע עצמו הוא מורה הדרך. אין צורך להכתיב חוקים  כי אם תיתן לדברים לזרום, הם יתאזנו מעצמם. לעומתו, הקונפוציאניזם אינו סומך על הזרימה. הוא מביט באדם כיצור שיש לחנך, לעצב, לשפר, לתקן. האדם אינו שלם עליו לעבוד כדי להיות כזה.

הגישה הדאואיסטית דוחה את המערכת המוסרית הקונפוציאנית. בעיניה, זהו ניסיון מלאכותי לשלוט במה שאינו ניתן לשליטה. היא קוראת לאי-עשייה, לא מתוך אדישות  אלא מתוך אמון עמוק ש:

“מה שנכון יקרה.

מה שמבשיל יתממש.

מה שזר ״ינשור מעצמו.”

 

הדאו הדרך  אינה זקוקה להתערבות, אינה מצריכה מאבק או חוקים. האדם, כמו הזרע שבאדמה או הרוח על פני ההר, מתמזג עם התנועה הכוללת.

אין צורך במוסר חיצוני – אלא בהקשבה אל הפשטות שבתוך הדברים. הדאואיזם קורא תיגר גם על ההבחנות, המעמדות וההיררכיה שיצר הקונפוציאניזם. הוא מדגיש:

שוויון מהותי בין בני אדם

חוסר צורך בהשכלה כדי לזכות במעמד

חוסר הגדרה של “טוב” או “רע”

ואמונה שהזרימה עצמה תוביל להרמוניה

 

האדם הדאואיסטי הוא אינדיבידואל עצמאי, אך הוא גם חלק בלתי נפרד מהאחדות הכוללת: השלמה, שקטה, נצחית וטבעית.

​​

​