7 הרגשות ו- 5 האספקטים הנפשיים (SHEN,HUN,YI,PO,ZHI )ברפואה הסינית 

Shen – בין שמיים לארץ: הרוח החיה במעבר

​​

ההבדל המרכזי בין הרובד השמיימי לרובד הגשמי הוא ההבדל שבין פוטנציאל מוחלט לבין חוויה ממשית. בעוד שבעולם הריק (Wu Ji) קיימים היגיון טהור, מודעות שלמה ואחדות מוחלטת  אין שם רגש, אין קונפליקט, אין קארמה או בחירה. יש רק נוכחות שקטה וכוללת של אפשרות. לעומת זאת, בעולם הקיים  אותו עולם של חומר, זמן, מרחב וגוף . כל חוויה היא כבר ביטוי. יש רגש, תנועה, קושי, למידה. וכל זה מתרחש דרך ההתגלמות של ה־Shen.

החיבור בין שמיים לארץ עובר דרך המתח הזה בין ריק למלא, בין שמיימי לגשמי, בין רעיון טהור למימוש דרך גוף ונפש. זהו תהליך מתמיד, גלגול מתמשך של רוח בגוף  ומתואר בקוסמולוגיה הסינית דרך שמונה הטריאגרמות, חמשת האלמנטים, עשרת הגזעים ו־שנים־עשר הענפים. הגזע מבטא את הפוטנציאל השמיימי, והענף  את המימוש הארצי. זהו הקשר בין יין ליאנג, בין עליון לתחתון, בין אפשרות למציאות.

 

התפקיד של Shen הוא לשכון בלב, להיות מוגן ומואר, ולממש את אותו גרעין מודעות שהובא עמו מ־Wu Ji דרך חוויות והתנסויות בחיים הארציים. אלו אינן סתם חוויות  הן אבני בניין של תודעה. בעולם הרוח, הנשמה היא נצחית, אך דווקא בעולם הגוף  החוויה נהפכת לידע רגשי. כך נוצר Shen אישי , תודעה שמורכבת לא רק ממודעות, אלא מהאופן שבו הרגש והתנועה נטמעו בה.

בכל אחד מאיתנו קיים ניצוץ אלוהי , חלקיק מהשלם שמבקש לחוות את עצמו בתוך מציאות של הבדל, גוף ופרידה. כל אחד נושא בתוכו רעיון ייחודי , קוד חיים, שבא לידי ביטוי דרך הבחירה, האישיות והמסע. אותו רגע של “ניתוק”  כאשר ה־Shen יוצא מתוך ה־Wu Ji ונכנס לגוף  מתרחש, על פי המסורת, בחודש השלישי להריון. זהו רגע של התחייבות , להיכנס למסע חיים, בתוך גבולות הגוף, הזמן, הרגש והמחשבה. מכאן גם נולדת הזיקה בין Shen ל־Jing , בין הנשמה לבין התמצית הגופנית העמוקה ביותר. השילוב הזה, שמוזן דרך האוויר והאוכל (Kong Qi ו־Gu Qi), יוצר את האיכות הבסיסית של האדם: חומר ורוח, גוף ונשמה, שמיים וארץ. ככל שה־Shen נשמר, ממומש, מתפתח , הוא מחזיר אותנו חזרה לשורש.

 

אבל עצם הירידה לעולם יוצרת חווית חסר. נוצר געגוע, כמיהה, תחושת בדידות  לא בגלל פגם, אלא כי ההוויה יודעת שפעם הייתה חלק מהשלם. כל מסע החיים הוא ניסיון לשוב אל אותו חיבור : דרך אהבה, מערכות יחסים, קירבה, השתוקקות, יצירה. וכל אלה מתקיימים בתוך הגוף, באמצעות הרגש, ודרך ניסיונות ההתמודדות עם כאב, עם שינוי, עם המוגבלות. במובן הזה, החיים אינם מבחן  אלא משחק של חוויה. משחק שבמסגרתו ה־Shen מבקש לנווט, לשמר ולגלות את ייחודו. וכאשר התודעה מנוהלת על ידי ה־Shen , לא על ידי פחד, אגו או הדחקה  נפתח שוב אותו נתיב עדין שמחבר אותנו למקום שממנו באנו. הקשר לאלוהי, ל־Wu Ji, מתרחש לא דרך בריחה מהקיום  אלא דרך נוכחות בתוך הקיום. כל עוד ה־Shen מחובר, השמיים מדברים דרך הלב.

​​​

הלב – משכן ה־Shen והקיסר של כל איברי הגוף

​

הלב, המשכן של ה־Shen, הוא הקיסר. הוא זה שמאפשר את הקשר הנצחי עם המקור  ה־Wu Ji  ומשמש כגשר חי ונושם בין השמיים לארץ. דרכו נעה התודעה, ודרכו מתממש ניצוץ המודעות בגוף. כשהלב פתוח, צלול, ומקיים זרימה בריאה של צ’י, כל חוויות החיים , הרגשיות, החושיות והמנטליות  נעשות לשער אל ההבנה. ברגע כזה, האדם הולך בנתיבו  לא לפי תכתיבים חיצוניים אלא לפי ההרגשה הפנימית. וכשההרגשה הזו מדויקת, היא מסמנת שה־Shen פועל בהרמוניה עם ייעודו.

התודעה – אותה תודעה שאנו מכנים לעיתים “האני”  איננה דבר קבוע או גמור. היא תהליך מתהווה של חוויות, רגשות, תובנות. רק בתוך גוף חומרי יכולה התודעה הזו להתעצב, להתמלא במשמעות ולהפוך לידע חי. כל זה קורה מתוך מימוש הפוטנציאל המוחלט של ה־Wu Ji, אותו היגיון טהור ש־Shen נושא עימו. אבל הקשר בין ה־Shen למודעות איננו מובן מאליו. הוא עלול להיות מוסח או מוסט על ידי רגשות בלתי מעובדים, מחשבות חוזרות, ותחושת ניתוק מהמהות. כשזה קורה  האדם נאחז רק במה שנראה לעין. הוא מאמין לחמשת החושים, ומתכחש למציאות הרחבה והעדינה יותר  זו שנמצאת מאחורי הקלעים של התודעה, בשדות שבהם מתחוללת תנועת הצ’י העדינה ביותר.

כולנו ניזונים מאותה אנרגיה שמימית, מאותו מקור. אך כל אחד ואחת מאיתנו נושא רעיון אחר, מסע אחר. הדרך שבה נאסוף חוויות ונממש את הייחוד שבנו  היא הדרך של הנשמה. שבעת הרגשות : שמחה, פחד, דאגה, צער, כעס, חרדה ומחשבות יתר  אינם מכשול בפני עצמם. להפך, הם הכרחיים למסע. אך הם גם עלולים להפוך למסתור של הלב, לערפל שמסתיר את הכיוון, את הידיעה, את ה־Shen.

הכוונה היא ש־Shen , הגוף הרוחני, נציג המודעות  יהיה זה שמוביל את הדרך. לא הגוף, לא הפחדים, לא הדפוסים האוטומטיים. כשהתודעה מונהגת על ידי החומר בלבד, נוצר חוסר איזון, ומחלות נולדות מתוך השתלטות של הגשמי על הרוחני. חוסר הזרימה הרגשית, הקיבעון, או עודף רגש בלתי פתור – כל אלה עלולים לשבש את תנועת הצ’י בלב ולערער את ה־Shen. זהו שורש המחלה ברפואה הסינית, לא כחולשה של הגוף  אלא כתוצאה מחוסר היכולת של התודעה לנהל את מסעה.

 

לפי הקאנונים הקלאסיים, ה־Shen הוא “התמצית החיה” של האדם. דרכו אנו חושבים, חשים, רואים לעומק, יוצרים קשרים, ונוגעים באמת. כשה־Shen מאוזן הלב מאיר. יש שקט, שמחה, נוכחות, בהירות. כשיש חוסר שקט פנימי, חרדות, בלבול, קשיי שינה או חוסר מיקוד  זהו סימן שה־Shen מוסט או מנותק. במצבים קיצוניים, אנחנו רואים את זה כהפרעות נפש, אבל התהליך מתחיל הרבה קודם  באובדן שליטה פנימית, באי־יכולת של הלב להכיל.

אחת מתכונותיו העמוקות של ה־Shen היא שהוא שולט על שאר ההיבטים הנפשיים  Hun, Yi, Po, Zhi , והוא זה שמאפשר את התיאום ביניהם. כשיש הרמוניה, כל חלקי הנפש “שומעים” את הלב ונעים בהרמוניה. כל אחד מהם מבטא תנועה אחרת של צ’י, אבל כולם הם השתקפויות של אותו גרעין. זהו המקום שבו כל רוחות האדם מתכנסות לאחדות.

 

ה־Shen מתבטא בעיניים  כי הוא רואה. לא רק את החוץ, אלא גם את הפנים. הוא זה שמאזן בין ה־Jing (התמצית) לבין הצ’י, בין הפוטנציאל החומרי של הגוף לבין ההכוונה הרוחנית. כל המרחב שבין Shen ל־Jing הוא מרחב ההתנסות  המרחב שבו מתהווים החיים עצמם, דרך רגשות, תובנות, מערכות יחסים, מחלות וריפוי.

חמשת האספקטים הנפשיים (Hun, Po, Yi, Zhi) הם ביטויים של תודעה שמבקשת לפעול דרך הגוף. כל אחד מהם פועל מתוך איבר שונה: הכבד, הריאות, הטחול, הכליות  וכל אחד מהם מבטא רובד של תנועה, הנעה, ביטוי, זיכרון, אינטואיציה. אבל כולם, כל חמשת הרוחות  פועלים תחת שרביטו של הלב, תחת ה־Shen, כפי ששאר איברי הגוף נענים לקיסר בשעתו. הם הם החוטים המקשרים בין השמיים לגוף  בין המודעות למימוש, בין Shen לאדם.

​​

​

HUN – הנשמה האתרית (魂)

​

היבט הרוח של הכבד .

ה־HUN, הנשמה האתרית או הנשמה המעודנת, הוא ההיבט הרוחני של הכבד (LIV), ומהווה חלק בלתי נפרד ממכלול הנפש ברפואה הסינית. אם ה־Shen הוא הניצוץ המחבר אותנו לשמיים ולמודעות האלוהית, הרי שה־Hun הוא רוח החזון והיוזמה . זה שמאפשר לנו לחלום, לתכנן, לדמיין, לקוות ולחתור קדימה.

בתרגום התרבותי, הוא מכונה לעיתים “הנשמה הנודדת”, שכן הוא נחשב ככוח תודעתי יאנגי המעז לצאת מגבולות הגוף בשעת השינה, ואחראי על עולמות החלום, הדמיון והתת־מודע. הטקסטים הקדומים מדברים על שלושה Hun ושבעה Po . כאשר שלושת חלקי ה־Hun מייצגים את הרוח הגבוהה שבאדם, זו השואפת לעלות מעלה ולהתאחד עם השמיים לאחר המוות.

ה־Hun שוכן בכבד, וזקוק לעיגון דם ויין הכבד כדי להתייצב ולנוע נכון. “הכבד אוצר את הדם, והדם עוגן את ה־Hun”  משפט יסוד ברפואה הסינית, המלמד שבלי עיגון חומרי, הנשמה האתרית הזו עלולה לרחף, לנדוד, ללכת לאיבוד.

 

תנועה יאנגית בין שמיים לארץ

 

ה־Hun נושא איכות של צ’י יאנגי שמיימי  הוא נע מעלה, פותח, יוזם, מתרחב. בפעולתו הוא משלים את ה־Po, הנשמה הגופנית הקשורה לריאות שהיא יינית ואחראית על הקשר לאדמה. ביחד הם יוצרים תנועה של איזון בין שמיים לארץ: אחד מושך מעלה (Hun), השני מעגן מטה (Po).

אך בעוד ה־Shen מחובר לאנרגיית האם (Wu Ji), ליסוד הריק והמוחלט, הרי שה־Hun מחובר לתת־מודע הקולקטיבי, למערכת אינפורמציה רחבה המתנהלת מתחת לפני השטח, בעיקר בשינה, חלימה ובהקיץ. הוא מהדהד מתוך השמיים אך אינו אחד עם המקור, ולכן נחשב לרוח שמיימית משנית  כזו המתווכת בין הפוטנציאל העליון לבין הפעולה הנפשית והתודעתית הארצית.

בזמן שינה, ה־Hun פעיל מאוד. הוא סורק, נודד, מעבד, משחרר, מעכל רגשות ומחבר את האדם לחלקים נסתרים בנפשו. זהו תהליך של חיבור למידע עמוק, לרבדים פנימיים לא מודעים ולעיתים אף לידיעות שאין להן הסבר לוגי  משום שה־Hun פועל במרחבים שמעבר לתודעה הערה. אפשר לומר שבמהלך השינה  האדם עושה דרך של מודעות שאינה מתאפשרת בזמן ערות, וה־Hun הוא זה שמוביל את הדרך הזו.

 

הקשר עם הגוף והדם

 

איכות עבודתו של ה־Hun תלויה ישירות באיכות הדם. ככל שדם ויין הכבד חזקים יותר  ה־Hun מעוגן, רגוע, חד ומכוון. כשהדם חלש  ה־Hun נודד ללא עוגן, מתפזר, מביא עימו תחושות של בלבול, חוסר שקט, קושי בתכנון, קושי בקבלת החלטות, או עצבנות ותסכול על רקע חוסר מימוש עצמי. חלומות מטרידים או נדודי שינה הם ביטוי קלאסי ל־Hun שאינו מעוגן.

בפן הפיזי, נדידה של ה־Hun תתבטא גם בתסמינים הקשורים לכבד: כאבי ראש צדדיים, בעיות ראייה (הכבד פותח לעיניים), תחושות תקיעות או תסכול לא מוסבר. בטיפול, מחזקים את דם הכבד כדי “לעגן את ה־Hun”, ולעיתים קרובות גם מקדמים ביטוי יצירתי , כתיבה, תנועה, ציור או דיבור , כדי לאפשר לאדם להביע את עצמו ולייצר תנועה רגשית ותודעתית החוצה.

 

חזון, תכלית, משמעות

 

כאשר ה־Hun מאוזן, האדם חש חיבור לחזון ולכיוון פנימי. יש לו יכולת לדמיין את עתידו, לגבש מטרות, ולעשות צעדים ברורים כדי לממש אותן. הוא חווה השראה, גמישות נפשית ותחושת משמעות, גם כשהדרך מאתגרת. כשיש עודף Hun, הרוח נודדת יותר מדי, רעיונות רבים בלי יכולת מימוש, חלומות באספמיה, או בריחה למרחבים של אשליה וחוסר נוכחות. לכן תמיד חשוב להחזיר את האנרגיה הזו לקרקע, בעזרת Yi (מיקוד) של הטחול ו־Po (עיגון) של הריאות. שני ההיבטים  Hun ו־Shen , פועלים בהרמוניה, אך ה־Hun אינו מחובר ישירות לאנרגיית האם כמו ה־Shen. הוא מבטא את התנועה הדינמית של הרוח המחפשת, היוזמת, המגששת, תודעה שמבקשת להתממש ולבטא את עצמה. בעוד שה־Shen הוא מודעות גבוהה וניצוץ רוחני נצחי, ה־Hun הוא התנועה השמיימית הפנימית שנכנסת לגוף בחודש השלישי להריון, ועוזבת עם המוות  מצטרף מחדש אל מקורותיו.

 

ניתן לומר:

Shen הוא הכיוון העליון , נקודת האור

Hun הוא הדרך,  החזון, התנועה, הרוח שבין

Po הוא הקרקע,  הגוף, התחושה, העיבוד החומרי

 

בין שלושתם נוצר ציר אנכי של שמיים-אדם-אדמה, וכל עוד ה־Shen שומר על קשר עם ה־Hun וה־Po, האדם חי את חייו מתוך משמעות פנימית, דרך הגוף, הרגש והחזון.

​​

​

 

PO – הנשמה הגשמית (魄)

 

היבט הרוח של הריאות | התחושה, ההישרדות, והקשר הישיר לגוף

ה־Po מכונה ברפואה הסינית “הנשמה הגשמית” או “הרוח התחושתית”, והוא ההיבט הרוחני של הריאות. זהו ה־yin של הנשמה, ההיבט הארצי, הקונקרטי, זה שפועם בגוף הפיזי ומתפוגג עמו במותו. אם ה־Hun היא הנשמה האתרית השמיימית, הרי שה־Po מגלם את הקשר העמוק לאדמה, לחומר, לגוף , למגע, לריח, לצליל, לנשימה, ולעצם ההישרדות.

ה־Po שוכן בריאות ופועל דרך מערכת התחושות המיידיות והתגובות הרפלקסיביות: הוא אחראי לאינסטינקטים הראשוניים: רעב, שינה, יצר, בכי, צחוק  ומגלם את יכולת הקיום והתגובה הפיזית הישירה אל העולם. הוא מניע את הנשימה, אחראי על ההבעה הגופנית, על הרגישות למגע, על ההישרדות האינטואיטיבית, על הגנה והתכנסות בעת איום.

 

מהות החיבור לגוף

 

ה־Po פועל דרך חמשת החושים, אך גם מעבר להם  הוא מעבד את התחושה והופך אותה לחוויה. הוא הסף שבין חוץ לפנים, בין המתרחש במרחב לבין היכולת של הגוף להכיל ולהגיב. לכן, ה־Po הוא גם הרוח המווסתת: הוא זה שסוגר או פותח את גבולות הגוף, מסנן, מגן, מאפשר או חוסם  תלוי במצב הצ’י ובהיסטוריה הרגשית.

ה־Po אחראי גם על ההישרדות הנפשית לא רק דרך דחפים פיזיים אלא דרך יכולת ההתמודדות עם אובדן, שכול, כאב רגשי עמוק, ותחושת קיום. הוא זה שמאפשר לנו “לשחרר” את הצער, לפנות מקום לתנועה חדשה, ולשוב לנשום את החיים. הוא מחובר גם לעור  הגבול החיצוני של האדם  ומשקף את מידת היכולת להרגיש מוגן ומופרד.

​

הקשר עם ה־Hun – יין ויאנג של הרוח

 

ה־Hun וה־Po הם זוג הפכים:

 ה־Hun נע מעלה, מחפש את השמיימי, את הרוח, את היצירתיות, את החזון.

 ה־Po נע מטה, מעגן, מזהה את הסכנה, מריח, נוגע, שומר על הישרדות.

ה־Hun שואף אל האינסוף – ה־Po זקוק לגבול ברור.

ה־Hun מחובר לאינטואיציה ולמידע תודעתי עליון – ה־Po מבוסס על ניסיון חושי, תחושות גוף, ומה שמיידי ומוחשי.

שניהם נדרשים לחיים מלאים: Po חזק ללא Hun = הישרדות ללא חלום.

Hun חזק ללא Po = חלום ללא קרקע.

 

תפקוד בריא ואי־איזון

 

Po מאוזן מתבטא ב:

 נשימה עמוקה, תחושה גופנית חיה

יכולת לבכות ולשחרר

הנאה חושית בריאה

הקשבה לגוף ולסימניו

יכולת להיות כאן ועכשיו, בגוף, ברגע

 

Po חלש יגרום ל:

חולשת נשימה, עייפות כרונית

קושי בתחושת חיות גופנית

דכדוך, תחושת ריקנות, הסתגרות

קושי לשחרר צער, החזקה בזיכרונות

בעיות עור, קשיים בתחושת מוגנות

 

Po בעודף יתבטא ב:

היצמדות לחומר

התענגות יתר על חושים

התמכרות לפעולה מיידית

קושי להיפרד, להניח, לשחרר

 

בקליניקה נראה ביטוי של חסר Po בתמונה של אדם “מנותק מהגוף”, שלא מצליח להיות נוכח, חי, שוכח לאכול, נושם שטחי, תחושת גפיים “רדומה”, או קשיים במגע. בטיפול  נעבוד דרך הריאות, דרך מגע, נשימה, גבול, קרקוע, ודיבור רגשי פשוט ומעוגן.

 

ה־Po הוא זה שמייצר את הצורך בביטחון נפשי וגופני. הוא זקוק לסביבה מוגדרת, לגבולות ברורים, לקביעות. הוא לא “מחפש השראה” כמו ה־Hun – אלא מחפש הגדרה, ודאות, בית. הוא יודע שהחיים ארעיים, וששום דבר איננו בטוח באמת  ולכן הוא מגייס אנרגיה רבה לוויסות ולשליטה: לייצר מרחב בטוח, מוכר, יציב, נשלט. זו גם הסיבה שביטויים רגשיים של פחד, חרדה או טראומה נובעים פעמים רבות מה־Po  לא כתחושת סכנה חיצונית בלבד, אלא כערעור גבול פנימי. הוא זקוק ל־Yang כדי לא לשקוע, להישאב פנימה, להתכנס ולנתק את עצמו. הוא זקוק לתנועה, לחום, לאור  כדי להישאר פעיל.

 

ל־Po קשר עמוק גם לעיניים ולאוזניים  כלי הקליטה המרכזיים של התחושה. ירידה בשמיעה, קושי בראייה, או אובדן רגישות תחושתית  אלו מצביעים על פגיעה ב־Po. זה אינו רק פיזי, אלא גם רגשי: האדם אינו מצליח להרגיש את המציאות, לזהות איפה הוא מתחיל ואיפה האחר נגמר. תחושת הגבול נחלשת, המערכת נחשפת. ה־Po שואף להישרדות גופנית ונפשית, אך גם למגע, חיבור, ונוכחות מלאה. היכולת להיות בגוף, לנשום, להרגיש  היא פעולה של Po. כל עוד יש איזון עם ה־Hun, מתקיים ריקוד עדין בין תחושה לרוח, בין הישרדות להשראה, בין השמיים לארץ.

כשה־Po וה־Hun עובדים בהרמוניה האדם חי את חייו מתוך תחושה עמוקה של שייכות לעצמו, מתוך קצב גופני שמאפשר השראה, ומתוך תנועה תודעתית שמכירה גם בכאב וגם בחיים

​

​

YI – אינטלקט, מחשבה, כוונה (意)

 

ההיבט המנטלי של הנפש | עיבוד, עיכול, מיקוד

ה־Yi הוא הפן המנטלי של הרוח. הוא מבטא את המחשבה, הכוונה, הזיכרון וההתכווננות. הוא אחראי על היכולת לעבד חוויות ולהפוך אותן לידע מסודר ומיושם. ה־Yi שוכן בטחול, ופועל כמרכז העיבוד המנטלי של הגוף־נפש  הוא האחראי על התהליך שבו דבר מה מבחוץ עובר דרך החושים, מתעבד במחשבה, מתווסף לרגש, ומופנם לתוך התודעה. המילה “Yi” מורכבת מהסימניות “לב” (心) ו”צליל/שפה”, וכך מלמדת שהמחשבה אינה תהליך שכלי בלבד  היא מהדהדת מתוך הלב, מקבלת צורה מתוך הקשבה פנימית. זהו החיבור בין שכל לרגש, בין רעיון לתוכן, בין נתון לבין משמעות. ה־Yi הוא שמתרגם את מה שהעין רואה, האוזן שומעת והיד נוגעת – לתובנה.

 

איכות ה־Yi – בין הלב לטחול

 

בעוד שה־Shen בלב מסמל את המודעות הגבוהה, את הניצוץ הרוחני, ה־Yi מבטא את היכולת לחשוב, לעבד ולהתמקד. הוא אינו מחפש את העליון  אלא מחבר את מה שיש לרשת של הבנה. הוא צולל אל תוך הקיים כדי לפרק אותו, לקטלג, לחדד ולהבין.

כאשר ה־Yi מאוזן  האדם שקט, ממוקד, סקרן, יודע ללמוד, להפנים ולהסיק מסקנות. כאשר הוא חלש  הוא נעשה מפוזר, טרוד, אובססיבי, מוצף מחשבות או לחילופין  בוהה, שוכח, מרוקן. היכולת של האדם לחשוב בבהירות תלויה באנרגיה של הטחול, שמאפשרת ל־Yi לפעול. כמו שהטחול מעכל מזון והופך אותו לאנרגיה, כך ה־Yi מעכל מידע והופך אותו לידע.

 

ה־Yi פועל בשלבים:

1. קליטה חושית – מגע, קול, מראה, צליל, ריח.

2. רשמים – תחושת רושם ראשוני, התחלה של תגובה.

3. עיבוד והיגיון – ניתוח, השוואה, חשיבה, שיפוט.

4. הצטרפות רגשית – האם זה נעים? מוכר? מאיים? מרגש?

5. מסקנה – החוויה הופכת לחלק מהתודעה.

 

כך, המידע זורם מבחוץ פנימה  מהעולם החושי אל תוך הלב. ה־Yi הוא הגשר: הוא עוזר לנו לא רק להבין, אלא גם להפנים. לחשוב את החיים  עד שהם יהפכו לידע תודעתי שמייצר אופי והרגל. ה־Yi אחראי על הלמידה הקונקרטית: ללמוד מקצוע, להבין הוראות, לזכור פרטים. זהו הידע שמזין את התפקוד. אבל הוא גם משתלב עם למידה רגשית : דרך הלב, דרך ניסיון מצטבר. למשל: הורות, זוגיות, אמון, סליחה,  אלו נלמדים דרך זמן, תחושה, כאב, שמחה. את זה ה־Shen ו־Hun נושאים. אבל כדי לעבד את כל זה, להסיק מסקנה, להבין מה פעל , ה־Yi הוא זה שנותן למילים את משמעותן.

 

כאשר המודעות פתוחה (דרך ה־SHEN), גם ה־Yi נפתח לרעיונות שמגיעים “מלמעלה” : אינטואיציה, השראה, דחף פנימי. התהליך נע לשני הכיוונים:

מהעולם החיצוני פנימה - ה־Yi מעבד את מה שנראה, נשמע, נחווה.

מהמודעות העליונה כלפי מטה - רעיונות חדשים, הארות, חיבורים נולדים בבת אחת.

כאשר הלב שקט, וה־Shen יושב בעמקו, ה־Yi יכול לתפקד בהרמוניה: לא ממהר, לא מאבד את עצמו בפרטים, אלא מעכל, חושב, זוכר, מייצב.

 

Yi בחולשה או עודף

​

עודף Yi - עודף מחשבות, דאגה, חפירה, עיסוק יתר בפרטים, שינה שטחית, עייפות מנטלית.

חולשת Yi - קושי בלמידה, שכחה, חוסר ריכוז, חוסר מיקוד, פסיביות מחשבתית.

הטיפול במצב הזה כולל לא רק חיזוק פיזי של צ’י הטחול אלא גם איזון בין מחשבה לרגש, בין עיבוד להבנה, בין “לדעת” ל”חיות את הידיעה”.

 

המחשבה של Yi מתוחזקת על ידי הקרקע (אדמה)  היא זקוקה ליציבות, לרצף, לדרגת חום. אבל המחשבה של Hun היא שמיימית, היא קופצת, חיה, מתהווה. השילוב ביניהן יוצר מחשבה חכמה:

Yi בונה תוכנית, מסלול, עיבוד לוגי.

Hun נותן את הרעיון, הדחף, הכיוון.

Yi זקוק לחום הלב כדי לפעול. הטחול פועל טוב כאשר הוא מוזן מהלב (אש מזינה אדמה), וכאשר יש חום שמח, הדאגה מתמירה את עצמה לתשומת לב רכה, ויכולת הבחנה. ככל שה־Yi פועל מתוך הלב ולא רק מתוך הדאגה  כך הוא מעוגן יותר, חד יותר, חי יותר. הוא מקשיב. הוא מנווט.

​

​

ZHI – רצון, שאיפה, התמדה (志)

 

ההיבט הנפשי של הכליות | כיוון, אומץ, עומק

ה־Zhi הוא הזרע העמוק של הרצון. הוא נושא את השאיפה, ההתמדה, היכולת לנוע קדימה גם כשהדרך לא ברורה. זהו המקום בנפש שמכיר את המטרה, גם אם לא תמיד יודע לתרגם אותה למילים. הוא מקור העוצמה הפנימית, שלוקח רעיון ומוליך אותו לאורך זמן  עד שיהפוך למציאות.

ה־Zhi שוכן בכליות, באלמנט המים – המקום שבו טמון הפוטנציאל. הוא כמו מעיין תת־קרקעי: לפעמים נסתר, לפעמים קופא, לפעמים גועש, אבל תמיד שם. המים עמוקים, נושאים איתם את השורש, את הזיכרון הקיומי, את הג’ינג. מהם יוצא הרצון.

​

האות 志 – לב וכיוון

הסימן 志 מורכב מ”לב” (心) ומרכיב של “תנועה קדימה” – ומלמד:

הרצון הוא לב שמחליט לאן לפנות.

 

לא מדובר בדחף רגעי או משאלה ספונטנית (“בא לי”), אלא בכוח פנימי עמוק, שנולד מתוך מודעות, מחשבה, רגש, ומתמצק לכדי ידיעה. הרצון האמיתי, זה שמכיל משמעות ומחזיק לאורך זמן, הוא כזה שנולד מבפנים. הוא לא שואל מה כדאי, אלא מה נכון. כשה־Zhi מאוזן, האדם מחובר לעצמו. הוא מתמיד, לא מתוך כפייה, אלא מתוך ידיעה שקטה של מה שעליו לעשות. הוא אינו ממהר, אך גם לא נרתע. הוא נע כנהר – לאט, אך באיתנות.

כאשר ה־Zhi חלש, מתערער או מודחק – מתפתחת תחושת ריקנות, עייפות פנימית, חוסר מוטיבציה, קושי להחזיק כוונה לאורך זמן. לא תמיד זה נראה כמו “פחד”, לפעמים זו פשוט התשה נפשית.

מצד שני, עודף Zhi , רצון יאנגי בלתי מרוסן , להביא לשאפתנות כפייתית, למרוץ בלתי פוסק, להתשה של הלב והכליות כאחד. זהו מצב שבו המטרה נוגסת בדרך.

 

Zhi ו־Yi – מחשבה ורצון, לב ותנועה

 

הקשר בין Zhi ל־Yi הוא קריטי. ה־Yi – כפי שנאמר  שייך לטחול, מייצג את הכוונה, הריכוז, החשיבה. הוא זה שמזקק רעיון ומביא אותו לאישור הלב. ה־Zhi לוקח את אותו רעיון מאושר ומוליך אותו קדימה.

ה־Yi אומר: “הבנתי, בדקתי, זה נכון לי.”

ה־Zhi משיב: “אם כך – נלך עד הסוף.”

 

רצון אמיתי תמיד כולל מרכיב רגשי. הוא לא רק “מחשבה הגיונית”, אלא הבשלה שקטה שמתקיימת בתוך האדם, ולפעמים לוקחת שנים עד שהיא מבקשת לצאת לפועל. במובן הזה  ה־Zhi נוגע בקו דק מאוד בין הגשמה לבין הימנעות: אדם עשוי לדעת מה הוא רוצה  אך להימנע מלעשות. לא בגלל פחד, אלא כי הוא לא בטוח. הרצון שלו עוד לא הבשיל. לפעמים הרצון אינו “חלש”  הוא פשוט ממתין להבשלה.

​

רצון אמיתי אינו משהו שהולך ומתפוגג. הוא לא תלוי בדעה של אחרים, ולא מועבר החוצה. הוא נשאר, גם כשאתה לבד.

 

אנשים שמזוהים עם אלמנט מים יין למשל לא תמיד יודעים מה הם רוצים. לא כי אין להם רצון  אלא כי יש להם יכולת עצומה להתמסר, להקשיב, לזרום. הם ישאלו את המלצרית מה כדאי להזמין, לא כי הם לא מסוגלים לבחור  אלא כי הם מרגישים, גם אם לא תמיד יודעים לבטא. זה מבלבל: מצד אחד זו יכולה להיות חולשה של Yi (בלבול, חוסר מיקוד), מצד שני זו יכולת אמיתית להיות פתוח.

וכאשר אין איזון  זה עלול להוביל לחוסר משמעות, עייפות, בלבול כרוני. הרצון לא נבנה, לא מתממש, לא יוצא לפועל. כל זה קשור ליחסי מים־אדמה כי המחשבה (Yi) אינה ממוקדת, אינה שוקעת פנימה, ואינה מאפשרת ל־Zhi להתגבש.

Zhi לא נבנה בכוח. אי אפשר “לדרוש מאדם רצון”. אבל אפשר להקשיב איתו למקום השקט הזה בפנים. לאפשר לרגש לעלות. לרצון לומר את דברו. לא מתוך תכנון, אלא מתוך הכרה. זהו מקום שבו הטיפול הופך להיות מסע  לא של חיזוק “המוטיבציה”, אלא של גילוי מה באמת מחזיק אותו מבפנים. לאיזה קול הוא מוכן להקשיב. במילים אחרות: הרצון אינו הדחף לפעול  אלא האומץ לדעת לאן אתה הולך, גם כשאין דרך ברורה.

​

סיכום 

​

חמש הרוחות (Shen, Hun, Po, Yi, Zhi) אינן תיאוריה בלבד  הן מפת הנפש החיה של האדם, השתקפות של השמיים בגוף חי, מרגיש, מתלבט, יוצר ונופל. כל אחת מהן פועלת כשכבת תודעה שמחוברת לאיבר, לרגש, לתנועה, ליסוד  וביחד הן יוצרות את המרקם הייחודי של מי שאנחנו.

יש בהן זיכרון ואינסטינקט (Po), דמיון וחזון (Hun), מחשבה וכיוון (Yi), רצון והתמדה (Zhi), ותודעה רחבה (Shen) אך רק כאשר יש הרמוניה ביניהן, האדם מרגיש שלם.

 

הטיפול האמיתי אינו רק “איזון איברים”, אלא חיבור מחודש בין חלקי הנפש. המטרה היא לא רק לפתור סימפטום, אלא לעורר מחדש את החיוּת, את הקול הפנימי, את הגשר שבין גוף לנשמה. כאשר האדם זוכר מיהו באמת  לא רק דרך העיניים של אחרים אלא מתוך השתקפות הלב, הרוחות מתלכדות, והתודעה שוכנת בשקט בגוף.

 

וכמו שנאמר בקאנון:

“כאשר הלב רגוע – ה־Shen שוכן בביתו.”

ומשם הכול מתחיל.

​

​

שבעת הרגשות 

​

שבעת הרגשות ברפואה הסינית כוללים באופן מסורתי: שמחה (喜), כעס (怒), דאגה (忧), מחשבה מרובה (思), צער (悲), פחד (恐) וחרדה (惊) . רגשות אלה מוגדרים כחוויות טבעיות ובלתי נפרדות מהחיים האנושיים, ואינם נחשבים שליליים במהותם , למעשה נאמר במקורות ש”עצב כמו גם שמחה, עונג או כעס אינם קיימים בקביעות באדם; הם מופיעים כתגובה לגירוי חיצוני” . במצב מאוזן, ביטוי רגשי תואם הוא חלק מתנועת הצ’י התקינה ומבטא הסתגלות בריאה לאירועי החיים . אולם כאשר רגש הופך לעז, פתאומי מדי, מתמשך או בלתי מותאם לסיטואציה – הוא עלול לערער את זרימת הצ’י ולפגוע באיברים הפנימיים . לפיכך מתייחסים ברפואה הסינית ל”שבעת הרגשות” גם כאל גורמי מחלה פנימיים פוטנציאליים, במידה והם יוצאים מאיזון.

 

הרגש והאיבר : לכל אחד מהרגשות מיוחסת זיקה לאיבר פנימי (זָאנְג) מסוים ולאלמנט טבע מתוך חמשת האלמנטים. בעצם, כל רגש הוא ביטוי של תנועת צ’י ייחודית השייכת לאיבר/אלמנט שלו . למשל, האלמנט עץ (המקושר לכבד) מאופיין בתנועת צ’י עולה ומתפרצת, וכאשר תנועה זו גוברת מעבר לרגיל מתקבל רגש הכעס . טבלה מסורתית מסכמת את הקשרים כך:

7 הרגשות הינם הכלי המעשי על מנת לממש את התודעה בהתנסות ישירה אלו תנועות שעל התודעה לנהל ולתרגם תנועות צ'י אלו להרגשה. כל אחד בתורו הוא בעל פוטנציאל יציאה מאיזון וככזה זו עמדה בה הוא יכול לאיים על ההרמוניה ב SHEN. בנוסף להשפעת  4 עונות(אביב, קיץ, חורף וסתיו) +אדמה , 5 אקלימים- יובש, לחות, רוח, חום וקור, תנועות הצ'י כיצירה, גדילה, ייצור, איסוף וקמילה המשפיעים על הרגשות המשוייכים לאלמנטים. (אפשר לקרוא עוד כאן)

​

​​

פחד

​

פחד - הרגש שמתכנס פנימה

הפחד מכווץ את תנועת הצ’י וגורם לצניחתה. זוהי תנועה של התכווצות פנימית, לעיתים עד קיפאון. הוא שייך לאלמנט המים, ונוגע בשורשי הרצון, בזיכרון העמוק, ובזיקה הפנימית של האדם לעצמו. הפחד מעורר חוויה עזה של חוסר אונים, בדרך כלל מול משהו שיש לו שם,  אירוע, דימוי או ציפייה  אך המרחק בין האירוע לבין ההרגשה בפנים, בין החוץ לפנים, יוצר חלל ריק, מקום שבו המידע חסר, והבהלה משתלטת.

 

תחושת פחד מתמשכת פוגעת ב־Shen. היא גורמת להתכנסות מתמשכת פנימה, לניתוק מאינטראקציות, ממפגשים ומחוויות שעשויות לגעת שוב בתחושת האיום. כך נוצרת נעילה פנימית, הצ’י מתכווץ ונשמר בתוך עצמו, ושום תנועה רגשית אמיתית לא יכולה להתרחש. התודעה לא יכולה להתמיר את הפחד לחוויה רגשית מתקנת.

ולמעשה, הפחד – כמו כל רגש – מבקש לעורר תנועה. זוהי קריאה לפעולה. אבל כדי שזה יקרה, צריך להכיר בצורות השונות שבהן הוא מופיע:

הפחד להרגיש : ההימנעות ממפגש רגשי ישיר. פחד מהכאב, מהבלבול, מהצפה.

הפחד לחוות : רתיעה עצמית מהתנסות. פחד לטעום, לגעת, להיפתח, להסתכן.

הפחד מאיבוד שליטה : החזקה עצמית חזקה מדי, שנועלת את הצ’י ומונעת מהדברים פשוט לקרות.

 

כאשר הפחד אינו פוגש הכרה, כאשר אין מי שיפתח עבורו דלת  הוא הופך לשיתוק. וכאשר ה־Shen מאבד את היכולת להתבונן מהצד, מתערערת היכולת של האדם להירגע בתוך הסיטואציה. החזרת התנועה אל תוך החוויה, אפילו באופן עדין, היא המפתח לשחרור. זה לא תמיד עובר דרך אומץ , לפעמים זה עובר דווקא דרך רכות, עדינות, או אמירה פשוטה של “אני כאן”.

 פחד הוא רגש ששייך לאלמנט מים​

כאן תוכלו להאזין לפרק 6 בפודקאסט שלי על נושא הפחד

​

​​

חרדה 

​

שלא כמו הפחד  שמקורו בדרך כלל ברור ומוגדר  החרדה היא תחושת פחד ממה שעומד להתרחש, אך מבלי לדעת מה בדיוק. היא אינה מתריעה מפני סכנה חיצונית ממשית אלא מבקשת לנוע בתוך ערפל של איום סמוי, עתידי, שמתקרב אך לא מתממש. לרוב מתלווה לחרדה תחושה גופנית עמומה, מתעתעת, כזו שלא ברור מה מקורה: דופק מואץ, כובד או אי שקט בבטן, שיבוש בנשימה, צורך תכוף להטיל שתן או לחלופין קפיאה מוחלטת. אך זו רק מעטפת של תהליך עמוק יותר,  תנועה תודעתית שמתרחבת החוצה באופן בלתי נשלט.

 

החרדה מרחיבה את שדה הקשב. החושים נדרכים, תשומת הלב מתפזרת החוצה, כאילו מבקשת לאתר את האיום  אך ככל שהיא מחפשת, כך היא הולכת לאיבוד. התודעה יוצאת מהמרחב הפנימי הבטוח שלה, וזה יוצר חוויה של אובדן שליטה.

במילים אחרות: החרדה היא תגובה רגשית וגופנית לאינטנסיביות של מידע שלא עבר עיבוד. משהו מחוץ לאדם זורם אליו, חודר את שדהו, אך הוא לא מצליח להכיל את זה. אין מספיק קרקוע, אין מערכת שתסנן. זה יכול לקרות בתחנת רכבת, מפגש מרובה משתתפים, עמידה בתור בדואר או במסיבה. לא האובייקט חשוב  אלא תחושת ההצפה הפנימית, התחושה שלא ניתן להבין ולעבד את המתרחש, והגוף נדרך כאילו מאיים להתרסק תחת עומס החוויה.

 

החרדה קשורה ישירות לחוסר איזון בין הלב לכליות  ( אש-מים) לא מאוזן. 

כאשר הלב נותר לבד במערכה, בלי הקרקוע והעומק של המים, המודעות בורחת לכל כיוון.

וכאשר המים אינם יציבים או נטולי שקט, הם מושכים את האש פנימה ומכבים את תחושת החיים.

שוב ושוב, החרדה מבקשת רק דבר אחד: שיתבוננו בה. לא שיבריחו אותה, לא שיתגברו עליה  אלא שיתנו לה שם. כי ברגע שהיא זוכה להגדרה, היא כבר לא חרדה. היא רגש. היא תנועה. היא חוויה שניתן לפגוש.

​

​

כעס 

​

הכעס הוא רגש שמניע את הצ’י כלפי מעלה. הוא יוצר חום, מעורר יאנג, ומביא לפריצה של גבולות פנימיים , כזו שמפרה את הסדר, אך לעיתים גם מצילה את הנפש. הוא מופיע כאשר משהו עמוק בתוכנו אינו מוכן עוד לשתוק, כשדברים אינם מתנהלים כפי שציפינו, כשהגבול שלנו מופר, כשהדרך שלנו לא מקבלת מקום.

 

כעס שייך לאלמנט העץ , זה המבקש לגדול, לפרוץ, להתרחב.

אך כאשר התנועה הזו נחסמת, העץ מתקשה להניע את אנרגיית החיים קדימה  ונוצרת תקיעות, תסכול, דחיסה פנימית.

אז הכעס צף  והוא לא בהכרח שלילי. הוא נושא עמו את האפשרות לשחרר רגשות כלואים, לחשוף אמת, לאוורר כאב. אך כאשר הכעס משתלט, הוא שורף.

במובן האנרגטי  הוא חוסם את צ’י הכבד, משפיע על הלב (דרך מעגל היצירה: עץ יוצר אש), מערער את הקשר למים (שאמורים להזין את העץ) ומוביל לעיתים למעגל סבל שבו הפחד מזין את הכעס והכעס מחמיר את הפחד.

ביחס לאלמנט האדמה (שעץ מבקר אותו), כעס עז עשוי לשבש את תנועת הצ’י : במקום לזרום מלמטה למעלה, מתרחשת מהפכה פנימית. זה מתבטא בבעיות עיכול, כבד-קיבה, דיסהרמוניה בין כיס המרה ללב, חוסר שקט רגשי ודחיסה של מחשבות.

במובן העמוק, ניתן לראות שכעס צומח על קרקע של פחד  וכשהפחד הוא קריאה לפעולה, הכעס הוא ניסיון לממש את הפעולה הזו בעולם. אך ללא שורש רגשי ברור או מודעות עמוקה, הכעס נותר צל של פצע לא פתור, שצועק מבפנים.

 

כעס הוא לא אויב  הוא תנועה.

הוא מבקש הכרה.

וכשהוא מקבל הכרה  הוא יכול להפוך לתשוקה, ליצירתיות, למנוע של שינוי.

​​

​

שמחה

 

שייכת אל הלב ואל אלמנט האש. היא מתרחשת כשאנרגיית החיים זורמת בהרמוניה, כשהלב פתוח, כשהאדם לרגע נוגע באמת הפשוטה של קיום  ומסכים לקבל את המתרחש כפי שהוא. זהו הרגש היחיד שמבטא תדר שמיימי מובהק , חיבור לניצוץ פנימי שמאיר לרגע את העולם. תחושת הודיה עמוקה, התרחבות של הלב, שחרור המאמץ. אך גם לשמחה יש גבולות.

עודף שמחה , אופוריה - מפר את האיזון. זהו מצב שבו הלב מתרגש יתר על המידה, הדיבור נעשה שופע, הקצב מואץ, ויש תחושת התרוממות שמסיטה את האדם מהקרקע. העודף הזה עלול לפגוע בתפקוד ה-SHEN  כי הלב הוא קיסר, וכשהוא יוצא מאיזון, כל הממלכה רועדת.

הרפואה הסינית רואה בכך סכנה ממשית: חום בלב, שיבוש בתפקוד כלי הלב (PC), פגיעה ביכולת ההכלה  ועומס על המערכת העצבית-רגשית 

זה עשוי להתבטא גם כקשיי שינה, דלקות בדרכי השתן, פגיעה בשיקול הדעת או קושי בקבלת החלטות.

השמחה האמיתית, זו שמביאה ריפוי, אינה צריכה סיבה. היא מצב של הסכמה, להסיר לרגע את המאבק, ולנוח בלב פתוח.

​

​

דאגה 

 

היא ביטוי נלווה "עודף מחשבה" והיא קשורה אל אלמנט האדמה.  ההשפעה המרכזית היא על הטחול  משום שעודף מחשבה מחליש את צ’י הטחול, גורם לירידתו מטה, ומעודד הצטברות של לחות וליחה בגוף, שלרוב נאספות בריאות. בהרחבה על מושג ה־Yi דובר בנפרד, אך נזכיר שכוח המחשבה והלמידה, הזיכרון לטווח קצר והיכולת לעבד מידע  כולם תלויים בצ’י של הטחול. כשצ’י זה נחלש, המחשבה נוטה לחזור על עצמה ולהפוך לטרדה מתמשכת.

 

הדאגה עצמה נובעת מהרצון להבין או לפתור מצב, עוד בטרם הגיע זמנו. היא מבקשת בהירות, ודאות או תחושת ביטחון מידיים  ולעיתים קרובות מתוך תחושת אחריות, אמונה שעל האדם לפעול או להשפיע, גם כאשר המצב כלל אינו בשליטתו. ברוב המקרים, דווקא התחפרות בתוך הדאגה, יחד עם המחשבות החוזרות, יוצרת מעגל שאין בו פתרון, אלא עייפות נפשית. הקשר בין דאגת יתר לבין מערכת העיכול והנשימה ברור: עודף לחות, קשיי עיכול, גודש, תחושת כובד או קוצר נשימה  כל אלו משקפים את הכבדות של הדאגה, היושבת על הגוף ומכבידה על הלב.

​

כאן תוכלו להאזין לפרק 3 בפודאקסט שלי על נושא הדאגה

​

​​

צער

שייך אל הריאות ואל אלמנט המתכת. 

שייך לריאות ולאלמנט המתכת. זהו רגש שסוגר ומכווץ את תנועת הצ’י של הריאות. כאשר הוא מופיע במצבי פרידה פתאומיים או אובדן כמו באבל  הוא עלול ליצור התכנסות חדה של צ’י הריאה, ולעיתים גם למוטט את צ’י הטחול. התוצאה יכולה להיראות כדיכאון, עייפות עמוקה, תשישות רגשית ופיזית.

אבל הצער לא תמיד שייך רק לרגע. לעיתים הוא מביא איתו הד עמוק יותר – סך כל הפרידות, האובדנים, והרגעים בהם נאלצנו לשחרר דבר מה יקר. כל אלה נאספים בזיכרון הפנימי, ומופיעים כגל של כאב שהנפש אינה תמיד יודעת להכיל.

 

כאשר מופיעה תחושת חוסר אונים, היא משקפת את אובדן השליטה  אחד מתפקודי הריאה. כשהטחול קורס תחת עומס רגשי, נוצרת גם חוויה של “אי-יכולת להכיל”, והמערכת כולה שואפת להיסגר, להתכנס, ולשרוד. צער כרוני, כזה שמלווה את האדם לאורך זמן, עשוי להפוך לדפוס קבוע של מלאנכוליה : מצב שבו צ’י הריאה נחלש בהדרגה, והאדם מנסה להשיב לעצמו תחושת יציבות וביטחון דרך הרגלים, טקסים וחזרתיות. אלו יוצרים מעין “שליטה עצמית מלאכותית”, ניסיון להחזיק חזק את הקיים  כדי לא לחוות שוב את אובדן הצורה והגבולות.

​

כאן תוכלו להאזין לפרק 9 בפודקאסט שלי על נושא בדידות ודיכאון

​​​​​
​

מחשבות יתר

 

שייכות לטחול ולאלמנט האדמה. זהו לא רגש מובהק כמו כעס או שמחה, אלא יותר מצב תודעתי , דפוס שקט אך עיקש, שפועל מתחת לפני השטח ומשפיע על איכות החיים באופן יומיומי. מחשבה היא פעולה טבעית של הנפש. היא נועדה לעבד, להבין, ללמוד ולהתכוונן. אך כאשר החשיבה אינה פוסקת, כשהיא מעגלית, מתישה, או כזו שחוזרת שוב ושוב על אותן שאלות  היא כבר אינה תורמת לתובנה, אלא שואבת ממנה כוח.

 

עודף מחשבה מתיש את צ’י הטחול. הוא מחליש את תפקודו בעיכול המזון  אך לא פחות מזה: בעיכול החיים.

הטחול אחראי ליכולתנו להזין את עצמנו, גם גופנית וגם רגשית. כאשר אנחנו טרודים, מוטרדים, “לועסים” שוב ושוב את אותן סוגיות בלי להגיע לפתרון  אנו יוצרים לחות פנימית, חוסר בהירות, וכובד תודעתי.

 

בהיבט הפיזי זה יכול להתבטא בתחושת כובד בגוף, עייפות, בעיות עיכול, ערפול, או צורך תכוף במתוק.

בהיבט הנפשי  קושי להניח לדברים, צורך מתמיד לדעת, להבין, לשלוט.

מחשבות יתר לרוב נובעות מהצורך שלנו להחזיק במשהו יציב  תחושת ביטחון, ודאות, כיוון ברור. אך פרדוקסלית, ככל שאנו חושבים יותר מתוך דאגה או חוסר שקט, כך האדמה הפנימית מיטלטלת.

 

​

הריפוי אינו בביטול המחשבה  אלא ביצירת רווחים בתוכה. לתת לה לשקוע מעצמה. לסמוך על כך שהשקט יודע הרבה יותר מהמאמץ. להזכיר לעצמנו שמה שאמור להיפתר  ייפתר גם בלי שנכריח את זה.​​​ הגוף, הרגש והתודעה שזורים זה בזה כמו שלוש שכבות של אותו גל. ברפואה הסינית אין הפרדה אמיתית ביניהם  הם מופיעים יחד, משתנים יחד, ומבקשים איזון שמתאים למי שאנחנו, ברגע הזה.

שבעת הרגשות אינם אויב  הם תנועה.

חמש הרוחות אינן תיאוריה  הן מופעים חיים של הנפש.

כל רגש מבקש תנועה  לאו דווקא פתרון.

כל אספקט נפשי נושא בתוכו הזמנה  להקשבה, לנוכחות, להנחיית הדרך.

 

העבודה האמיתית איננה לסלק את הרגש או לאלף את הנפש, אלא ללמוד את תנועת החיים בתוכנו.

לכבד את הדרך של כל אחד מאיתנו, את המבנה, הנטייה, הפצע, והחיפוש.

להפוך את המודעות שלנו ממאמץ  למפגש.

ורק אז, הריפוי יכול לקרות.

​​

​

​

מאמרים קשורים