הספר - חה-גואן-דזה 鶡冠子 - He Guan Zi

הטקסטים הפילוסופיים של סין העתיקה נראים לעיתים כמו עדות רחוקה מעולם שכבר איננו, אך למעשה הם שומרים על חיות יוצאת דופן: הם נוגעים בסדרי השלטון, ביחסי אדם-טבע, ובשאלות על מקומו של היחיד בתוך מציאות משתנה. ספר חה-גואן-דזה (鶡冠子) הוא דוגמה נדירה לטקסט שמשלב דאואיזם, אסטרטגיה פוליטית ולגאליזם קשוח, ומציג תפיסה מקיפה של “האחד” והחוקיות הקוסמית כבסיס לסדר חברתי.

כאן אני לא מבקש להציע תרגום אקדמי נוסף, אלא לשתף בקריאה אישית, איך אפשר לקרוא את הדברים היום, בהקשרים של חיינו, כאנשים וכחברה. כי ידע עתיק לבדו הוא מעניין, אבל רק כשאנחנו בוחנים אותו דרך עינינו הוא הופך רלוונטי.

במה עוסק הספר ?

הספר חה-גואן-דזה (אדון המצנפת) הוא חיבור פילוסופי קדום שנכתב במאה ה-3 לפנה״ס. זהן טקסט אשר מאגד רעיונות מזרמי הגות שונים מתקופת המדינות הלוחמות ובמיוחד מתורת חואנג לאו (黃老) שהינו זרם דאואיסטי -פוליטי והוא כולל יסודות דאואיסטים, חוקים ועקרונות ואסטרטגיה צבאית.

במסורת הסינית מיוחס בספר לדמות שכונתה ״חה-גואן-דזה״ המתוארת כאדם ממדינת צ׳ו שחי בבידוד בהרים הגבוהים וחבש מצנפת מנוצת פסיון - סמל ללוחם אמיץ ואכן מצנפת זו נודעה בסין לסמל לגדולת הצבא.

הספר מגוון מאד: החל מעצות שלטון ומלחמה ועד לדיונים קוסמולוגיים אך במרכזו עומדים כמה רעיונות מפתח:

הבולט בהם הוא קריאה ל ״אחד״ (—) עיקרון האחדות.

הספר מציין ומרחיב הסבר על ה״אחד״ כמקור לסדר הראשוני שעל פיו פועלים השמיים והארץ, יין ויאנג, ציר שסביבו הכל סובב והוא מקור בלתי נדלה לסדר מלא חיוניות.

רעיון האחד (—) מתקשר לנושא נוסף (שני) שהוא :טבע החוקיות של השמיים (天) .הוא מציג את השמיים כישות טרנסצנדנטית מעל האדם והיא מהווה מודל עליון של סדר קוסמי קבוע ואמין (יין ויאנג) ואף ככח נורמטיבי השולח מסרים ואותות אלוהיים (טובים או רעים) המורים לבני האנוש את דרכם.

השליט האידיאלי נדרש להתאים את עצמו למחזוריות הטבעית של השמיים, שזה אומר: להבין את מחזורי הזמן והעונות ואת הדינמיקה המחזורית של היקום ולמשול בהתאם להם או במילים אחרות: על השליט לנהוג בהתאם ״לדאו״ של השמיים כדי לכונן הרמוניה במדינה.

כאן מצטרף עיקרון שלישי (דאואיסטי) - אי עשייה או ניהול לא מתערב (Wu Wei) בשילוב עם פיקוח מוסרי - מנהלי (לגאלי).

השילוב ביניהם הוא הסיבה לכך שהחיבור הזה אינו דאואיסטי במובנו הטהור. חה-גואן-דזה משלב את פילוסופית חואנג לאו הדאואיסטית בדוגלת באי עשייה (wu wei) שהכוונה היא לא- ״לא לעשות כלום״, אלא לפעול בזרימה הטבעית של העקרונות תוך שמירה על הדרך (דאו). זה כולל גמישות ותגובה ספונטנית לזרמי המציאות.

בנוסף החיבור משלב עקרונות לאגאליזם (法家, פָה-ג׳יה) - אסכולה פוליטית-פילוסופית פרגמטית וקיצונית, שהתפתחה בתקופת המדינות הלוחמות (475-221 לפנה”ס). היא לא עסקה במטפיזיקה או באתיקה מופשטת כמו הקונפוציאניזם או הדאואיזם, אלא בשאלה המעשית: איך שומרים על יציבות שלטונית וכוח מדיני בעולם כאוטי.

וכך נוצר בספר המיזוג בין דאואיזם פוליטי המדגיש התנהלות טבעית והרמונית, המכירה בכח עליון כמקור הדברים לבין לגאליזם פגרמטי, נוקשה וארצי הדוגל בשיטות מנהליות קשוחות, התאמת תפקידים מדויקים ובדיקת ביצועי הפקידים להצהרותיהם. בפועל, הספר מדגיש שעל השליט לשלוט באמצעות סטנדרט אחיד וצודק המשקף את החוקיות הטבעית של היקום.

“האחד הוא הפה לכל משנקבע, הפה האחיד, כל הדברים יתיישרו לפיו”

האחדות (—)

אחדות הניגודים מתוארת בחיבור כאינטגרציה של יין ויאנג שהינה ביטוי הדרך (道). כל חלקי המערכת צריכים לנוע בהרמוניה, כמו גוף הפועל בתיאום עם הלב. זה ענין של שיתוף פעולה בין כוחות מנוגדים אך משלימים ואי התאימות שלהם תתבטא כנתק בין השליט לעם, וכך יווצר כאוס ואובדן סדר.

הטקסט מתאר שליטה במגוון תחומים- אסטרונומיה, גיאוגרפיה, מחזורי ירח ושמש, עונות השנה, יין-יאנג, חמשת היסודות, חמשת הצלילים, חמשת הטעמים, מערכת גמול ועונש. כולם ניתנים לאימות, אבל אין אפשרות לראות את ראשיתם או סופם. זהו תיאור של מציאות שבה הכוחות פועלים, אך מהותם נסתרת.

במילים אחרות: על החכם לדעת את עולם השמיים ואת חוקי הארץ, להבין, לדעת את אחדותם של הדברים, לתאם בין גורמים שונים ולמצוא את האינטגרציה והאיזון ביניהם ולא להישען רק על ״ידע גולמי - תיאורטי״.

הידע הממשי הוא תמיד חלקי וגם כשמשיגים תוצאה מושלמת, אי אפשר להגדיר את “צורתה” האמיתית. אין דרך לתאר אותה במלואה, לשרטט אותה במפה או לקרוא לה בשם באופן ממצה.

הניסיון “להסביר דברים בכוח” מוליד רק תיאורים עמומים: משהו מעורפל ובתוכו דימוי, משהו עמוק ובתוכו מהות.

זו הכרה שההבנה האנושית מוגבלת, והדבר הפועל באמת חומק מהגדרה.

איור של סמל האחדות של היין והיאנג , מתוך מאמר באתר על חה-גואן-דזה

החכם על פי החיבור אינו מנסה לשלוט במציאות דרך תפיסה מלאה וברורה (שאינה אפשרית), אלא זורם ונע בתוכה כמו בהליכה בלילה - מודע לזה שיש דברים שאינם נראים, נזהר, פועל מתוך תחושת הכיוון, רמזים ועדינות.

הוא מוקיר את ההליכה הזאת משום שהיא מכירה במגבלות הידיעה, ומאפשרת פעולה הרמונית עם כוחות שאינם ניתנים לאחיזה מלאה.

״כאשר דבר מצליח ומושלם -אין יודעים את צורתו.

לא ניתן לשאתו על תרשים, ולא ניתן לבטא את שמו.״

״כאשר חותרים לאמת ובודקים את מהותה - שבים ומוצאים שאין לה מראה;

הרוחות רואות, אך אין הן יכולות לעשותה מלאכת אדם.״

(חה-גואן-דזה פרק 1)

הדרך (道) עצמה חומקת מהגדרה. היא איננה ניתנת לאחיזה במילים או בציור, ואף על פי כן היא מתגלה במבנים ובסדרים של העולם. לא ניתן להצביע עליה ישירות, אך אפשר להכיר אותה מתוך עקבותיה, בתחומים שבהם היא מראה את עצמה. חה-גואן-דזה מתאר ארבעה תחומים עיקריים שבהם ניתן לאמוד את פעולתה של הדרך:

1. שמיים - חוקי הטבע, המחזוריות של השמש והירח, עונות השנה, הכוחות הקוסמיים המניעים את כל הדברים.

2. ארץ -היסוד היציב, מה שאינו משתנה, מה שמאפשר לדברים לקבל מקום וממשות.

3. אדם - היצורים החיים, עם תשוקתם להיאחז בחיים ופחדם מן המוות; תחום שבו מתגלה הדרך דרך רגשות, יצרים ותשוקות אנושיות.

4. גורל - מה שמופקד ביד השליט ובידי המוסדות האנושיים; אותו ממד שבו פעולה מודעת יכולה לעצב את פני הדברים.

בארבעת התחומים הללו - שמיים, ארץ, אדם וגורל, מתגלים חוקיות, יציבות, תשוקה ויכולת הכרעה. יחד הם מציירים את מרחב הפעולה של הדרך, שאיננה גוף או עצם, אלא הכוח המאחד שמאפשר לכל אלה להתקיים בהרמוניה.

״השמים - הם מה שמאפשר לכל הדברים לעמוד ולהתקיים;

הארץ - היא מה שמאפשר לכל הדברים לנוח ולהתבסס.

לכן:

השמים קובעים את הכללים,

הארץ קובעת את המקום,

הזמן מפעיל את הדברים,

הדברים מקבלים אותם,

והחכם מדמה ומחקה אותם.

שינויי הקור והחום - אינם תולדה של כוח יחיד;

ענייני העולם - אינם יכולים להיות ידועים לאדם יחיד;

הים הרחב - אינו נשען על זרם אחד בלבד.״

(חה-גואן-דזה פרק 1)

כפי שהדרך (道) עצמה אינה ניתנת להגדרה במילים, אלא נבחנת מתוך הופעתה בארבעה תחומים - שמיים, ארץ, אדם וגורל, כך גם שלמות האדם נבחנת לא על פי הצהרותיו או חיצוניותו, אלא לפי עומק ההרמוניה שהוא מגשים בגופו ובנפשו. האדם הוא בבואה של הדרך: אם השמיים מציבים את החוקיות, הארץ מעניקה יציבות, והזמן מניע את הדברים, הרי שהאדם הוא המקום שבו כל אלה מקבלים ביטוי חי. שלמותו האישית איננה מנותקת מהקוסמוס, אלא מדד ליכולתו לחיות מתוך התאמה ל”אחד” המאחד את כל הדברים.

בחה-גואן-דזה ניתנות לכך חמש דרגות של מידה פנימית, המשקפות את הקרבה או הריחוק של האדם מן הדרך:

1. 伯己 - אדון לעצמו

השלב הגבוה ביותר. אדם שהוא הריבון על עצמו - שליט פנימי מלא. לא נשלט ע”י תשוקות, לחצים, או כוחות חיצוניים. מי שחי בהרמוניה עם ה”אחד” הפנימי, ולכן משקף את האחדות הקוסמית.

2. 什己 - עשיר בעצמו

לא שליט מוחלט, אבל עדיין מחזיק שפע פנימי -סגולות, חכמה, תכונות טובות. הוא “ממלא את עצמו” במעלות. מי שחי עדיין לא בשלמות מוחלטת, אבל בשפע פנימי שמגיע מהתחברות חלקית לאחדות.

3. 若己 - כמו עצמי

הדרגה הזו היא חיקוי. האדם דומה לעצמו, אבל לא יציב. אין לו שורש עמוק, אלא יותר דימוי או הדהוד של עצמיות. מי שחי בהדהוד חלש של האחדות, חסר יציבות.

4. 廝役 -משרת

האדם שלא חי מתוך עצמיות אלא כפוף לזולת, לחברה, לחוקים חיצוניים. הוא לא אדון לעצמו אלא פועל לפי פקודה. ניתוק מהאחדות, חיים תחת כפייה חיצונית.

5. 徒隸 – עבד

הדרגה הנמוכה ביותר. לא רק שמשרת אחרים, אלא מאבד כל זהות פנימית. חי כולו תחת שליטה חיצונית ולכן הוא מנותק מהאחדות.

מכאן עולה שהחירות האמיתית אינה תוצאה של חוקי החברה בלבד אלא של התאמה פנימית לאחדות הקוסמית. שליט אמיתי - כמו אדם אמיתי אינו מסתפק בסדר חיצוני, אלא פועל להשריש את ההרמוניה שבין דרך השמיים לבין חיי העם. בלא התאמה זו, כל חוק וכל טקס הם קליפה ריקה.

שלטון אמיתי אינו מתבסס רק על חיצוניות (חוקים, טקסים) אלא על התאמה פנימית בין דרך השמים לבין חיי העם, תוך הבנה שאין הצלחה בשינוי שאינו נשען על טבע הקרקע או על טבע האדם.

השליט הנאור פועל בתיאום עם עקרונות השמים (קובעים את הכללים), הארץ (קובעת את המקום) והזמן (מפעיל את הדברים). הוא אינו פועל לבדו, אלא נעזר בבני אדם ראויים ומקים מוסדות יציבים המאזנים ומחזקים את המדינה.

״יש אחדות - וממנה נולדת אנרגיה (צ’י 氣);

יש אנרגיה - וממנה נולדת כוונה;

יש כוונה - וממנה נולדת תכנית;

יש תכנית - וממנה נולד שם;

יש שם - וממנו נולדת צורה;

יש צורה - וממנה נולד מעשה;

יש מעשה -וממנו נולדת מסגרת (הגבלה, חוק 約).

המסגרת מוכרעת - ומתוך כך נולד הזמן;

הזמן נקבע - ומתוך כך נולדים הדברים.

לכן:

אנרגיה מצטרפת לאנרגיה - ונוצר זמן;

מסגרת מצטרפת למסגרת - ונוצרת תקופה;

תקופה מצטרפת לתקופה - ונוצרת תוצאה;

תוצאה מצטרפת לתוצאה - ונולדות הצלחות וכישלונות;

הצלחות וכישלונות מצטרפים - ונולדים מזל טוב ומזל רע;

כל הדברים יחד - יוצרים ניצחון ותבוסה.״

(חה-גואן-דזה פרק 5)

טבע החוקיות של השמיים (天)

טבע חוקיות השמיים נשען על מידה, מתינות והתנהלות נכונה וזה חוזר לרוחב הטקסט כי השמיים (וגם הארץ) בהיותם אינסופיים הם שומרים על מידה וקנה מידה שאי אפשר לעוות הרי השמש אינה חורגת ממחזור ימיה. הירח מקיים את המסלול שלו. הכוכבים שומרים על מקומם וכך השמיים מקיימים את מחזוריותם הטבעית משום שהם אינם נפרדים מהאחדות. כך החכם נקרא לפעול מבלי לחדש לשם החידוש וכמובן שעליו לפעול בהרמוניה עם המידות של השמיים והארץ עד שמעשיו יתאימו זה לזה כמו שהירח משלים את אור השמש.

איור המתאר את אחדות השמיים מתוך מאמר על חה גואן דזה

במערכת מתוקנת השליט אינו ״שולט לשווא״ והשר אינו ״נכבד לשווא״ אלא לכל דרגה יש מקום ותפקיד וכך חיבור בין שמיים וארץ מתרחש כאשר הכלים והמנגנונים של הממשל מלאים ומתפקדים על פי חוקים אלו.

״ להמתין לדברים בעונתם: לנהל חוקים של חיים ומוות -הכל בהתאם למידה, וזהו סדר השמים.

לחלק את הארץ ולשומרה, לחלק את העם ולארגנו - כך שהקפוא יקבל בגד,

הרעב - מזון, העשוק - צדק, והיגע - מנוחה.

זהו יעדו של החכם.

כמו שבגזירת בגד נדרש לבחור את החייט, כך בניהול מדינה יש לבחור את האנשים הנכונים.

כך מתנהל העולם בצדק:

כאשר יש אחידות - ניכרת דרכו של השמים;

כאשר יש שונות - ניכרת דרכו של האדם;

כאשר יש שינוי - ניכר הזמן;

כאשר יש טרנספורמציה- ניכרת הדרך.״

(חה-גואן-דזה פרק 4)

הנתק בין טבע האדם לבין סדר השמיים יכול להיות מנותק בקלות וזה קורה כאשר ״מה שמתחת״ חומק ונעלם ו״מה שמעל״ יכול להיות מוסתר. דימויו החיצוני של האדם וחשיבותו העצמית גוברים על טבע השמיים שלו ולכן הוא לא יכול להאיר באמת, שהרי הוא מסתיר את עצמו ״האמיתי״ ואינו יודע את טיבו האמיתי- כי הוא חומק. וכך הוא נתון לפגעי הטבע שהם ביטוי מקובל לשינוי סדרי שמיים.

האיטיות מולידה עצלות, החיפזון מוליד תשישות ובשעת רווחה האדם עוסק בתחבולות. בחיבור נאמר - שזה טבע האדם.

״שמים - פירושו שהשמש נאמנה בטבעה. היא זורחת ושוקעת באותה מידה, הצפון והדרום קבועים,

ולכן כולם נוטלים אותה כמודל.

שמים - פירושו שהירח אמין במחזורו. הוא מתמלא ונעשה חסר, וכל סוף הוא התחלה ולכן כולם נוטלים אותו כתקן של ממשל.

שמים- פירושו שהכוכבים מסודרים ואינם מתערבבים; כל אחד נע במסלולו ולכן גדולים וקטנים כאחד לומדים מהם סדר.

שמים- פירושו שכל עונה באה בזמנה ואינה מפריעה לאחרת ולכן כולם רואים זאת כהכרח.

שמים- פירושו אחדות שאינה משתנה, קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, עתיק ועכשווי ולכן כולם רואים בכך קביעות.

השמים אמינים, נאמנים, מוארים, אחידים, ואינם מתרבים או מתמעטים ולכן אינם מתחרים על בכורה. מפני שהם פשוטים ואחידים, אי־אפשר להגביהם או להוסיף עליהם ולכן הכל כפוף להם.”

(חה-גואן-דזה פרק 4)

לעיתים מתוך דפדוף בחיבור העתיק מופיעים פסוקים שכוחם מזעזע- לא בשל הפתוס או הפואטיקה אלא דווקא בשל פשטותם הבלתי מתפשרת. אין כאן תיאולוגיה מסתורית או סמליות חידתית, אלא אבחנה ישירה: העולם מתנהל לפי חוקיות שמימית קבועה, והסטייה ממנה- אפילו במעט, גובה מחיר כבד.

מה שנראה ככוח, עושר או צבא רב־עוצמה אינו ערובה להצלחה; להפך, דווקא כאשר השליט מתרחק מן הדרך, מתפתחת שחצנות, ומעשיו נהיים יהירים. המדינה כולה נסחפת אל כאוס. זהו ההיגיון הפשוט של השמים: ככל שהאדם או השליט סומכים על עצמם בלבד ומתעלמים מן העקרונות הגדולים, כך מתעצם חוסר האיזון, ובלבול קטן בצמרת עלול להמיט חורבן על עמים שלמים.

המסר חד: אין די בחוזק חיצוני, לא הון, לא עוצמה צבאית ולא מעמד חברתי. ברגע שהשליט מתכחש לדרך, חוסר ההבנה מחלחל מלמעלה למטה, הופך את השרים לעיוורים, את העם לפגיע, ואת המדינה כולה לשדה קרב שנידון להפסד. הקטע הבא הוא דוגמה חדה לאזהרה זו:

״מדינה גדולה ועשירה, עם צבא חזק שעדיין שאינה מצליחה להקדים ולהשיג את רצונה - זה מפני שהשליט אינו חכם, ומעשיו יהירים ומתנשאים.

כך קורה שהשליט סופג האשמות, נבזה בעולם, ויועציו נושאים באשמה מול מדינות אחרות.

כאשר מדינה יריבה מאשימה - הם נסוגים;

בנסיגה - הדוברים מתביישים בחולשתם.

אלף אנשים פשוטים וישרים אינם יכולים להתגבר על עיוות של אדם רם מעלה אחד.

כאשר המדינה חבולה היא נגררת למלחמה;

במלחמה - העם הפשוט נשלח למות, והכול נובע מטעות השרים.

העוול נולד למעלה, והאשמה נופלת למטה;

האיבה נוצרת בחוץ, והאצולה אוגרת אשמות עד כדי סיכון המדינה.

השליט נותר בודד, מבוהל, ואינו נוקט פעולה; הסכסוך בין שתי מדינות אינו נפתר; והשליט אינו חוזר בו מהחלטותיו, אלא מחליף תחבולות ומגדיל את אשמתו עד חורבן משפחתו ושבטו.

אם אין מבקשים פיוס - המלחמה אינה פוסקת, והפצעים אינם נרפאים.

גדול הוא חוסר ההבנה הזה; עצוב עד היכן עלול להגיע האסון. זה נובע מהישענות על המעמד והתרחקות מן הדרך, ומכך שאנשים מועטים מנהלים את המדינה כאילו היא רכושם.

לכן, עוד בטרם תנוע המרכבה - ניתן כבר להחליף את המלחמה באמצעים אחרים.

אבל היום - שליטים גדולים אינם שומעים את דרכם של הקדמונים, נוטלים משימות בקלות.

השרים אינם מחזיקים בתבונה רחבה אלא ב”שברי חכמה” בלבד, פועלים בניגוד לצדק, מנהיגים בניגוד למעלה

וממילא הצבא נשבר, הלשון נחלשת, הצווים אינם נאכפים, והאיסורים אינם נשמרים.

מה יש להתפלא בכך?”

(חה-גואן-דזה פרק 4)

וו-ווי (無為) (אי-עשייה כפויה) סדר טבעי - Wu Wei

אם האחדות היא היסוד הקוסמי, ואם חוקיות השמים היא התבנית שמכוונת את הכל, הרי שהשלב הבא הוא הדרך בה השליט פועל בתוך כל זה. כאן נכנס מושג ה-וו-ווי (無為) - “אי־עשייה כפויה”. אין הכוונה לחוסר פעולה או לפסיביות, אלא לפעולה שאינה הולכת נגד הזרימה הטבעית של הדברים. חה-גואן-דזה מתאר שליט שאינו מתערב יתר על המידה, אינו מנסה לכפות בכוח סדר שאיננו מתיישב עם חוקי השמים, אלא מניח לדברים להתרחש לפי דרכם תוך שהוא מציב חוקים ברורים, עקרונות צדק, ומוסדות יציבים.

איור שמתאר את אי העשייה בדאואיזם . מתוך מאמר על חה גואן דזה

זהו פרדוקס שמופיע שוב ושוב במסורת הסינית: דווקא השליט שאינו מתאמץ בכוח לשלוט אלא מאפשר לסדר הטבעי להתגלות הוא זה שבידיו נבנית האחדות.

שלטון תקיף מדי מביא התנגדות ופירוד;

שלטון רפוי מדי מביא אנרכיה.

הוו־ווי הוא האיזון: פעולה מדודה, שמושתתת על הקשבה למה שכבר פועל בטבע, באדם ובחברה.

לכן, בשלטונו של שליט נאור, הדגש הוא על מציאת אנשים (ראויים), ולא על עשייה בלעדית בעצמו. הוא פועל יחד עם השמים ועם הארץ, מקים את ארבע הפינות (מוסדות יסוד) כדי לסייע בממשל המדינה: כמו חוט ומיתר המותחים ומודדים, כמו מלקחיים שננעלות, כל האיזונים קיימים, העמדות יציבות.

הזרימה והסדר של האנרגיה (צ’י) פועלים על פי חוק קבוע, בתיאום עם השמים והארץ.

ללכת נגד זמני השמים - מביא אסון;

לזלזל בכוחם של חכמים - מביא כישלון;

להימנע מלהעסיק אנשים בעלי הישגים - מביא מפלה.

מי שיוצא לחפש את הדרך, אך מתעלם משינוייה, ומקים צבא להגן על החוץ מוצא את האסון דווקא מבפנים;

ההכנות נעשות למקום רחוק, אך הפגיעה באה מהמקום האהוב עליו ביותר.

(חה-גואן-דזה פרק 6)

בבסיסו, רעיון ה-וו-ווי (無為) בדאואיזם נובע מתפיסה עמוקה של היקום כהרמוניה מתמדת, שבה הדברים מתהווים ונעים באופן טבעי ללא צורך בכפייה חיצונית. הדרך (道, דאו) עצמה פועלת ב־וו־ווי: היא מולידה שמיים וארץ, חיות ואנשים, מבלי לתכנן או לאלץ, היא פשוט “כך היא” (自然, דזה- ראן, טבעיות כפי־שהיא). החכם, וביתר שאת השליט, מחקה את הדרך הזו בכך שאינו מנסה לעמוד מעל הטבע או לכפות עליו את רצונו, אלא פועל במינימום הכרחי ומתוך התאמה לזרימה הקיימת.

במובן זה, וו-ווי הוא ביטוי של חכמה מעשית: הבנה שכל ניסיון לאחוז בדברים בכוח בין אם מדובר בשלטון, ברגשות, או בסדר החברתי מוליד התנגדות, קיפאון וכאוס. לעומת זאת, פעולה מתואמת עם הכוחות הפועלים ממילא מאפשרת לדברים “לסדר את עצמם”. כאן טמון ההבדל בין שליט חכם לשליט טיפש: הראשון מכיר במגבלותיו ונשען על חוקי הדרך, והשני מנסה לשלוט בכל פרט ולהפוך את הזרם, עד שהוא נסחף ומאבד את הדרך.

השלטון הראוי פועל מבלי להזיק, משלים מבלי להיכשל;

אדם אחד נותן את האות, ורבבות נענים - כמו שהגוף נענה ללב. זהו יעד השלטון.

הצדק - מגביל את התשוקות ומסדר אותן; הטקס מחזיר את הרגש למקומו ומבחין בין דברים. לכן, האדם הנאצל אינו פועל רק מתוך הדחף הישיר של רגשותיו.״

(חה-גואן-דזה פרק 4)

יש קטעים חה-גואן-דזה שלא נשמעים כמו חכמה עתיקה אלא כמו אבחנה מדויקת של חדשות היום. כשהעולם נכנס למשבר - הערכים מתפוררים, והאדם מגיב בפחד ובכוחנות: שותפויות נבנות על בסיס שנאה משותפת במקום על יסוד של אמון, והאינטרס האישי דורס את טובת הכלל.

במקום יושרה וצדק צומחים תככים, מניפולציות, ושחיתות במסווה של “חכמה”. התמונה הזו אינה רק סינית עתיקה - היא נוגעת לנו כאן, במערכות פוליטיות וחברתיות שבהן שליטים מוקפים ביועצים ערמומיים ובעלי לשון חלקה, והחברה עצמה נשחקת מאי־אמון הדדי.

דווקא מתוך החושך הזה החכם נותר בודד - שונה, לא מצליח “להתחבר” לעולם שמתקשה להאמין ביושר.

חה-גואן-דזה מציב לנו מראה: חברה שלא מתיישרת עם הדרך (道) - עם החוקיות של שמיים ואדמה נידונה לשקוע בשחיתות פנימית לפני שנפלה ביד אויביה מבחוץ.

״ואילו בעולם, במצוקה, משתמשים בתבונה גסה כדי להמציא תחבולות,

בוחרים בדרך שיש בה סכנה נסתרת, ולוקחים את התועלת האישית כיסוד הרגש.

אם אינם חוברים יחד לשנוא את אותו הרע לא יוכלו להתחבר;

ואם חוברים לשנוא יעלו ביניהם שנאות חדשות.

״כאשר העולם שוקע אב ובנו חורשים מזימות זה על זה,

אחים מטילים ספק זה בזה. מדוע? כי ההשפעה המוסרית נחלשה,

והפעולות מונעות ממניעים של תועלת אישית. לכן -

העושה מקלקל,

המנסה לשלוט מחריב;

הקלקול מביא לשחיתות,

השחיתות מבטלת את הסדר,

ביטול הסדר מביא לקריסת המוסר,

והקריסה מביאה לכך שהצדק אינו עומד עוד.

בעבר, כאשר מישהו טיפס גבוה, היה אדם למטה מחזיק אותו כדי שלא יפול. וכשהאדם עלה,

הוא עצמו שבר ענפים ורמס את הקרקע, ודחה את מי שניסה לעזור לו.

כך כל העולם חרד, והשליט נותר מבודד.

בזמן הזה, כל מי שמצוי בעמדות קרבה לשלטון הם מיני משרתים מושחתים:

חכמים מספיק כדי להסתיר את האמת מהשליט, בעלי לשון חלקה שמחליקים את השלטון,

ובעלי קשרים המגינים זה על זה לפי האינטרסים.״

(חה-גואן-דזה פרק 13)

בסופו של דבר, רעיון הוו-ווי איננו קריאה לוויתור על פעולה אלא להזמנה לפעולה צלולה, נקייה מהאחזות ומכפייה.

כאשר השליט, או האדם בכלל, חדל מלהכתיב בכוח ומתחיל להקשיב לזרמי הטבע והאנושיות, נפתח פתח להרמוניה. אך כאשר העולם שוקע במצוקה - ההפך מתרחש: האנושיות והצדק נחשבים להעמדת פנים, היושר נתפס כהתרברבות, והדיבור הישר הופך לחשוד.

במצבים כאלה, החכם נותר זר ובודד, מחזיק בדרך שאיש כבר איננו מאמין בה.

״כשמדברים איתם על אנושיות (仁) – הם רואים בזה שקר;

כשנוגעים בצדק - הם רואים בזה התרברבות;

וכשפונים אליהם בלב שליו ומודיעין להם דבר באופן ישר - אינם מאמינים.

לכן, החכם בעולם במצוקה - מנתק עצמו מבילוי ואין לו דרך להיכנס; הוא שונה מהם ואין לו דרך לספר;

כמה קשה הדבר! ״

(חה-גואן-דזה פרק 2)

אחת התרומות הייחודיות של חה-גואן-דזה היא החיבור בין שני עולמות שנראים מנוגדים - הדאואיזם והלגאליזם. הדאואיזם מדבר על זרימה טבעית, על חיבור לדרך (道) ועל אי־עשייה כפויה; הלגאליזם, לעומתו, שם במרכז את החוק, הסדר, התקינה והענישה. אך כאן מצביע החיבור על איזון: החוק אינו סותר את הדרך אלא אמור להיגזר ממנה. אם החוק נולד מתוך הבנה של סדרי השמים, של טבע האדם ושל הקוסמוס - הוא חדל להיות אמצעי כפייה בלבד, והופך לכלי לשמירה על אחדות והרמוניה.

כך נוצרת הבחנה בין חוקיות חיה לחוקיות מתה. החוקיות החיה היא זו שמקורה ב״דרך״ (道): חוקים הנובעים מהקשבה למחזורי הטבע, לסדרי השמים ולמהות האדם. חוקים כאלה נחווים לא ככפייה חיצונית אלא כגבולות טבעיים השומרים על איזון. לעומתם, חוקים שמנותקים מהדרך הם “חוקים מתים”: צווים וענישות שמבוססים רק על כוח, עריצות או אינטרס - וממילא מעוררים התנגדות, שחיתות וחוסר אמון.

בין דרך לחוק: הדאואיזם והלגאליזם

איור שמבטא את האיזון בין דאואיזם ללגאליזם בחיבור חה גואם דזה

במובן זה, חה־גואן־דזה מבקש לשמר את הקפדנות של הלגאליזם - את הצורך בסדר, באחריות ובענישה - אך להעמיד אותה בתוך המסגרת הרחבה של הדאואיזם. החוקיות אינה תחליף לדרך אלא המשכה, גשר בין הסדר הקוסמי לבין הסדר המדיני, שמונע את הסטייה לשני הקצוות: אנרכיה מצד אחד ועריצות מצד שני.

״היעד של כל מעשה - הוא הצלחתו; הדרך לכך - היא העם. את גבולות העם אי אפשר להחליף.

כך שמרו המלכים הקדמונים על הסדר.

כאשר החינוך קשה העם נעשה דל במידותיו;

כאשר מאבדים את השורש - נאבקים בענפים

אין אפשרות לרפא מחלה אם לא רואים את שורשה.

כאשר כלי התרבות והכוח אינם משולבים, אך חסר להם התוכן- החוקים נחלשים ואין מי שיאכוף.

אם עוזבים את מה שחשוב ומתמקדים במה שבצד, אי־אפשר להשיג את היעד.

החוקים יוצרים את המסגרת,

המשרות מאוישות, השליט משתמש בהם.

העלאת הטוב - לא בסתר עמוק;

חשיפת הרע - לא בערפל.

זהו עיקר החוק.

אם לא משתמשים בכלים - גם אם נותנים משאבים, לא יועילו.״

(חה־גואן־דזה פרק 4)

אחת התרומות החשובות של חה־גואן־דזה היא הביקורת על שלטון שמנסה להיות “חכם מדי” - כזה המסתבך בתחבולות, מנותק מהטבע ומהעם. החיבור מזכיר שהמדינה איננה יכולה להתקיים על בסיס תחבולות אינטלקטואליות בלבד, אלא חייבת להישען על חוקיות טבעית:

אדמה שמעובדת לפי צורתה, עם שמובל לפי טבעו, ומנהיגות שאינה מתבלבלת בין עקרונות יציבים לבין רגשנות חולפת. בתוך ההקשר הזה, החיבור מחדד גם את מקומה של העוצמה הצבאית, לא כאמצעי התקפי מתמיד, אלא כיסוד של יציבות. הצבא אולי לא יופעל שנים רבות, אך עצם קיומו נשמר כתנאי יסוד לביטחון ולסדר המדיני.

״כאשר הממשל חכם מדי בעיני עצמו - זה גורם להחלקת העניינים;

חקלאות שאינה מתחשבת בצורת הקרקע אינה מניבה;

שינוי שאינו מתחשב בעם אינו מצליח.

קפדנות מוגזמת, או שמחה וכעס לא־במקומם - כל אלה אינם דרכי ההוראה.

הצבא , ייתכן שלא ייעשה בו שימוש מאה שנה, אך אין לשכוח אותו אפילו ליום אחד.

לכן, בדרך האדם – הצבא קודם.”

(חה־גואן־דזה פרק 7)

אחת הסכנות הגדולות עליהן מצביע חה־גואן־דזה היא הבלבול שבין עיקרון אמיתי לבין שמות ריקים ותחבולות לשון. כאשר המונחים אינם תואמים את המציאות, והשם נפרד מן הצורה, נוצרת מדרון חלקלק שבו הסדר מתערער, האנרגיות משתבשות, והעוול נולד בראש ההנהגה ומחלחל מטה אל העם.

במצבים כאלה, החכמים נדחקים לשוליים והטיפשים תופסים את ההנהגה. מול סכנה זו החיבור מחדד: החוק והפקודה חייבים להישען על עיקרון אמת - החוק כשומר פנימי המגן על הסדר, והפקודה ככוח היוצא אל הפעולה.

רק כאשר שניהם תואמים את ההיגיון והדרך, יכולים החכמים והעם גם יחד לחיות בביטחון ובהרמוניה.

״כאשר יש עיקרון אך מאבדים את המונח הנכון, והבלבול מתפשט, מאשימים את האדם במה שאין בו ודורשים ממנו מה שאינו יכול.

מעריכים אזור מסוים מבלי לאהוב אותו באמת, פוסקים על שלמות מבלי לבדוק את הממשות.

שמות ריקים נישאים מעלה, טוהר הופך לשחור, התנועות מתערבלות, הרוח נקטעת והולכת הפוך, האנרגיות אינן תואמות,

הצורה נפרדת מן השם, חמשת הכוחות מאבדים את ראשיתם, העונות אינן מושלמות.

העוול נולד למעלה, האשמה נופלת למטה;

העולם מגיע לקיצו, רודף אחרי אסונות, פותח את השער בפני האסון ובורח מן הברכה.

החכמים הופכים לבדיחה, הטיפשים שולטים במדינה.

תחילה מופיעים סימני חטא השמים, ואחריהם מתערבבים האסונות

ומי יכול לחזות את ראשיתם או את קצם?

השליט ממנה את הפקידים; הבכיר נמצא בפנים, המתאם נמצא בחוץ.

הבכיר - מבפנים מיישר צדק;

מבחוץ - שומר על הגבולות.

השימוש בחוק - צריך להיות מאוזן, והחוק עצמו - אינו מזיק.

כך מסודרים השמים והארץ, והפקודות יוצאות ממקור אחד.

כאשר החוק אינו סותר את האמת, והפקודה אינה פוגעת בהיגיון - החכמים יכולים לשמור עליו בכבוד, והפשוטים - בזהירות, והנחותים - בביטחון.״

(חה־גואן־דזה פרק 8)

היקום כמשל לחוק

בסופו של דבר, חכמת חה־גואן־דזה אינה עוסקת רק בממשל או בפילוסופיה מופשטת, אלא במבט אחד על הסדר השלם - בין שמים וארץ, בין שליט לעם, בין גוף לנפש. הסיפור המפורסם על שלושת הרופאים ממחיש זאת היטב: כשם שהרופא העליון מטפל במחלה עוד לפני הופעתה, כך השליט או האדם החכם מונע את הבעיה עוד לפני שהיא מתפרצת.

ההצלחה האמיתית מתרחשת כאשר היא שקופה וטבעית, כמעט בלתי נראית - כמו בריאות טובה שאיננה מורגשת, או כמו סדר חברתי שאינו זקוק להפגנת כוח.

במובן זה, הרפואה והחוק, הדרך והמדינה כולם שזורים זה בזה. בין אם אנו מטפלים באדם או מנהלים קהילה, השאלה היא תמיד האם אנו פועלים מתוך הרמוניה עם ה״דרך״, או רק מגיבים למשברים שכבר צמחו. כי מי שנאמן לדרך לא נזקק לחרבות, לא לעונשים ולא לחוקים נוקשים מידי.

הוא פשוט שומר על האיזון, והאיזון עצמו שומר על הכול.

״פאנג שואן שאל

מבין שלושת האחים שלך, מי הטוב ביותר ברפואה?

בְּייֵן צ’ְיוֵה ענה: האח הבכור שלי הוא הטוב ביותר, אחריו האח האמצעי, ואני הגרוע שבהם.

התפלא ושאל: ‘אפשר לשמוע למה?

בְּייֵן צ’ְיוֵה אמר:

הבכור שלי מטפל במחלה עוד כשהיא בשלב הרוחני, לפני שהופיעה בגוף ולכן שמו אינו יוצא אפילו מגבולות הבית.

האח האמצעי מטפל במחלה כשהיא עדיין זעירה, ברמת השערה ולכן שמו אינו עובר את שער הכפר.

ואני, חותך ורידים, נותן תרופות, חותך בשר ועור, ומכיוון שאני מטפל רק כאשר המחלה כבר גלויה ומסוכנת, שמי נודע בקרב שליטים רבים.״

(חה־גואן־דזה פרק 16)

דבריו של חה־גואן־דזה מזכירים לנו שהחוק, הסדר והממשל אינם מנותקים מן הקוסמוס, אלא שזורים בו כשם שהמים והאש תלויים בשמים ובארץ.

כאשר החוק נוקשה מדי והעונשים מופרזים - נפגעת הזרימה הטבעית של החיים, והקשר בין האלוהי לצורה, בין היין ליאנג, מתערער.

ברגע שהאיזון נשבר גם הכלים, המלאכות והחברה כולה קורסים. אך כאשר השליט, האדם או המרפא שומרים על האיזון מאפשרים למים ולאש להיוולד זה מתוך זה, לחוקיות ולדרך להשתלב - מתבסס סדר שבו כל הדברים מקבלים את מקומם, וכל החיים זורמים בהרמוניה.

זהו לב החכמה של חה-גואן-דזה: לראות שהדרך והחוק, הטבע והמדינה, הרוח והצורה אינם נפרדים, אלא רק היבטים שונים של אותו שלם.

“השמים הם הרוח/האלוהי (神), הארץ היא הצורה (形).

הארץ לחה ומתוכה נולד האש;

השמים יבשים ומתוכם נולד המים.

כאשר החוק קשה מדי והעונשים מופרזים- ה״אלוהי״ נרטב, וכשכך השמים אינם מולידים מים.

כאשר הצליל מתהפך - הצורה מתייבשת,

וכשהצורה יבשה -הארץ אינה מולידה אש.

אם מים ואש אינם נולדים - יין ויאנג אינם יכולים לייצר את האנרגיה (氣),

המידה והקנה־מידה אינם יכולים לייסד את הסדר,

חמשת הכוחות אינם יכולים לייסד את המאזן,

וכל הדברים אינם יכולים ליצור סוגים.

אז כל המלאכות נפסקות, כל היצורים נחלשים, והכול נעשה מבולבל