וונדזי - Wenzi (文子) -הדיאלוג בין דאואיזם לקונפוציוניזם
דאו דה ג׳ינג -ספר הדרך והסגולה 道德經
הטקסט המכונן של הדאואיזם, דאו דה ג׳ינג, נכתב לפני יותר מאלפיים שנה ומיוחס ללאו דזה המסורת מייחסת את חיבור דאו דה צ׳ינג- ללאו דזה (老子) - חכם שחי במאה ה־6 לפנה״ס ונחשב ל״אבי הדאואיזם״. לפי האגדה היה היסטוריון בחצר שושלת ג׳ואו, עזב את תפקידו מתוך תחושת שחיתות ושחיקה, ויצא מערבה על גבי עגלה רתומה לשור כחול. בטרם עבר את שער המעבר, שומר השער ביקש ממנו להשאיר אחריו את חכמתו. לאו דזה כתב אז חיבור קצר בן כ־5000 תווים -ספר הדרך והסגולה.
מבחינה היסטורית קשה לדעת אם היה אדם בשם לאו דזה או שמדובר בדמות סמלית, אולי קיבוץ של מסורות שונות. מה שבטוח הוא שהטקסט עצמו התגבש בסין סביב המאות ה־4-3 לפנה״ס, בתקופת המדינות הלוחמות, כתגובה לעולם של אי־ודאות, אלימות ושלטון כוחני. בתוך מציאות כזו, הוא הציע כיוון הפוך - פשטות, הרפיה וחיים בזרימה עם הסדר הטבעי.
הבסיס של הספר הוא רעיון ה״דאו״ (道)-הדרך. לא דרך במובן של דת או חוק, אלא העיקרון שמחזיק ומוליך את כל מה שיש. הדאו הוא מה שמאפשר לדברים להיוולד, לגדול ולחזור אל מקורם. הוא איננו אישיות או אל, אלא המציאות כפי שהיא מתרחשת בעולם האמת.
אל הדאו מצטרף המושג ״דה״(德) - סגולה, או הכוח הפנימי שמבטא את הדאו בכל יצור חי. אם הדאו הוא הנהר, ה״דה״ הוא האופן שבו כל הדברים זורמים בתוכו.
אל שני המושגים האל ו- דאו (道) ו־דה (德) מצטרף המושג השלישי: ג׳ינג (經). המילה ״ג׳ינג״ פירושה ״קלאסיקה״ או ״כתבי יסוד״. בסין השתמשו בה כדי לציין את הטקסטים המכוננים שעליהם נשענת תרבות שלמה - ספרי היסוד של קונפוציוס, ספר התמורות (אי ג׳ינג), וגם הדאו דה ג׳ינג עצמו.
כשמחברים את שלוש המילים מתקבל: דאו־דה־ג׳ינג - ספר הדרך והסגולה. זהו טקסט קצר מאוד ופחות מ־5000 תווים, אבל השפעתו נמשכה אלפי שנים. הוא איננו מדריך טכני ולא חיבור פילוסופי במובן המערבי, אלא מעין מראה. כל משפט בו קצר, מרומז, ופתוח להבנה ולפרשנות.
העקרונות המרכזיים שמופיעים שוב ושוב ב־דאו דה ג׳ינג הם:
וו-ווי 無為(אי־עשייה): לא כפייה ולא מאמץ עודף, אלא פעולה מתוך זרימה והרמוניה עם המציאות.
פשטות: חזרה למצב טבעי, ללא עודף עיבוד, מניפולציה או תחכום.
ענווה: שליט טוב הוא זה שאינו מציב את עצמו במרכז אלא מניח לאחרים לפרוח.
הפכים: ההבנה שהחיים נעים דרך יחסי ניגוד- יין ויאנג, גבוה ונמוך, חלש וחזק, זכר ונקבה ושדווקא ההפכים מקיימים זה את זה מתוך נקודת התייחסות משלימה.
הכוונה של הספר היא לא לנסח תורה דתית סגורה, אלא להציע עקרונות בסיסיים לחיים: איך אדם יכול להסתנכרן עם הזרימה הגדולה של העולם במקום להיאבק בה. מבחינה פרקטית, דאו דה צ׳ינג מציע למנהיגים להנהיג בענווה ובחוסר כפייה, ולאנשים לחיות חיים פשוטים, מתונים, שמכוונים פנימה ולא החוצה.
וונדזי - Wenzi (文子)
בעקבות דאו דה צ׳ינג, הופיעו טקסטים נוספים שביקשו להמשיך, לפרש ולהרחיב את הרעיונות של לאו דזה. אחד המרכזיים שבהם הוא ונדזי (文子) - חיבור שמיוחס לתלמיד של לאו דזה, אם כי רוב החוקרים רואים בו יצירה מאוחרת יותר, שנערכה בתקופת המדינות הלוחמות או בתחילת שושלת האן.
הייחוד של הוונדזי הוא שהוא לוקח את הרעיונות המופשטים של דאו דה ג׳ינג ומחבר אותם לשאלות ממשיות של שלטון, חברה וחיי יום־יום. אם דאו דה ג׳ינג הוא טקסט קוסמי, כמעט פיוטי, הוונדזי הוא יותר ״ארצי״: הוא מדבר על איך לשליט לנהוג, איך לאדם לפעול, איך חברה יכולה לשמור על איזון.
בדומה לדאו דה ג׳ינג, גם כאן הדגש הוא על פעולה מתוך הרמוניה ולא מתוך כפייה אבל בוונדזי זה מקבל צורה של עצות ישירות למנהיגים ולעם. הוא מציע דרך ליישם את הדאו בתוך המערכת הפוליטית והחברתית, ולא רק כמסגרת פילוסופית או רוחנית.
אפשר לומר שהוונדזי הוא הגשר בין השפה המרומזת של לאו דזה לבין השפה הפרקטית של מורים מאוחרים יותר. הוא משמר את רוח הדאו, אבל מנסה להפוך אותה למעשית - כמערכת של כלי ניהול, אתיקה יומיומית, ותובנה על יחסי אדם־עולם.
הייחוד של הוונדזי הוא לא רק בהמשך ישיר לדאו דה ג׳ינג, אלא גם בגשר שהוא יוצר אל הקונפוציאניזם. אם לאו דזה דיבר על חזרה לטבע, על אי־עשייה ועל הזרימה הפנימית של העולם, הרי הקונפוציאניזם שם את הדגש על סדר חברתי, טקסים, חובות ומוסר אנושי. הוונדזי מצליח לשלב בין השניים: מצד אחד הוא שומר על עקרון ההרמוניה עם הדאו, ומצד שני הוא מדבר בשפה שמוכרת לחברה הקונפוציאנית - שפה של אחריות, ממשל תקין ומוסר אנושי. בכך הוא מראה שאין סתירה הכרחית בין ״הדרך״ לבין ״הסדר״, אלא אפשרות לחבר את הרוח הטבעית של הדאו עם המסגרת החברתית של האדם.
הגשר שבין דאואיזם לקונפוציאניזם לא נשאר רק ברמה הרעיונית. כבר בשושלת האן (206 לפנה״ס - 220 לספירה) נוצרה מציאות שבה שני הזרמים התקיימו זה לצד זה והשפיעו על השלטון. הקיסרים השתמשו בשפה הקונפוציאנית כדי לעצב סדרי משפחה, מוסר חברתי, חינוך ומשמעת, אבל ברקע אימצו רעיונות דאואיסטיים של איזון עם הטבע, מתינות ואי־כפייה. כך נוצר מודל שלטון כפול: מצד אחד היררכיה ברורה וחוק, ומצד שני הכרה בכך שהחוק לבדו אינו מספיק ושצריך להתיישר עם מהלך הדברים הגדול - עם הדאו (道).
במובן הזה הוונדזי היה טקסט מכונן: הוא נתן לגיטימציה לפוליטיקאים, מלומדים ואנשי ממשל לראות את עצמם לא רק כמבצעים של חובות ומנהגים, אלא גם כמי שמחוברים לעקרון אוניברסלי רחב יותר. זה אפשר לגשר בין שתי מסורות שבמבט ראשון נראו הפוכות: האחת חתרה אל הטבעי והבלתי־מעובד, השנייה הדגישה משמעת וטקסים.
במישור האישי, החיבור בין דאואיזם לקונפוציאניזם יוצר דרך חיים מאוזנת. הקונפוציאניזם מלמד אחריות חברתית - כיבוד הורים, נאמנות, טקסים, סדר ויציבות. הדאואיזם מזכיר לא להילכד בצורתיות בלבד, אלא להקשיב לזרימה של הדברים, לנשום, לשחרר, למצוא את המקום שבו הפעולה נובעת מאליה בלי כפייה.
אדם שחי רק לפי כללי הקונפוציאניזם עלול להחמיר עם עצמו עד כדי קיפאון; אדם שחי רק לפי הדאואיזם עלול להתרחק מהחברה ולהסתגר. השילוב מאפשר לאדם להיות גם מתפקד בתוך קהילה, עם כל החובות והקשרים האנושיים, וגם חופשי במובן פנימי- לא נאחז, לא נדחף בכוח, אלא זורם.
אפשר לומר שזהו גשר כפול: במרחב הפוליטי הוא יצר איזון בין שלטון חזק למציאות משתנה, ובחיים האישיים הוא מאפשר איזון בין אחריות למשפחה וחברה לבין נאמנות לעצמיות העמוקה.
וונדזי (文子)- המימד הקוסמי - הדאו, התהוות הדברים, עקרונות טבע.
-
הדאו כיסוד קוסמי
ֿֿֿהדאו (道) כפי שמתאר אותו וונדזי, איננו ישות מוחשית אלא המקור הקוסמי שקודם לכל צורה ונמצא מעבר לכל הגדרה. הוא ״ישות מעורבבת ושלמה, שקודמת להיווצרות השמים והארץ״ דוממת, שקטה וחסרת קול- ריק נצחי. שממנו נובעים כל הדברים. מכיוון שאי אפשר לאחוז בה או למדוד אותה או לתאר אותה במילים ניתן לה השם- ״הדרך״ (道). חלק גדול מהונדזי נשען על חוכמתו אמירותיו והשקפת עולם של מתווה הדרך- לאו דזה והספר כולו עמוס ציטוטים שלו.
״הדרך (道) גבוהה עד שאי אפשר למדוד את קצהּ, עמוקה עד שאין לחקור את תחתיתה. היא עוטפת את השמים והארץ, מקבלת לתוכה כל מה שאין לו צורה. מקורה זורם ללא הפסקה, נובע בלי להתמלא. כשהיא עכורה, מתוך השקט היא מתבהרת; כשהיא מופעלת, השפעתה אינסופית. אין לה בוקר ואין לה ערב.
כאשר מבקשים לאחוז בה היא אינה מתמלאת אפילו בכף יד אחת; היא מצומצמת אך יכולה להתרחב, נסתרת אך יכולה להאיר, רכה אך יכולה להיות קשה. היא מכילה את היין ומולידה את היאנג, ומכוחה ניכרים שלושת האורות (שמש, ירח, כוכבים). ההרים מתנשאים ממנה, המעמקים נעשים עמוקים דרכה, החיות רצות מכוחה, הציפורים עפות בעזרתה, הקילין משוטטים בה, עוף הפניקס מרחף בה, והכוכבים נעים במסלולם מכוחה.״
(וונדזי, פרק 1)
הדאו אם כן איננו רק רעיון מופשט אלא הכוח שמקיים את העולם ואת חוקי המחזוריות של הטבע: השמש והירח, עונות השנה, הולדת היצורים והמשך קיומם. תנועתו מתוארת תמיד כזורמת, בלתי־פוסקת, כזו שמעניקה לכל דבר את מקומו מבלי להתערב במתרחש. זו יישות השוהה בריק נצחי והיא צופה במתרחש תוך שהיא מאפשרת את השתנותם של הדברים, אך יחד עם זאת כל הדברים נובעים ונשענים עליה כדי להיוולד, להתקיים ולמות. זו הנתינה האולטימטיבית שאיננה מתרוקנת כי היא בעצמה ריק מוחלט שמכיל את כל הדברים, את כל הפוטנציאל ואת כל מה שמבקש להתמלא ולכן אי אפשר לתאר אותה באמצעות תפיסה שכלית או בחמשת החושים.
״הדאו אינו ניתן לשמיעה - אם אתה חושב ששמעת אותו, זה לא הוא.
הדאו אינו ניתן לראייה - אם אתה חושב שראית אותו, זה לא הוא.
הדאו אינו ניתן לביטוי במילים - אם אתה חושב שתיארת אותו, זה לא הוא.
מי באמת יכול להבין את מהות הבלתי נראה, את הצורה שאין לה צורה?
לכן נאמר:
כאשר כולם יודעים מהו טוב - זה כבר לא טוב.
היודע האמיתי - אינו מדבר,
והמדבר - אינו יודע.״
(וונדזי, פרק 5)
הנושא הזה בא לתאר לנו את ההבדלים בין תפיסת השמיים והארץ ואת הפערים בין תפיסה ארצית, שכלית מעשית לתפיסה אינטואיטיבית תחושתית ועדיין הדאו (道) הוא הרעיון שמעבר לכל גישה רוחנית- שמיימית או ארצית- פרקטית, הוא האחדות שמאזנת את הניגודים וגם זו היוצרת את כל הקיים.
״היא מאזנת את היין והיאנג, מסדרת את ארבע העונות, מתאימה את חמשת האלמנטים, מרווה את הצמחים, חודרת למתכות ואבנים.
חיות גדלות וחזקות, פרוותיהן מבריקה;
ביצי הציפורים אינן נפסדות, עוברי החיות אינם נפלים;
אבות אינם דואגים לאבד את בניהם, אחים אינם בוכים על מות אחיהם, ילדים אינם יתומים, נשים אינן נותרות אלמנות.
אין קשת בענן נראית (סימן לפירוד בין שמים וארץ), אין גנבים ושודדים בדרכים - זהו פרי של ההתגשמות בסגולה.״
(וונדזי, פרק 1)
כל הדי האמירות הללו מציבים את גבול הידיעה: החכם האמיתי הוא מי שמבין שאי-הידיעה היא בעצמה תחילת הדרך לידיעה.
במקום לנסות להגדיר או להיאחז בדאו ישירות, החכם מחקה את מהלכו: הוא לומד מן השמים והארץ, מזהה את המחזוריות, מתנהל בפשטות ולא בעודף. ונדזי משתמש במטפורות טבע רבות כדי לתאר זאת: מים שקטים המשקפים בבירור, נהר עכור שאי אפשר לראות דרכו, סחלב נדיר המפיץ ניחוח גם אם איש אינו מבחין בו. כולן מלמדות עיקרון אחד: הטבע פועל בלא מאמץ וכל הנראה והמתקיים משקף את והדאו שנמצא ביסודו.
״החכם, אינו מכריח את הדברים,
אלא מכין את התנאים:
מי שרוצה דגים - יזרים מים לערוץ;
מי שרוצה ציפורים - יטע עצים;
המים נאספים - הדגים באים,
העצים גדלים - הציפורים נמשכות.
אין צורך לגרור את הדג לתוך המעמקים
ואין צורך לשאת את הקוף על גזעו;
פשוט מאפשרים ליצורים ללכת בעקבות נטייתם.
אדם הרוצה ללכת זקוק לקרקע שהוא אינו דורך עליה;
אדם הרוצה לדעת זקוק למה שאינו יודע עדיין.
המים נעשים צלולים כאשר הם שקטים,
הצלול מביא ליישור,
היישור מביא לפשטות,
והפשטות מגלה את צורת הדברים.
העלים נושרים מפני שהרוח מטלטלת אותם,
המים נעכרים מפני שחפץ מפריע להם.
החרב חותכת רק משום שהושחזה;
הקשת יורה רק בזכות המתיחה;
הסוס רץ אלפי מילים אך אינו עף;
הצייד צד ארנב ערמומי ואז מבשל את הכלב שצד בשבילו.
כאשר הציפור הגדולה נכחדת הקשת הטובה נגנזת.
כאשר ההצלחה באה על החכם לסגת.
כך דרכם של השמים.
(וונדזי פרק 4)
2. האיזון בין יין ויאנג, ארבע העונות וחמשת היסודות- סדר הטבע כהתגלמות של הדאו
וונדזי (文子) מציג את הדאו לא רק כמקור ראשוני ומופשט, אלא גם כעיקרון שמסתדר ומתבטא דרך חוקי הטבע: יין ויאנג, עונות השנה, חמשת היסודות, ואפילו מחזורי החיים של האדם.
כפי שנאמר:
״לפני שנוצרו שמיים וארץ היה הכול עמוק, מסתורי, בלתי מובחן, שקט וצלול.
החומר הכבד והעכור נעשה ארץ, העדין והזך נעשו השמיים.
מכאן נולדו ארבעת העונות, ומכאן נחלקו יין ויאנג.
האנרגיה המעודנת יצרה את האדם,
האנרגיה הגסה - את החרקים.
הקשה והרך מאזנים זה את זה, וכך נבראו כל הדברים.״
(וונדזי, פרק 3)
מכאן מתבהר שהאיזון בין שמיים לארץ, בין רוך לקושי, בין אנרגיה עדינה לחומר גס ודחוס הוא זה שמאפשר את ההיווצרות של כל הדברים או במילים אחרות - כל דבר נוצר מחיבור של רוח וחומר.
האדם עומד בין שמיים וארץ והוא חוקר את עולמו הקרוב והנראה לעין כי הוא שורד בתוכו, ועדיין ראשו נישא אל השמיים כי שם נמצא העדין והוא מחפש את הדרך להימלט מן החומר הגס ( ארץ). האנרגיה הארצית היא דחוסה וכבדה ולכן הדברים בחומר נעים באיטיות- דבר המאפיין יין ( Yin - 陰 ). האנרגיה השמיימית נעה כחץ, היא קלה ותנועתית ואוורירית ולכן היא צלולה ומאפיינת יאנג - ( Yang- 陽).
לכן גם אם אנו עוסקים בקרוב- שמיים וארץ או רוח וחומר עדיין עלינו להרהר במה שנמצא מאחור כמוליד התנועות הרי מה שמתרחש מול עינינו אינו דבר מלבד השתקפות.
״כאשר אנרגיית השמיים יורדת, ואנרגיית הארץ עולה, היין והיאנג נפגשים, וכל הדברים שוכנים בהרמוניה. אז מתרומם ה״אדם האציל״ (君子), וה״אדם הקטן״ (小人) דועך - זו דרכם של שמיים וארץ. אך כאשר אנרגיית השמיים אינה יורדת ואנרגיית הארץ אינה עולה, היין והיאנג מתנתקים, הדברים אינם צומחים, והאנשים הנחותים עולים לגדולה בזמן שהאצילים נעלמים, התבואה מתייבשת, והדרך והמעלה נשמרות חבויות.
דרכה של השמיים היא להחסיר מן המלא ולהוסיף על החסר;
דרכה של הארץ היא להוריד את הגבוה ולהרים את הנמוך;
דרכם של הרוחות והאלים היא להשפיל את היהיר ולהרים את הצנוע;
דרכו של האדם היא לא ליטול מהמרבה אלא להעניק למי שחסר.
דרכו של החכם היא להציב עצמו במקום הנמוך ביותר, שבו אף אחד אינו יכול להתעלות עליו.
כאשר השמיים בהירים, האור שלהם מאיר את ארבעת הכיוונים; כאשר השליט חכם והשרים חכמים, הארץ כולה מצויה בשלווה. רק כאשר יש “בהירות בארבעה מישורים” - שמיים, ארץ, שליט ואדם, ניתן לשמר את הסדר לאורך זמן.
הדרך (道) היא האחדות של השמיים והארץ: השמיים נותנים את המידה, הארץ נותנת את התבנית, האחדות נותנת את ההרמוניה, והזמן מניע את התהליך כך נולדים כל הדברים.
הדרך הגדולה פשוטה וישרה, ואינה רחוקה מן האדם.
כאשר היא מתורגלת בתוך עצמו = מעלתו אמיתית;
כאשר היא מופעלת כלפי הדברים = מעלתו אינה מתכלה.
השמיים מכסים את כל הדברים ונותנים את חיותם, מעניקים ואינם לוקחים בחזרה. משום שהם נותנים ואינם נוטלים, הרוח והחיים עצמם שבים אליהם - זהו סוד ה”מעלה העליונה” (上德).
אין גבוה מן השמיים ואין נמוך מן המים שבביצות. השמיים מעל, המים מתחת החכם הולך בעקבות הדפוס הזה: הוא מכיר בהיררכיה, מבלי לערער את הסדר. כך העולם נשמר יציב.
הארץ נושאת את כל הדברים, מזינה אותם אך גם קולטת אותם בחזרה. זו “המעלה הנמוכה” (下德): היא נותנת, אך גם לוקחת. אולם מי שנותן ולוקח אינו מחזיק במעלה אמיתית; ולכן נאמר: “המעלה הנמוכה היא חסרת מעלה”.
כאשר הארץ מבוססת, העולם שוקט. כשהאדמה יציבה ועבה, כל הדברים נאספים אליה. כיוון שהיא רחבה ומכילה, אין דבר שאינו מוצא בה מקום. זו דרכה של הארץ ולכן היא נמשכת לאורך זמן.
החכם מחקה זאת, ולפיכך מעלתו מסוגלת להכיל הכול.
כאשר היין (陰) נכנע ליאנג (陽), הדברים משגשגים; כאשר היאנג נכנע ליין, הדברים שוקעים.
כשהשגשוג מושלם כל היצורים נהנים; כשההרמוניה מושלמת כל היצורים חיים בשלווה; כשהשלווה מתקיימת כל הדברים מסודרים ומאוזנים. אך כאשר היין מזיק ליאנג והאור כבה, השגשוג נפסק, האנשים הקטנים עולים לגדולה, והאצילים בורחים מפני האסון כך פועלת דרכה של השמיים.
כאשר אנרגיית היאנג נעה כל הדברים גדלים באיטיות ובשלווה; ולכן החכם הולך בעקבות תנועת היאנג.
מי שנוהג על פי טבע הדברים הדברים עצמם ייטיבו עמו;
מי שנלחם בטבע הדברים הדברים עצמם יתנגדו לו.
כאשר המים בשדות שופעים, הדברים גדלים במידה נכונה;
כאשר המים אוזלים, הצמיחה נפסקת. אם אין גשם, הארץ גוועת.
היאנג עולה ויורד חליפות, ולכן הוא מקורם של כל הדברים. דווקא מפני שאינו נאחז בשום צורה אחת, הוא יכול להתחיל מחדש, ושוב ושוב ולכן הוא נצחי. היכולת לחזור על ההתחלה היא סוד החיים עצמם.
כאשר היאנג נעלם, הדברים נחלשים; כאשר היין נעלם, הדברים מתייבשים. לכן, אם המלכים והשליטים הולכים בעקבות “דרך היאנג” כל הדברים משגשגים; ואם הם הולכים בעקבות “דרך היין” הארץ נשחתת.
כאשר הרעם מתעורר, הדברים נפתחים; כאשר הגשם מרווה, הדברים משוחררים; כאשר החכם הגדול פועל, הוא דומה לכך - הוא מניע את הדברים מבלי להכריחם. החכם אינו מנסה “לדחוף” את הדברים למצבם הנכון; הוא מאפשר לתהליכים להתרחש במקצבם. הוא משווה עצמו לפעולת הטבע, שבה יין ויאנג רוקדים בהרמוניה מתמדת.
כאשר האש בוערת, היא צריכה עצים;
כאשר האדם החכם מדבר, דבריו מבוססים על אמת.
כשיש אמת - הדברים מתממשים מעצמם.
לבסוף, נאמר: “החכם נושא את דרכו פנימה, מעניק מבלי לקחת, נענה מבלי להכריז ולכן מעלתו אינה כלה לעולם.”
(וונדזי, פרק 4)
וונדזי מדגיש כאן שהרמוניה קוסמית אינה רק עניין של טבע ותנועות, אלא גם מפתח לסדר חברתי: כאשר היין והיאנג מאוזנים, גם המנהיגות נוהגת נכון והחברה יציבה; כשהם מופרעים, החברה מתפרקת. לצד זה, מופיעה גם ההבנה של חמשת היסודות (מים, עץ, אש, אדמה, מתכת) כמערכת של איזונים ותלות הדדית. לא יסודות נפרדים אלא רשת דינמית שמחזיקה את העולם:
חמשת היסודות והכוחות - מים, עץ, אש, אדמה, מתכת מקיימים מעגלי הזנה, הרס, בקרה והעלבה והם נראים כמתנגדים זה לזה, אך למעשה הם תלויים זה בזה. הם מייצגים תנועה, צבע, עונה, תכונות אופי, ריח, טעם, ועקרונות מובילים. - אפשר לקרוא כאן בהרחבה.
״כמו מחזור שנים־עשר החודשים,הכל סובב במעגל, שב וחוזר, אינו מתחיל ואינו מסתיים.
חמשת הכוחות - מים, עץ, אש, אדמה, מתכת -נראים כמתנגדים זה לזה, אך למעשה הם תלויים זה בזה.
הדאו יוליד את כל הדברים,
העקרונות שלו מסודרים בתוך היין והיאנג,
מתגלמים בארבעת העונות,
ומתפרשים לחמשת היסודות,
כך שכל אחד מוצא את מקומו
והכל נע בהרמוניה עם הזמן.
כאשר יש סדר שכזה, החוקים יציבים,
אין צורך בכפייה,
אין צורך במאבק.
לכן, אף שהדאו אינו עושה דבר,
הכל נעשה מאליו.
ואף שהוא אינו מבקש דבר,
הכל מתקבל מעצמו.
מכאן אנו יודעים:
דווקא משום שהדאו אינו פועל בכפייה,
הוא מביא את התועלת הגדולה ביותר.״
(ונדזי, פרק 6)
מכאן עולה שדווקא משום שהדאו אינו כופה דבר אלא כולל גם את המנוגד והשלילי כחלק מהשלם, הוא יוצר הרמוניה אמיתית שבה כל דבר מוצא את מקומו, והחיים מתנהלים מאליהם וכך האדם זוכה לתועלת הגדולה ביותר.
לבסוף, וונדזי מחבר את חוקיות הקוסמוס אל האדם עצמו. התבנית של שמיים וארץ חוזרת בגוף האנושי: האדם, אינו יצור נפרד מן הטבע אלא בבואה שלו. כשם שהדאו מאזן שמיים וארץ, כך גם שמירה על איזון פנימי בין איברים, רוח וחומר, שמיים וארץ, גוף ונפש היא זו שמבטיחה בהירות, בריאות ואריכות ימים.הדאו מתגלה כאן לא רק כמקור נשגב אלא ככוח שנוכח בכל פרט של המציאות. יין ויאנג, מחזורי עונות, חמשת היסודות והגוף האנושי -כולם ביטויים של אותו סדר אחד. וזה הבסיס הכי חשוב גם לרפואה הסינית.
״כאשר הגוף מתגבש - חמשת האיברים מתעצבים:
הכבד שולט בעיניים, הכליות באוזניים, הטחול בלשון, הריאות באף, והכיס מרה בפה.
החוץ הוא החיצון (表), הפנים הוא הפנימי (裏).
הראש העגול מדמה שמיים, הרגליים המרובעות את הארץ.
כשם שהשמיים כוללים ארבע עונות, חמשה יסודות, תשע חלוקות ושלוש־מאות־ושישים ימים,
כך באדם: ארבע גפיים, חמישה איברים פנימיים, תשעה פתחים, ושלוש־מאות־ושישים מפרקים.
בשמיים - רוח, גשם, קור וחום.
באדם - לקיחה ונתינה, שמחה וכעס.
הכיס מרה כעננים, הריאות כאוויר, הטחול כרוח, הכליות כגשם, הכבד כברק. האדם מקביל לשמיים ולארץ, והלב הוא אדונם.
הדם והצ׳י הוא פריחתו של האדם, האיברים - תמציתו.
כאשר הדם והצ׳י נאסף פנימה ואינו מתבזבז - החזה והבטן מלאים, התאוות מעטות.
כאשר התאוות מעטות - האוזניים והעיניים צלולות, השמיעה והראייה חדים. זה נקרא בהירות.
כאשר חמשת האיברים כפופים ללב ואינם נפרדים הרוח מתגברת, ההליכה ישרה, הרוח החיונית שופעת ואינה מתפזרת:
אזי בשמיעה אין מה שלא יישמע,
בראייה אין מה שלא ייראה,
במעשה אין מה שלא יושלם.
כך פורענות אינה מוצאת דרך לחדור, ועצב אינו שולט.
אבל מי שמבקש יותר מדי זוכה במעט;
מי שחושב שהוא רואה הרבה יודע מעט.
הפתחים הם חלונות הרוח, הדם והצ׳י הם שליחי האיברים.
כאשר האוזניים והעיניים שוקעות בקולות וצבעים האיברים מיטלטלים, הדם והצ׳י נשטף ואינו נח, הרוח דוהרת ואינה נשמרת.
אזי גם אם פורענות וברכה יופיעו כהר - אי אפשר להכירם.
לכן החכם אוהב ואינו עובר גבול.
כאשר החכם גורם לאוזניים ולעיניים להיות בהירים, עמוקים, בלתי נמשכים לפיתוי, והמחשבה שומרת על שקט וטוהר, התאוות מעטות, האיברים שקטים, הרוח שומרת פנימה ואינה מתבזבזת
אז יכול לראות מעבר לעבר, לתפוס את העתיד, להבין ברכה ואסון.
אבל ככל שאדם מרחיב את מבטו החוצה, כך ידיעתו נעשית פחותה.
לכן יש לשמור שהרוח לא תתפזר החוצה.
חמשת הצבעים מבלבלים את העיניים ועושים אותן עיוורות.
חמשת הצלילים מבלבלים את האוזניים ועושים אותן חרשות.
חמשת הטעמים מבלבלים את הפה ומולידים פצעים.
הרדיפה אחר עונג מבלבלת את הלב ועושה את ההליכה תועה.
התאוות מפזרות את האנרגיה; אהבות ושנאות מתישות את הרוח.
אם לא מסלקים אותן הרצון הולך ונשחק.
למה האדם אינו מגיע לאריכות ימיו? משום שעודף ההיאחזות בחיים גוזל את חייו.
דווקא מי שאינו אוחז בחיים זוכה לאריכות ימים.
השמיים והארץ נעים ומתקשרים, כל הדברים נאספים לאחד.
מי שיודע את האחד אין דבר שאינו יודע.
מי שאינו יודע את האחד אין דבר שיוכל לדעת באמת.
אני חי בתוך העולם וגם אני אחד מהדברים, והדברים הם דברים.
כיצד יוכל דבר לשפוט דבר?
האם אפשר לרדוף חיים? לא.
האם אפשר לשנוא מוות? לא.
אין לשנוא את הנבזה, ואין לשמוח בנכבד.
קבל את מה שניתן, היה שליו, אל תדחוק -זהו שיא האושר.
(ונדזי פרק 3)
בכך ונדזי מבקש להראות שהאדם הוא מיקרוקוסמוס של הקוסמוס: כשם שהדאו מחולל את השמים, הארץ, העונות והיסודות כך הוא מחולל גם את מבנה האדם, את איבריו ואת מחזורי חייו.
שמירה על איזון פנימי, צמצום תאוות ושקט נפשי אינם רק דרך רוחנית, אלא תנאי לבריאות, לבהירות ולאריכות ימים. על האדם לדעת את עצמו ואת מקורו, עליו לצמצם את תשוקותיו ואת הנהיה שלו אחר תענוגות שמרוקנים אותו, וזה מאפיין את הנהייה אחר החומר, התוצאה, והנראה כאשר האמת היא פשוטה ורק זקוקה להכרה.
כך, מהקוסמוס ועד לגוף האדם, ונדזי מלמד שהאיזון הפנימי והחיצוני הוא ביטוי של הדאו - מקור החיים והסדר האמיתי
3. וו-ווי (無為, אי-עשייה) כפרקטיקה אנושית - לחיות בהרמוניה עם הסדר-לא להיאבק בו
וונדזי (文子) מתאר את וו־ווי (無為, אי-עשייה) כאחת התובנות המרכזיות ביותר של הדאו. אולם חשוב להדגיש: אין הכוונה לעצלות או פסיביות, אלא לפעולה שאינה כופה דבר - פעולה המתבצעת מתוך הרמוניה עם הסדר שכבר קיים בטבע או רעיון ״כך מעצמו״.
“מה שנקרא אי-עשייה - אין פירושו שאם מושכים אותך אינך בא, או שדוחפים אותך אינך הולך… אין פירושו להיות קפוא או סגור.
אי־עשייה איננה עצלות ואינה פסיביות. פירושה הוא:
שהרצון האישי אינו נכנס לדרך הציבורית,
שהתשוקות אינן שולטות בדרכי הצדק,
שהמעשים נעשים על פי עקרונות הטבע,
והפעולות נובעות מההזדמנויות שכבר קיימות.”
(וונדזי, פרק 6)
הוו־ווי הוא, אם כן, אמנות ההתאמה, התמזגות עם היש: החכם אינו ממציא סדר חדש אלא מזהה את התנאים שכבר מצויים ופועל דרכם. הוא משתמש במים כדי לשוט בסירה, בעגלה כדי לנוע בבוץ, בגלגלות כדי לטפס על ההר. בקיץ הוא פותח נחלים, בחורף הוא אוגר אגמים. כל פעולה נובעת מן הזמן והמקום, בלי מאבק מיותר.
ברובד האישי, וונדזי מתאר את החכם כמי ששומר על ריקות פנימית ושקט נפשי. הוא אינו נאחז בהצלחות ואינו מתפאר בהן, אינו נבהל מכישלונות ואינו נאחז בשמות ובכיבודים. הוא מבין שצער ושמחה, אהבה ושנאה, שמחה וכעס - כולם עיוותים של הסגולה (德), ולכן הוא אינו מניח להם למשול בליבו. בחייו הוא הולך עם מהלך השמים ובמותו הוא מתמזג עם השינוי של הדברים.
״החכם זורם עם הכיוון של מה שכבר פועל ולא מנסה לכפות סדר מלאכותי.
כאשר משהו קורה -הוא אינו נאחז.
כאשר פעולה מצליחה - הוא אינו מתפאר.
כאשר שם נבנה - הוא אינו מחזיק בו.
הכול נעשה בהתאם למה שכבר יש - לא על ידי כפייה, אלא על ידי התאמה.
החכם אינו מתבייש אם מעמדו נמוך,
הוא רק מצטער אם הדרך (道) אינה מיושמת.
הוא אינו מודאג אם חייו קצרים,
הוא רק דואג אם העם שרוי בעוני.
ולכן הוא שומר על ריקות פנימית
ועל ווּ - ווֵי אמיתי:
הוא מחזיק בפשטות (素),
רואה את העולם העירום (樸),
ואינו מתערבב עם עודף, רעש, ומלאכותיות״
(וונדזי פרק 6 )
ברובד החברתי־שלטוני, וו-ווי הופך לעקרון הנהגה: השליט הנאור אינו נשען על תחבולות או על חוקים קשוחים. הוא אינו מחלק מתנות ללא מידה וגם לא מעניש באכזריות ללא גבול, משום ששני הקצוות מולידים שחיתות וכאוס. תחת זאת הוא שומר על פשטות, על צלילות ועל שקט וכך הסדר החברתי נובע מאליו. כאשר האנשים יודעים שהפרס והעונש נובעים ממעשיהם ולא מרצון שרירותי של השליט, החברה מתארגנת מעצמה בהרמוניה.
״השליט העליון (帝者) נקרא בשם אך איש אינו יודע את מהותו.
השליט העליון נעלה בזכות סגולתו (德),
המלך הרגיל נשען על הצדק (義),
והשליט הכוחני נשען על הכפייה (理).
דרכו של החכם היא אחרת:
הוא אינו מחזיק בבעלות על הדברים;
רק כשהדאו נסוג - הוא נאלץ להסתמך על חוכמה,
כשהסגולה נחלשת - הוא נשען על כוח,
וכשהאור דועך - הוא נזקק לחקירה ופיקוח.
אבל, מי שמנהל על פי תחבולות וחוכמות לבו נעשה טרוד ומבולבל.
מי שמנהל על פי עונשים וחוקים קשים העם ישנא אותו.
ומי שמרבה בפיקוח ושיפוט, העם יתחיל להעמיד פנים שהוא טוב,
בעוד שהשחיתות תתרבה מתחת לפני השטח.
לכן, החכם מתבונן בשמים ובארץ
ומכוון את עצמו עם השינויים של הטבע.
סגולתו מחבקת את העולם כמו שמים,
ומחזיקה בו כמו הארץ.
הוא הולך עם עונות השנה
ונותן קיום וברכה לכל היצורים.
הדאו מוליך את המנהיג להיות שקט כמו דמות של מת- יציב, מרומם, חבוי ועמוק, ובכל זאת כל העם נהנה מברכתו.
כאשר מנהיג אחד מתנהל בדרך הדאו הברכה מתפשטת לכל,
והיא אינה נגרעת כאשר חולקים אותה.
אבל אם המנהיג טועה באחת משתי הדרכים:
או שהוא נדיב מדי ללא מידה,
או שהוא אלים מדי ללא גבול
הוא סוטה מהדאו.
הנדיב יתר על המידה:
מחלק מתנות, מעניק עושר ודרגות גבוהות בלי קשר למעשים.
כך, השרים מתרגלים לחיות על חשבון הציבור,
והעצלנים מטפסים למעלה מהר מדי.
הכוחני יתר על המידה:
מעניש חפים מפשע, הורג אנשים בלי משפט, מעניש צדיקים ושומרי דרך. כך, האנשים הישרים חדלים לשאוף לטוב, והעבריינים מתחזקים.
לכן, מנהיג שמעניק יתר על המידה מייצר שחיתות;
מנהיג שמעניש יתר על המידה מייצר כאוס.
שחיתות וכאוס יחד סימן מובהק למדינה שהולכת אל חורבן.
דרכה של המלכות האמיתית (王道):
לעסוק בעניינים בלי לנסות לשלוט בהם.
ללמד את העם בלי מילים.
לשמור על שקט, צלילות, ואי־תזוזה.
לפעול על פי העיתוי הנכון.
להעמיד את האנשים בעשייה,
אך לא להתעייף בפיקוח.
לתכנן בלי לטעות.
לפעול בלי חריגות.
לדבר בלי קישוטי לשון.
להתנהל בלי הפגנתיות חיצונית.
לנוע עם השינויים,
להתאים את המעשה לזמן,
לא לאהוב ולא לשנוא,
לא לכעוס ולא להתלהב.
כל שם יקבל את משמעותו מעצמו, כל דבר ימלא את תפקידו מעצמו.
כאשר מניחים לדברים להתהוות בטבעם, הם מתיישבים זה עם זה.
אבל מי שמנסה לכווץ את הטבע -הורס אותו.
ומי שמנסה לקשט את הטבע -בוגד בו.
הדאו של השמים פועל בשקט גמור:
אין לו צורה,
אין לו גבולות,
אין מידה לגדולתו,
אין סוף לעומקו.
הוא נמצא תמיד בתנועה, מתגלגל, משתנה, ואין חכמה שתוכל ללכוד אותו. הוא פועל ככוח נסתר, נושא את הכל, ויודע להתאים את עצמו לכל מצב. ולכן, כאשר המנהיג שומר לב פנוי ורצון שאינו נאחז, צלול ואינו חשוך, השרים מתכנסים סביבו מעצמם, החכמים והטיפשים, הנעלים והפשוטים כל אחד מהם מגלה את יכולתו.
כך מוצא המנהיג את דרכו לשלוט בשרים, והשרים מוצאים את דרכם לשרת את המנהיג.
כשהיחס הזה שלם המדינה יציבה והדרך ברורה.״
(ונדזי פרק 6)
לבסוף, וונדזי מדגיש שהוו-ווי איננו עקרון מופשט בלבד אלא דרך חיים שלמה: החכם הולך עם מהלך השמים ונח במעמדו, אינו נסחף בצער או בשמחה, באהבה או בשנאה, אלא נותן לדברים להתגלגל כפי שהם. במנוחה הוא מתאחד עם היין, בתנועה הוא נישא עם הגלים של היאנג, ובכל עת הוא שומר על ריקות פנימית שמאפשרת לו לענות ל״יש״ מתוך ה״אין״.
כך מתברר שוו-ווי הוא לא חוסר עשייה אלא עשייה שאינה כופה דבר: לשוב אל המקור, להיות ריק ושקט, לפעול מתוך התאמה טבעית. בדומה לנגן שמבין שהמיתר הוא רק כלי ולא המוזיקה עצמה, כך גם החכם מבין שהטכניקה והחוקים הם שלד בלבד - ההרמוניה האמיתית נוצרת בשקט ובריקות שבתוכה כל דבר נולד.
במבט זה, וו-ווי הופך למפתח כפול: ברמה האישית -לשקט נפשי, חיבור פנימי, ידיעת המקור ולבריאות ולאורך ימים; וברמה החברתית -לשיקוף לסדר שנובע מאליו, מבלי להכביד על העם בחוקים ובתחבולות. החכם אינו נאחז בשום דבר, אינו רודף אחרי תועלת מיידית, ומבין שברכה ואסון מתחלפים זה בזה. דווקא מתוך הריקות והשקט, הדברים מתיישרים מעצמם, והחיים חוזרים לזרימתם הטבעית.
״הפעמון הגדול משמיע קול, ובכך שוחק את עצמו.
הנר מאיר את דרכו, אך נמס בלהט עצמו.
פסים על עור הנמר והברדלס הם שמושכים את הציידים לכוון אליהם את חיציהם.
זריזות הקוף והגיבון הן שמביאות את הציידים להעמיד להם מלכודות.
לכן:
מי שסומך על אומץ־לבו ותקיפותו - מוצא את מותו.
מי שמתפאר בחכמתו ויכולת הוויכוח שלו - סופו להיכשל.
אפשר להשתמש בשכל כדי לדעת;
אך אי־אפשר להשתמש בשכל כדי לדעת שאינך יודע.
מי שהוא אמיץ רק ביכולת אחת,
או חד־לשון במילה אחת,
יכול להתווכח על פרט קטן אך לא יוכל להתמודד עם ריבוי האפשרויות.״
(ונדזי פרק 4)
וונדזי (文子)- הממד החברתי־פוליטי- הנהגה על פי הדאו
1. דרגות השלטון וההבחנה בין סוגי שליטים
וונדזי פותח את הדיון הפוליטי שלו במיון של ארבעה סוגי שליטים, סדר שמלמד על מדרגות של הנהגה מן העליונה ביותר ועד לנמוכה ביותר.
״יש ארבעה אופנים לשלטון:
הקיסר (帝者) - מאחד את עצמו עם הטאי־יי (האחדות הגדולה).
המלך (王者) - פועל לפי חוקי היין והיאנג.
השליט בכוח (霸者) - נשען על מחזורי ארבע העונות.
השליט הרגיל (君者) - נשען על שש התקנות (מערכת חוקים נוקשה).״
(ונדזי, פרק 7)
הקיסר האמיתי, זה שמאוחד עם הטאי-יי (האחדות הגדולה), אינו זקוק כמעט לשום מנגנון חיצוני של שליטה: הוא משקף בגופו ובמעשיו את הדאו עצמו, ולכן ההנהגה נובעת ממנו מאליה.
המלך, שמדרגתו נמוכה יותר, שומר על האיזון בין יין ליאנג - סדר תקין, אך תלוי עדיין בחוקיות קוסמית חיצונית.
השליט בכוח, לעומת זאת, מחקה את העונות - יש בו סדר, אך הוא נשען על תזמון חיצוני ולא על הרמוניה פנימית; הוא שולט באמצעות כוח ועוצמה.
ברמה הנמוכה ביותר נמצא השליט הרגיל, הנשען על מערכת של חוקים ותקנות נוקשות. זהו שלטון שמתרחק מן הטבע ומן הדאו, ומנסה להחזיק חברה באמצעות כפייה חיצונית בלבד.
כך מציב וונדזי היררכיה ברורה: ההנהגה אינה נמדדת בכוח או בחוקים, אלא ביכולת להתאחד עם המקור, לשקף את הסדר הקוסמי, ולתת לדברים להתנהל מעצמם.
2. שחיתות ושקיעת הדאו
וונדזי מתאר את עידני השחיתות כזמנים שבהם השליטים נוטשים את הדאו, והעולם כולו נשבר בעקבותיהם. במקום לפעול בהרמוניה עם הטבע, הם כופים את רצונם על הארץ ועל העם, וגורמים להרס כפול -גם קוסמי וגם חברתי.
״בעידנים של שקיעה, כאשר השליטים כבר איבדו את הדרך,
הם חופרים הרים וסלעים, שולפים זהב ויהלומים,
כורים פנינים ואבנים יקרות, ממיסים נחושת וברזל
ובכל זאת העולם איננו משגשג.
הם חותכים רחם ומקריבים עוברים, שורפים שדות פולחן עתיקים,
הורסים קנים ושוברים ביצים, עד שגם הפניקס אינו עף עוד,
והקִירִין (חיה מיתית קדושה) אינו מטייל בינינו.
הם בונים במות עץ עצומות, שורפים יערות כדי לצוד,
מייבשים אגמים כדי לדוג, מערימים אדמה כדי להקים גבעות,
חופרים בארות לשתייה, חוצבים נחלים ומכינים מהם בריכות,
בונים חומות וערים להגן על עצמם, ולוכדים חיות כדי להחזיקן בשבי.
אבל כל זה מערער את הסדר הקוסמי:
היין והיאנג משתבשים, עונות השנה מתבלבלות,
רעמים פוגעים והורסים, ברד וכפור מזיקים,
כל היצורים נובלים ומתים בטרם עת,
מחצית האדמה שוממה.
אפילו בקיץ - העשב והעצים מתייבשים.
הנהרות הגדולים מתייבשים,
והמים אינם זורמים עוד.
השליטים מחלקים את ההרים, העמקים, הנהרות והאגמים,
קובעים גבולות ושטחי בעלות, מונים אנשים וקובעים את מספרם,
בונים מחסומים ומכונות להילחם באויבים,
קובעים חוקים של מעמדות, צבעים ותלבושות,
מבדילים בין עשירים לעניים,
ומחלקים פרסים ועונשים ללא קשר לזקנה, לחוכמה או לערך של האדם.
וכך, כשהכול נשלט בכוח ובשליטה,
נולדים:
מלחמות, סכסוכים, מריבות, הרג אכזרי של חפים מפשע,
ענישה של נקיים, והעולם כולו מתמלא בבלבול, אלימות והרס.”
(וונדזי, פרק 10)
כאן מתוארת בבירור הקשר הישיר בין פעולות האדם לבין סדרי שמיים וארץ, הסטייה מדרך הדאו ואובדן הדרך בשל עודף חמדנות, תשוקות ושכחת העם והמדינה. השליטים חיים למען עצמם ומאבדים את הקשר והאיזון עם הטבע, הקיים והדברים וזה מוביל לתוהו ובוהו.
התוצאה היא התפרקות טוטאלית של מוסדות המדינה ושל חיי החברה: המשפחות מתרחקות, השרים מטעים את השליט, העם חי בפחד, העונשים נעשים אכזריים, המלחמות מתרבות, וזקנים, נשים וילדים מתים ברעב ובחורבן.
ונדזי מציב כאן תבנית מחזורית: כל אימת שהשליטים שוקעים בשחיתות ובכפייה, העולם נכנס למשבר עמוק. אבל דווקא אז מתעוררת מחדש הקריאה אל הפשטות, אל החזרה לדאו, ודרכו הסדר מתחדש, וחוזר חלילה.
״בזמנים של משבר כזה, קמים לפתע החכמים והקדושים:
הם נושאים את הדאו מחזקים את האנושיות והצדק, מאחדים את הקרובים ואת הרחוקים
הקרובים בזכות חכמתם, הרחוקים בזכות חסדם.
הם מאחדים את הארץ כולה, מכוננים סדר חדש, מגרשים את הרשעים ואת המלשינים,
מסלקים חוקים אכזריים, מבטלים גזרות מיותרות, מונעים שמועות ושחיתות,
סוגרים את שערי המפלגות והסיעות, ומפסיקים את הפיצול בין קבוצות.
הם מפנים את דרכם חזרה אל הטבע:
מבקשים את הפשטות, מסלקים את המותרות, מדכאים את ההתחכמות, ומאפשרים לכל הדברים לחזור לשורשם.
החכם אינו יוצר את הזמן, אבל הוא יודע לזהות את הרגע
ולא מפספס אותו.
ולכן, כאשר הזמן נכון החכמה יכולה להציל את העולם.”
(וונדזי פרק 10)
3. אסטרטגיה וניצחון מתוך אחדות הניגודים
וונדזי מדגיש שגם בתחום הצבאי והמדיני אין ניצחון אמיתי בכוח בלבד, אלא ביצירת איזון נכון בין הניגודים. ניהול מלחמה הוא המשך של ניהול מדינה. אם אין סדר פנימי, אי אפשר לנצח מבחוץ. החכם האמיתי יודע שהעליונות מושגת לא בכפייה אלא בהבנה של מחזורי הניגוד, ודווקא דרך התאמה לאיזון הזה ההצלחה יכולה להופיע. כאן יש תיאור כאוטי של התנהלות אנושית שמובילה להידרדרות מוסרית, אכזריות, כאב וסבל. כיצד השקיעה המוסרית והאנושית מתחילה מלמעלה- מאיבוד הדרך (הדאו) של השלטון והמנהיג ומחלחלת דרך השכבות השונות אל תחתית הקיום ומרסקת את המרקם האנושי והחברתי של מדינה וחברה מתוקנת עד לחזרה לסדר הדברים. הכל מחזורי וחוזר על עצמו.
״כאשר העולם עומד לאבד את חיותו ואת תמצית החיים,
זה דומה לרוח קרה עכורה שעולה ממעמקים:
השליטים עיוורים, חסרי בהירות;
הדרך (דאו) ננטשת ואינה נוהגת עוד;
הסגולה (דה) מתכלה ואינה ניכרת.
מעשי האדם עומדים בסתירה לשמים,
הפקודות שניתנות מנוגדות למחזורי ארבע העונות;
האביב והסתיו מאבדים את איזונם,
הקוסמוס מאבד את חיוניותו,
והאדם חי בתוך עולם שאיבד את חסדו.
השליטים יושבים במקומם אך אינם בטוחים,
השרים והאצילים מסתתרים ואינם מעיזים לדבר,
הפקידים והמושלים רק מחזקים את דעת השליט,
ומשחיתים בכך את סדרי העולם.
בני משפחה מתרחקים זה מזה,
אנשים נוהגים בצביעות,
רשעים מתחנפים בסתר,
קושרים מזימות,
ומטעים את השליט כדי לשרת את האינטרסים שלהם.
בכך קורה שהמלכים והשרים מתרחקים,
המשפחה מתפוררת,
הסולידריות החברתית נעלמת.
אין צמיחה בשדות,
אין תנועה חופשית בדרכים,
העושר מצטבר בידי מעטים אך הכבוד נרמס, והבתים מתרוקנים.
הניחושים, הקמעות והנבואות מתרבים, והעם חי בחרדה וחוסר יציבות.
המדינות אינן פועלות עוד כאחד, כל שליט קובע חוקים משלו,
החברה מפוצלת, והשורשים נחתכים - המהות ננטשת.
אז מגיעות תקופות של ענישה אכזרית:
המציאו את חמשת העונשים, חותכים, חורטים, קוטעים,
מתווכחים על זוטות ובינתיים נשחטים המונים.
בגלל כבוד, המלכים מעלים צבאות, מתקיפים ערים, הורגים ללא אבחנה, מפעילים מכונות מצור כבדות, והררי גופות נערמים.
זקנים, נשים, ילדים - מתים מרעב ומקור, והמתים אינם ניתנים עוד לספירה.
מאותו רגע, העולם אינו שב עוד לשלווה:
האדם איבד את טבעו, החיים והמנהגים מתפרקים.
אבל,
“מי שמנהל מדינה צריך לעשות זאת באמצעות מדיניות חכמה,
ומי שמנהל מלחמה באמצעות תחבולות ודרכים מיוחדות.
תחילה עליך להקים מדיניות שאי־אפשר להביס ואחר כך, ורק אחר כך,
לבקש ניצחון על אויבים.
לתקוף אחרים כאשר מדינתך עצמה טרם מסודרת, זה כמו להשיב אש באש או מים במים: שני דברים דומים אינם יכולים לשלוט זה בזה.
לכן, החכם משתמש בשוני כדי לנצח, לא בדמיון:
כאשר הניגודים מאזנים זה את זה, כמו מים מול אש,
או מתכת מול עץ, כך מתקבלת עליונות מלאה,
ולא משנה היכן אתה נמצא הניצחון מובטח.
לכן:
כאשר הסגולה (德 דה) של הצבא שווה,
הרבים ינצחו את המעטים.
כאשר הכוח שווה, החכמים ישלטו בטיפשים.
וכאשר החכמה עצמה שווה, אלה שמבינים את המספרים ואת החישובים יכבשו את מי שאינו מבין.”
( וונדזי פרק 10 )
4. תפקיד השרים והיחסים עם השליט
הסדר אם כן נבחן ברמה הקוסמית אך ונדזי מבהיר שהסדר המדיני נשען לא רק על השליט אלא גם על תפקודם של השרים. כאשר כל אחד ממלא את תפקידו במקומו הטבעי, נוצר איזון והרמוניה; כאשר השליט והשרים מנסים ללכת באותה דרך - התוצאה היא כאוס כי גם ביניהם חייב להישמר הניגוד (דעות, רעיונות ופעולות) ולהיפגש באחדות.
״דרך השרים (臣道) - כשהם דנים בעניינים, עליהם להיות ראשונים להציע את הפתרון, לשמור על תפקידם ולהבחין בין תחומי הסמכות, וכך אפשר להקים הצלחה אמיתית.
משום כך, אם השליט והשרים הולכים בדרכים שונות - יש סדר.
אם הם הולכים באותה דרך - יש בלבול וכאוס.
כל אחד צריך לדעת את מקומו ולפעול בתחום שלו.
אם לכל אחד יש את מקומו, העליונים והתחתונים יכולים לשרת זה את זה בהרמוניה.
לכן, הענף לא יכול להיות גדול יותר מהגזע, והקצה לא יכול להיות חזק יותר מהשורש. במילים אחרות : יש היררכיה טבעית שבה קטן וגדול, כבד וקל מאזנים זה את זה.
מי שמחזיק בעוצמה ובסמכות -מה שהוא מחזיק בידיו קטן, אבל מה שמונח על כתפיו עצום.”
(וונדזי, פרק 9)
בכך מראה וונדזי כי יחסי שליט- שרים אינם סימטריים אלא משלימים. השרים נדרשים ליזום ולייעץ, אך לא לתפוס את מקומו של השליט; השליט נדרש לשאת על כתפיו את האחריות הכוללת מבלי לשקוע בפרטים. רק כאשר מתקיים איזון זה נשמרת היציבות המדינית.
5. פשטות, חקלאות והנהגה על פי דפוסי הטבע
בכתבי וונדזי, הפשטות אינה סתם מעלה אישית אלא עקרון יסוד של הנהגה. שליט חכם לא בונה מערכת מלאכותית ומסובכת של חוקים, עיטורים ומותרות אלא מחקה את הטבע ומתחבר אל רוח הדאו ומציב דפוס פשוט ומשמש דוגמא אישית לעם. כשזה לא מתקיים ונדזי מתאר מצב שבו כאשר יש כאוס וכל דבר נעשה מלאכותי ומופרז התוצאה היא שוב כישלון מוסרי ואובדן הדרך.
״דרך ניהול המדינה היא זו:
למעלה - אל ירבו חוקים נוקשים,
בקרב הפקידים - אל ירבו עיסוקים מסובכים,
בקרב אנשי המעלה- אל יהיו מנהגי צביעות,
ובקרב בעלי המלאכה - אל ירדפו אחר תחכום מיותר.
העניינים צריכים להתנהל בפשטות, בלא להטריד,
הכלים צריכים להיות שלמים ושימושיים, בלא קישוט יתר.
אך בעידן של כאוס, המצב שונה:
אנשים מתחרים בלהיראות ״טובים״ ומזויפים במעשיהם,
אנשי טקס מתגאים בהעמדת פנים,
המרכבות מעוצבות בעיטורים מופרזים,
הכלים מלאי גילופים וקישוטים,
רודפי העושר נלחמים על חפצים נדירים,
וחכמי מלים מרבים ויכוחים ומעכבים הכרעות
תורמים יותר לבלבול מאשר לסדר.
בעלי המלאכה יוצרים כלים משוכללים מדי,
לוקח שנים להשלימם,
ובסוף הם לא משרתים את המטרה.
לכן נאמר בחוקי שן-נונג (神農),אבי החקלאות:
אם הגבר החזק אינו חורש - יהיו רעבים בעולם;
אם האישה בגיל העבודה אינה טווה -יהיו קפואים בעולם.
לכן, השליט הנבון מתווה דוגמה אישית:
הוא עצמו חורש,
אשתו טווה,
והם מציבים דפוס של פשטות עבור העם.
הוא מדריך את העם לא להעריך אוצרות נדירים,
ולא להעניק כבוד לחפצים חסרי שימוש.
כך, החקלאי אינו נאלץ לעבוד בפרך, ובכל זאת יש מזון די צורכו;
האורגת אינה נשחקת מעבודה קשה ובכל זאת יש די בגדים לכולם.
כאשר עודפי היבול והשפע חוזרים לעם, אין מחסור ואין עודף.
כשהלבבות רגועים, אין פשעים ואין מרידות.
במצב זה, הכל פשוט:העם שלו, חייו בטוחים, והמדינה שלווה.
במצב כזה, אין צורך ב״תחבולות״ של חכמים,
ואין צורך ב״כוחנות״ של גיבורים,
כי ההרמוניה שורה מעצמה.״
(וונדזי - פרק 9)
העיקרון שמנחה את השליט הנבון הוא חזרה ליסודות: חקלאות פשוטה, מלאכות שימושיות, והימנעות מהפיכת הכלים למוצרי מותרות. במקום לכרות יערות לציד מוקדם או לדוג לפני שהמים הבשילו לכך, יש להניח לטבע להשלים את מחזוריו ורק אז לקחת ממנו. יש פה אלמנטים של שיוויון בפעולות, דוגמא אישית, אחריות, הנחייה והדרכה של השליט לעמו.
6. מיקום השליט והיחס בין שליט לשרים
וונדזי מציב דימוי חד וברור על מקומו של השליט: דוגמא אישית והנחייה לסביבתו, תיאום הפעולות, סדר וארגון בסדרי השלטון, חלוקת תפקידים על פי יכולת ולא על פי מעמד, זרימה ולא התעקשות על שלטון כוחני או ריכוזי. או במילים אחרות - אם הוא מאבד את מעמדו הטבעי ומנסה לנהל בעצמו את כל הפרטים, הוא נשחק והופך תלוי בפקידיו.
“כמו לוויתן שאיבד את המים אפילו נמלים יכולות לשלוט בו,
כך גם שליט שמוותר על מקומו ותפקידו, ומתערב במאבקים של פקידיו
סופו שהוא נשלט על־ידי עוזריו ופקידיו.
על השליט להחזיק במעמדו באמצעות אי־עשייה (Wu Wei),
ולתת לממונים עליו לבצע את מלאכתם,
כך שכל אחד יפעל בתחומו מבלי לחרוג ממנו.
כאשר השליט מתעלם מכישרונות אחרים ומעדיף לעשות הכול בעצמו,
חוכמתו נשחקת, אחריותו גוברת, והוא הולך ומסתבך בניהול הפרטים.
כשהוא שוקע ברמת הפקידות הוא מאבד את כוחו לשלוט,
וכאשר חוכמתו אינה מספיקה כדי למשול,
וסמכותו אינה מספיקה כדי לאכוף
הוא מאבד את יכולתו לנהל את המדינה.
ונדזי מציע כאן היררכיה ברורה: לכל אחד יש את מקומו. השליט שומר על נקודת המבט הרחבה, השרים על הביצוע. כאשר חלוקת התפקידים נשמרת, המדינה יציבה, והיחסים בין שליט לשרים מתנהלים בהרמוניה.
כפי שנאמר:
כמו נגר פשוט שנכנס לעבודתו של אומן־מומחה-נדיר שלא יפצע את ידיו.
כמו מי שמנסה לרדוף אחרי סוס במרוצה-גידיו ייקרעו והוא לא ישיגו.
אבל אם יעלה על העגלה וייתן למי שמבין בסוסים להנהיג,
הוא יגיע לאלף מילים ללא מאמץ.
כך גם שליט חכם: הוא נעזר בכישרון של אחרים
ומגיע רחוק בלי לשחוק את עצמו.
(וונדזי פרק 8)
וונדזי (文子)- הממד האתי־מעשי - איזון בין ענווה, מידה נכונה, שליטה עצמית
-
1.שליטה עצמית ומידה נכונה- החכם כמודל לאיזון פנימי
כפי שראינו וונדזי מתאר את החכם כמי שמבין את עקרון המחזוריות של השמים והארץ, כל מה שמגיע לשיאו, מיד מתחיל לחזור אחורה. השמש והירח מתמעטים כשהם מלאים, שמחה מתחלפת בצער. מכאן נגזרת מידת הזהירות של החכם: הוא לעולם לא ממלא את עצמו עד הקצה, אלא משאיר מקום לריק. הוא שומר על ״אחדות הניגודים״ בכך הוא אינו נשחק ואינו אובד, אלא נשמר לאורך ימים.
״דרכם של השמים : כשהיא מגיעה לקצה, היא שבה לאחור. כשהיא מלאה, היא נגרעת.
כך גם השמש והירח: כשהם מגיעים לשיאם הם פונים, כשהם מתמלאים הם מתמעטים.
החכם, בהתאם לכך, מצמצם עצמו מדי יום, ואינו מעז למלא את רוחו.
הוא מתמיד בהתקדמותו דווקא באמצעות הנקבי (牝), ולכן הישגיו אינם מתכלים כי זהו טבע הדרך של השמים.
הטבע האנושי שואף תמיד להיפך:
לחפש את הגבוה ולשנוא את הנמוך.
לחפש קניין ולפחד מאובדן.
לחפש תועלת ולפחד מחולי.
לחפש כבוד ולשנוא השפלה.
לחפש עושר ולשנוא עוני.
כיוון שכלל האנשים נמשכים לכך הם אינם מצליחים להשיג. וכיוון שהם אוחזים חזק הם אינם זוכים להחזיק לאורך זמן.
לכן החכם מחקה את השמים:
מבלי לעשות הוא מגשים.
מבלי לאחוז הוא זוכה.
הוא שותף לרגשות האדם, אך הולך בדרך אחרת ולכן הוא נשאר לאורך ימים.
(וונדזי פרק 3)
כל דבר מכיל את זרע היפוכו, כיחסי יין ויאנג ולכן כשדבר מגיע לשיאו הוא מתחיל לשקוע כפי שהשמש מגיעה לשיא בצהרים והיא מתחילה לנטות, כפי שירח מלא מתחיל להחסיר או ששמחה מסתיימת מגיע צער. וכאן וונדזי ממליץ לא רק לדעת את אחדות הניגודים אלא לחיות אותם אותם באופן מלא ומודע בדיוק כמו תיאורו של לאו דזה עצמו על עצמו- נראה כבול עץ ריק וחסר חיים- הוא סוגר את החושים ומשנה את תפיסתו תוך ביטול תשוקותיו אך פנימיותו שוקקת וכך הוא שומר על עצמו. ולכן מי שחכם שומר על עצמו כטיפש, מי שאמיץ שומר על עצמו כירא, מי שעשיר ורב נכסים שומר על עצמו בצמצום והסתפקות ומי שמפיץ את מעלותיו בעולם שומר על עצמו בצניעות.
ה״ריקות״ אצל וונדזי אינה חוסר או ריקנות במובן שלילי, אלא מצב שבו האדם אינו מלא עד קצהו, ולכן יש בו מרחב לנשימה, לקליטה ולשינוי. כשכלי מתמלא עד הסוף- הוא מתהפך; כשאדם ממלא את עצמו בשאיפות, ברגשות, בתשוקות ובידע שהוא אוחז בהם חזק מדי הוא נשחק ואובד. הריקות היא התנאי לאיזון. דווקא משום שהחכם מצמצם עצמו ואינו מתעקש להיאחז, הוא נותר פתוח להרמוניה עם השמים והארץ. הריקות אפוא היא לא יעד זמני אלא אורח חיים, היכולת להיות נוכח מבלי להחזיק, להשאיר חלל פנוי שבו הדאו יכול להתגלות.
״השמיים אוהבים את המהות הטהורה (精, ג’ינג),
הארץ אוהבת את האיזון (平),
האדם אוהב את הטבע הרגשי שלו (情).
מהות השמיים היא השמש, הירח, הכוכבים, הרעם, הרוח והגשם.
איזון הארץ הוא חמשת היסודות: מים, אש, מתכת, עץ ואדמה.
טבע האדם הוא המחשבות, התבונה, השמחה והכעס.
לכן כאשר האדם סוגר את ארבעת השערים (החושים)
ומפסיק את חמשת הדרכים (חמשת הנתיבים של תשוקה ותפיסה),
הוא נטמע בדאו ומתמזג עמו.
אז, הרוח (神) שוכנת באין־צורה, המהות (精) והחיות (氣) שבות אל המקור, העיניים צלולות אך אינן ״רואות״,
האוזניים שומעות אך אינן ״מקשיבות״,
הפה תקין אך אינו ״מדבר״,
והלב צלול אך איננו טרוד במחשבות.
הוא מניח לדברים להיות מבלי לפעול,
יודע אך אינו מתגאה בידיעתו,
חי את טבעו הישיר, ולכן דבר אינו פוגע בו.
כאשר ה־ג’ינג (精, המהות) נשמר בעיניים -הראייה ברורה;
כאשר הוא נשמר באוזניים - השמיעה חדה;
כשהוא שוכן בפה - הדיבור נכון;
כשהוא מתכנס בלב- החשיבה חלקה וצלולה.
לכן, כאשר סוגרים את ארבעת השערים,
ניתן לחיות חיים שלמים ללא מחלה וללא סכנה.
אז הגוף ותשעת הפתחים אינם נשלטים עוד על ידי לידה ומוות.
זה נקרא ״האדם האמיתי״ (真人).
הארץ יוצרת את כל אוצרותיה דרך חמשת היסודות בלבד,
והחכם מנהל את היסודות במתינות,
ולכן הסדר נשמר, ושום דבר אינו נחרב.
(ונדזי פרק 7)
2. שחיתות, הידרדרות ומשבר חברתי־פוליטי
וונדזי מתאר את השחיתות לא רק כתופעה פוליטית אלא כהפרת האיזון הטבעי של האדם. כאשר הדרך ננטשת, גם המידות ננטשות, והאדם נאלץ להחביא את טבעו האמיתי מאחורי חומות של טקסים וחוקים מלאכותיים.החוקים והטקסים, הוא אומר, “מעצבים ומפסלים את טבע האדם, מעקמים את רגשותיו ודוחסים את אופיו”. כך שבמקום לאפשר ליצרים להתנהל במידה, הטקסים והחוקים כופים על האדם להחביא את תשוקותיו. יחד עם זאת זה ענין של מידה ולכן שורש האסון, מזהיר ונדזי, טמון תמיד בתשוקה: יחידים נופלים בשל רדיפתם אחרי חפצים מיותרים כתפיסה לא נכונה של עולם החומר.
״הטקסים והחוקים (禮, לי) מעצבים ומפסלים את טבע האדם,
מעקמים את רגשותיו ודוחסים את אופיו.
העין אולי חושקת במשהו אך החוק אוסר עליה להביט בו;
הלב אולי שמח אך הטקסים מגבילים את שמחתו.
האדם נאלץ לנוע בתנועות מחושבות, להשתחוות, להתכופף, לכרוע ברך בענווה;
הוא נוגע באוכל אך לא אוכל;
הוא מריח את היין אך לא שותה.
החוקים כובלים את הגוף מבחוץ וגורמים למצוקה פנימית בנפש.
הם כופים את האדם להחביא את יצריו, לרסן את רגשותיו,
ולדכא את הקשר הטבעי בין היין והיאנג,
עד שהאדם חי כל ימיו במועקה, כמו אסיר.
למה זה כך?
משום שהטקסים אינם נובעים מהבנה אמיתית של הרצון,
אלא אוסרים את מה שהאדם משתוקק אליו.
הם אינם מבינים את מקור השמחה, אלא מציבים גבולות חיצוניים.
זה כמו לסגור חיה בכלוב אך להשאיר את הגדר פרוצה;
כמו לנסות לעצור נהר סוער בעזרת כף היד.
בלתי אפשרי.
“כאשר פותחים לו מעט - כל היצרים פורצים.
כאשר מדכאים אותם - הם מציפים מחדש.
כך אי־אפשר להביא ריפוי.
הטקסים נועדו לעצור את הרצון ולרסן את התשוקות,
אבל הם אינם יכולים לגרום לאדם להפסיק לרצות - הם רק יכולים לכפות עליו איפוק.
כך גם עם שמחה:
הם אינם יכולים לכבות אותה, הם רק מנסים לרסן אותה.
אם אתה גורם לאנשים לפחד מהחוק, אולי הם יימנעו מלגנוב
אבל טוב בהרבה הוא להעמיק בהם כך, שבליבם לא יהיה כלל רצון לגנוב.
מי שמבין באמת את טבע הדברים גם אם הוא חמדן מטבעו יוותר על רכוש שאין לו בו צורך.
אבל מי שאינו מבין, אפילו אם הוא אדם ישר, עלול להילכד ברדיפה אחר מותרות מיותרים.
שורש האסון תמיד בתשוקה:
המדינות נופלות, האדם עצמו נופל בידי אויביו, והכול נובע מכך שהוא רודף אחרי רצונותיו העיוורים.
אם אדם מבין שמניפה בחורף או מעיל פרווה בקיץ אינם נחוצים,
הוא לא יתפתה לרדוף אחריהם.
מי שחי כך חי בהרמוניה עם הדברים כפי שהם, כי הוא יודע שהכול חולף, ושהחפצים בסוף הופכים לאבק ואפר.״
(וונדזי פרק 10)
כאן וונדזי מתייצב בבירור מול הקונפוציוניזם: כל קריאה שלו לחזור אל הדאו, לפשטות, לשורש היא בעצם קריאת תיגר על מערכת ה־礼 (לי, טקסים) שעמדה במרכז ההגות הקונפוציוניסטית. לפי קונפוציוס, דווקא הטקסים מעצבים את האדם ומשרים סדר חברתי; ואילו וונדזי טוען כי הטקסים מעקמים את טבעו של האדם, מדכאים את רגשותיו, והופכים אותו ל״אדם עצוב״ (哀人).
במקום לאפשר לאדם לחיות בהרמוניה עם השמים והארץ, הם כופים עליו מסגרת חיצונית, נוקשה ומלאכותית.
במובן זה, הוויכוח בין שתי האסכולות אינו רק שאלה של אמצעים פוליטיים אלא שאלה על טבע האדם עצמו: האם יש לעצב אותו מבחוץ באמצעות טקסים וכללים, או לשוב פנימה אל המקור, אל הדאו, ולתת לסדר להתהוות מאליו. ונדזי בוחר באפשרות השנייה, ובכך הוא מסמן את גבולו הברור מול הקונפוציוניזם - גבול שבין צורה חיצונית לבין מהות פנימית, בין משמעת כפויה לבין הרמוניה טבעית.
מול מצב זה, וונדזי מדגיש שהחכם האמיתי שומר על פשטות, מצמצם את תשוקותיו, ואינו נופל ברדיפה אחרי עושר או מעמד. הוא חי בדלות מרצון, נוטל רק את מה שניתן בזכות, ומכוון עצמו לשורש ולא לענפים. בכך הוא מגלם את הדרך שבה ניתן להשיב את האדם, ואת החברה כולה, להרמוניה טבעית עם החיים.
״בטיפוח החיים, אין לאלץ את האנשים לעשות מה שאינם מסוגלים,
ואין למנוע מהם את מה שאינם יכולים שלא לעשות.
במידות, אין לחרוג מן הראוי;
בשמחה, אין לחרוג מן ההרמוניה.
כך גם המוזיקה והחגיגות: מטרתן לאחד לבבות,
לא לגרות יצרים ולא לטשטש את הרוח.
אך בעידנים מאוחרים - הדברים התהפכו:
המילים והמעשים סותרים זה את זה,
הרגש והחזות הפכו נפרדים, הטקסים נהיו מלאכותיים,
השירים פרועים והחגיגות פרועות, המנהגים נשאבו לעולם של תאוות,
וחנופה נהייתה מעלה בארמון.
לכן החכם האמיתי נדחק הצידה, והעם מתעוור.
החכם חי בפשטות ובדלות מרצון:
הוא אינו פוגע בגופו למען תאוות,
ואינו עייף ממרדף אחרי רווחים.
הוא לוקח את מה שניתן בזכות ולא בגזל,
ולכן חי בביטחון, גם אם אין לו דבר.
בעבר, החברה ידעה סדר:
בלי 德 (מידות) - לא זכית לכבוד.
בלי כישרון - לא זכית למשרה.
בלי תרומה - לא קיבלת פרס.
בלי אשמה - לא נענשת.
קידום אנשים נעשה על פי 礼 (טקסים והיררכיה),
והדחתם נעשתה על פי 義 (צדק).
אך בעידנים מאוחרים, הדברים התהפכו:
המקדמים אנשים הם חנפנים.
הנכשלים הם הישרים.
מדושנים וחסרי ערך יושבים בארמון,
והרעבים והחכמים נשכחים.
כך התרחקה הדרך.
על כן, החכם בוחן את המהות ולא את המראה,
אינו מקשיב ללחישות רעל,
ומוכיח את השליט על טעויותיו.
אם אין מי שמוכיח - העם יאבד.
אם אין מי שמקשיב להוכחה- השליט חשוך.
גדולת הדאו היא בכך שהוא מחבר ולא מפריד,
מתמקד בשורש ולא בעלים,
ובכך שהוא משיב את האדם אל הרמוניה טבעית עם החיים.”
(ונדזי פרק 8)
3. דרך המלכות הנכונה - שלטון בהרמוניה עם הדאו
וונדזי אינו מסתפק בתיאור הדרך של האדם הפרטי. הוא מבקש להראות כיצד גם השליט, זה שמחזיק בכוח החברתי והפוליטי, חייב להנהיג מתוך התאמה לדאו. שלטון אמיתי איננו מבוסס על כפייה, פחד או חוקים נוקשים, אלא על איזון פנימי, על חמלה וצדק, ועל היכולת למשוך את לב העם מבלי לאבד את הענווה. החכם־שליט מציב את עצמו כמודל של ריסון עצמי והרמוניה, וכך החברה כולה מתיישרת מעצמה אל הדרך.
״מאז ומקדם, מעולם לא היה אדם שהצליח להיות מושלם במעשיו.
לכן, אדם נבון (君子) איננו דורש שלמות מאחרים.
הוא מדויק אך לא חותך, צנוע אך לא פוצע, ישר אך לא נוקשה,
רחב־אופקים אך לא מבזה אחרים.
החכם משלב דרך, מוסר, עוצמה וחמלה:
הוא אינו מכריח אנשים בכוח אלא מתקן את עצמו.
הוא מתרגל את דרכו בעצמו ולא מטיל אשמה על אחרים,
ולכן קל לו לתגמל, וכשהוא הולך בדרכו - לבו חופשי ממחלות.
הרי גם אבן הירקן של שושלת שְׂיָה לא הייתה חפה מפגמים,
וגם פנינת הירח אינה נקייה מכתמים.
ובכל זאת העולם מוקיר את יופיין;
פגמים קטנים אינם מבטלים את הגדולה.
ואילו כיום, יש מי שמחפשים רק את חולשותיהם של אחרים,
ושוכחים את מעלותיהם וכך אינם מצליחים למצוא אנשים ראויים.
האדם הפשוט רואה לרוב את הקטן והשטחי,
מתרשם מהמעמד, מהכבוד ומהעלבון, אך אינו מבחין בתמונה הרחבה.
לכן, כששופטים אדם, יש להביט בו דרך מה שהוא בוחר לעשות:
אם הוא עשיר בחן כיצד הוא משתמש בעושרו.
אם הוא עני ראה כיצד הוא מתמודד עם מחסור.
אם הוא בעל כוח בדוק כיצד הוא מפעיל אותו.
אם הוא נמוך מעמד ראה כיצד הוא פועל בסבלנות.
בעת קושי ומצוקה ראה אם יש בו אומץ וחכמה.
בשעות שמחה ראה אם ליבו מאוזן ושקול.
כאשר מפקידים בידיו עושר ראה אם ליבו נדיב.
כאשר מפחידים אותו ראה אם הוא שומר על עקרונותיו.
מי שבוחן אדם כך,
מבין באמת את טבעו.
(וונדזי פרק 9)
כאן וונדזי מנסח את עקרון הבסיס של שלטון הדאו: שליט אמיתי איננו מחפש שלמות חיצונית, אלא מתבונן בלב האדם, ובוחן אותו במצבי קיצון. השלמות נבחנת ביכולת לשמור על מידה נכונה בכל מצב.
״להתכופף הוא כדי לשוב ולהתרומם.
להתעקם הוא כדי לשוב ולהתיישר.
כופף סנטימטר כדי למתוח אמה; סובל עיוות קטן כדי להגיע ליישור גדול
כך נוהג האדם הנבון.
כשם שכל הנהרות נשפכים לים, אילו הים לא היה עמק נמוך
לא היו הנהרות זורמים אליו.
מי שצועד בדרכו בדרך שונה משל האחרים, אך בסופו אינו חוזר לטוב
אין הוא אדם נבון.
דיבור טוב יקר לא בזכות יופיו, אלא בזכות יכולתו להתגשם.
מעשה טוב יקר לא בזכות כוחו, אלא בזכות היותו צודק ומוסרי.
טעויותיו של אדם נבון הן כמו ליקוי חמה או ירח הן אינן מחסלות את אורו, וכאשר הוא מתקן את עצמו האור שב ונגלה במלואו.
משום כך, החכם אינו פועל בפזיזות, והאמיץ אינו הורג לשווא.
הוא בוחר היטב את מעשיו ובוחן אותם לאור הטקס והחוק;
כך מעשיו מצליחים, הישגיו בני־קיימא, ומעמדו מבוסס
האדם הנעלה גם אם ימות,שמו לעולם אינו נמחה.
האדם הקטן גם אם יעלה לגדולה,אשמתו אינה נמחקת.
מי שמוכן למות למען הוריו, שליטו, או עקרונותיו ורואה את המוות כ”שיבה הביתה” זה משום שעבורו הצדק כבד מהחיים עצמם.
לפיכך, גם אם הגוף חשוב, הוא קל משקל מול צדק וחמלה;
והחיים עצמם חסרי ערך אם אינם מתואמים עם הדרך.
(וונדזי פרק 9)
החכם־שליט אינו נבהל מטעות או חולשה. להפך, הוא יודע להפוך עיוות ליישור, חולשה לעוצמה, וליקוי לאור מחודש. זוהי תמצית המנהיגות על פי הדאו: היכולת להכיל את הסדקים ולתרגם אותם להרמוניה רחבה יותר.
“מבין כל נשימותיהם של שמיים וארץ,
אין גדולה מן ההרמוניה.
ההרמוניה היא כאשר היין והיאנג מתואמים, כאשר יום ולילה מתחלפים במידה. בזכות ההרמוניה הזו,
כל הדברים נולדים באביב ומבשילים בסתיו; לידתם וצמיחתם שניהם תלויים במהות ההרמוניה.
אם יש עודף יין החיים אינם נוצרים;
אם יש עודף יאנג הדברים אינם משתנים;
רק כאשר יין ויאנג מתחברים ומתמזגים,
נוצרת שלמות ואיזון.
לכן דרך החכם היא כזו:
הוא רחב אך נחוש,
קפדן אך חומל,
רך אך ישר,
נמרץ אך מלא חמלה.
כי מי שהוא קשוח מדי נשבר,
ומי שהוא רך מדי נמחץ.
הדרך הנכונה מצויה באמצע:
בין הקשיחות לרכות, בין התקיפות לגמישות.
אם האהבה נדחפת לקצה היא נעשית רפויה וחסרת סמכות.
אם החומרה נדחפת לקצה היא הופכת אכזרית ולא־מאוזנת.
אם הרכות קיצונית נוצרת הפקרות;
ואם הענישה מוגזמת נולדת עוינות וניכור.
משום כך, החכם מכבד את דרך ההרמוניה מאזן בין יין ליאנג,
בין עוצמה לרוך, בין משמעת לאהבה.״
(וונדזי פרק 8)
שוב ובגרסה אחרת מתאר הוונדזי שנית את אחדות הניגודים, כוחות מנוגדים ומשלימים אשר יוצרים ביניהם מפגש בין צרכים והגדרות מנוגדות אשר מחפשות את האפשרות למצוא אחדות ואיזון בין כל הדברים. נקודת המוצא של ההבנה הזו נשענת על פנמיות עמוקה כמים, מעיין פנימי נובע שתכליתו היא חיבור פנימי עמוק והבנה שחותרת אל הכח שנמצא מעבר לדברים, מעבר לאשליה, לתפיסה השכלית, דרך היכולת להצביע על מה שחשוב, למצוא את האיזון ולדעת לאחד את הניגודים בעצמך.
״כאשר יש איזון בין תנועה לשקט הצרות אינן חודרות.
כאשר יש איזון בין לקיחה לנתינה אשמה אינה מצטברת.
כאשר יש מידה נכונה בין אהבה לשנאה דאגה אינה מתקרבת.
כאשר יש הרמוניה בשמחה וכעס העוינות אינה נוגעת בך.
מי שחי לפי הדאו, אינו אוגר דברים בחוזקה אך גם לא מבזבז אותם,
אינו רודף אחרי עושר ואינו דוחה עוני.
אין לו פחד מלאבד,
אבל הוא אינו מתמכר להישגיות ותוצאה.
החכם חי במידה:
יש לו מספיק לאכול,
מספיק ללבוש,
מספיק חום כדי לשמור על גופו
ואין לו צורך מעבר לזה.
לכן החכם שומר על לב שקט ורצון קל,
הרוח שלו שוכנת פנימה,
ואין דבר בעולם שיכול להוליכו שולל.
(ונדזי פרק 7)
וונדזי (文子)- על הקשר לקונפוציוניזם - ערכים של מוסר, טקס, חינוך
במרחב ההגותי של סין הקלאסית התפתח ויכוח עקרוני שנמשך מאות שנים כיצד יש להנהיג אדם וחברה. במרכזו ניצבו שתי אסכולות עיקריות: הדאואיזם והקונפוציוניזם. הקונפוציוניזם, שראשיתו בקונפוציוס ותלמידיו, ראה באדם יצור לא שלם שיש לעצבו באמצעות חינוך, טקסים (礼), מוסר חברתי (仁), צדק (義) וחוקים (法). רק באמצעות עיצוב זה שהחל במשפחה והתרחב אל המדינה ניתן היה לשמר סדר, יציבות והרמוניה. הדגש היה על היררכיה ברורה, כיבוד סמכות וציות למסגרת נוקשה.
מנגד, הדאואיזם בכתבים כ״דאו דה ג׳ינג״ של לאו דזה ו״ג׳ואנג דזה״ הדגיש את החזרה אל המקור, אל הדאו, ואת ההכרה בכך שההרמוניה האמיתית אינה נוצרת באמצעות כפייה חיצונית אלא מתוך הטבע עצמו (自然, zìrán). אי־כפייה (無為, wúwéi) וספונטניות נחשבו בעיני הדאואיסטים לבסיס החיים הבריאים, וכל ניסיון מלאכותי לעצב את האדם מבחוץ נתפס כהרסני.
תקופת המדינות הלוחמות (המאה ה-5 עד ה-3 לפנה״ס), שבה חי ופעל וונדזי, הייתה זירה שבה התנגשות זו קיבלה ממד חריף במיוחד. מחד גיסא, מדינות נזקקו למסגרות ברורות של חוק, ניהול ובירוקרטיה כדי לשרוד את הלחץ הפוליטי והצבאי; מאידך גיסא, המצוקה, המלחמות והשחיתות חשפו את מגבלותיהם של חוקים וטקסים, והגבירו את הקריאה לשיבה אל מקור טבעי ואותנטי.
ונדזי מופיע כקול ביניים ייחודי. הוא אינו דוחה את הקונפוציוניזם מכול וכול: הוא מכיר בחשיבותם של ערכים כמו仁 (רֵן, אנושיות) ו義 (יì, צדק), ואף מבין את מקומם של חוקים וטקסים בהסדרת חיי החברה. אך הוא מציב אותם כמשניים, נגזרים מהדאו, ולא כבסיס עצמאי. במילים אחרות: הטקסים והחוקים תקפים כל עוד הם מחוברים לשורשם; כאשר הם מתנתקים מן הדאו, הם נעשים ריקים ומעקמים את טבע האדם. כך ונדזי תוקף את הקונפוציוניזם מבפנים אך הוא לא שולל את ערכיו, אלא מבקש להשיב אותם למקורם החי, למקום שבו מוסר אינו צורה חיצונית אלא ביטוי טבעי של איזון פנימי.
בזכות עמדה זו, אפשר לראות בוונדזי חוליה מקשרת: הוא מתווה דרך שבה שלטון טוב ואדם שלם מתקיימים בהרמוניה עם הדאו, תוך שילוב ערכים מוסריים קונפוציוניסטיים בתוך מסגרת דאואיסטית רחבה. במובן זה, כתבי ונדזי מגלמים את החיפוש אחרי ״שביל האמצע״ של התקופה ולא ויתור על הסדר החברתי ולא כניעה מלאה לטקסיות נוקשה, אלא מציאת האיזון בין הספונטני לבין המוסדר, בין הטבעי לבין החברתי, בין הדאו לבין האנושיות והצדק.
-
1. מוסר ו仁 (רֵן) - אהבת האדם כבסיס לניהול
אחד המקומות הברורים ביותר שבהם ניתן לראות את חיבורו של וונדזי לקונפוציוניזם הוא ביחסו למוסר, ובפרט למושג 仁 (רֵן) - אהבת האדם, חמלה והיכולת לראות את הזולת. בעוד שקונפוציוס תפס את ה־仁 כאבן היסוד של הסדר החברתי, ונדזי מאמץ את המונח אך מעניק לו עוגן אחר: לא במסגרת של טקסים וחוקים חיצוניים אלא בהשתלבות עם הדאו - הסדר הטבעי של השמים והארץ.
הטענה שלו חדה: כאשר שלטון נשען על חוקים נוקשים, ענישה קשה או היררכיות חיצוניות, התוצאה הבלתי נמנעת היא מרמור, התנגדות ופירוק סדרי החברה. לעומת זאת, כאשר השליט חי מתוך חמלה, הבנה ואהבת אדם הוא מונע מראש את הצורך באכיפה כוחנית. כלומר, במקום לבנות חומות של פחד מבחוץ, עליו לטפח את השורשים הפנימיים של האנושיות.
מכאן וונדזי מציב את ה־仁 לא כמערכת של כללים אלא כעקרון חיוני בניהול: האהבה וההבנה של טבע האדם מבטיחות את שלום העם הרבה יותר מכל חוק ותקנה.
״כאשר מחוקקים חוקים נוקשים לדין ולענישה, העם מתמרמר.
כאשר קובעים הוראות המקטינות מעמדות ואצילות, השרים ובעלי ההישגים מורדים.
לכן, מי שמביט רק בסימני העט והמסמכים ואוחז בחוקים ובפקודות אינו מבין את שורש הסדר והכאוס.
מי שמתרגל רק את אומנות המלחמה בשדה הקרב אינו מבין את האסטרטגיה האמיתית שנקבעת באולמות התכנון.
החכם פועל אחרת:
הוא מבטיח רווחה וביטחון עוד לפני שמצוקה מתקרבת,
והוא צופה את הסכנות הרחוקות לפני שהן מגיעות.
הטיפש, לעומתו, נלכד ברווחים קטנים ושוכח את הסכנות הגדולות.
כך נגרם לעיתים מצב שבו מרוויחים במקום אחד אך מפסידים במקום אחר.
לכן:
אין仁 (רֵן) גדול יותר מאשר אהבת בני־אדם,
ואין חכמה גדולה יותר מהכרת טבע האדם.
כאשר יש אהבת אדם אין צורך בענישה.
כאשר יש הבנה של בני־אדם אין צורך בשלטון קשוח ואכזרי״.
(וונדזי פרק 5)
2. חוקים וטקסים - גמישות מול קשיחות
אם בסעיף הקודם הדגש היה על 仁 (רֵן) כחמלה ואהבת האדם כאן וונדזי מחדד את שאלת החוק והטקס (禮, לי), שהם לב־ליבה של המסורת הקונפוציוניסטית. בעוד קונפוציוס ראה בטקסים ובחוקים מסגרת שמעצבת את האדם ושומרת על יציבות חברתית, ונדזי מזהיר מפני הפיכתם לכלי קשיח ובלתי־גמיש. לדבריו, ההיסטוריה עצמה מראה שהחוק והטקס אינם דבר קבוע אלא מתפתחים עם הזמן: בתקופות קדומות לא היה צורך בצווים וענישות - העם הלך בעקבות שליטיו מרצון. בהדרגה, עם היחלשות המידות המוסריות, נוספו הבטחות, שבועות, בריתות כתובות, ולבסוף: עונשים וחוקים נוקשים. כלומר, ככל שהפשטות והסגולה (德, דה) התרחקו מן העולם, נדרש יותר כוח חיצוני כדי לשלוט.
מכאן יוצאת טענתו העקרונית: חוקים אינם יכולים להיות מוחלטים; הם חייבים להתאים לנסיבות, לאופי העם ולתזמון השמימי. שליט חכם מבין לא רק את נוסח החוק אלא את שורשו, את מה שממנו הוא נובע ולכן יודע גם מתי יש לשנותו. לעומתו, שליט הנאחז בטקסים יבשים או בפקודות נוקשות, מבלי להבין את הדאו, יוביל בסופו של דבר לכאוס וחורבן.
״האם באמת יש בעולם חוקים קבועים לניהול?
הדרך הנכונה היא להתבונן בענייני העולם, להבין את טבעם של בני האדם, ולפעול בהרמוניה עם השמיים והארץ
ותוך התחשבות בכוחות הבלתי־נראים כך אפשר להגיע לניהול תקין.
בעבר הרחוק, שלושת הקיסרים הקדמונים לא הוציאו צווים ולא הנהיגו חוקים, ובכל זאת העם ציית להם מרצונו.
בתקופת שושלת שְׂיַה - די היה בהבטחה.
בתקופת שושלת יִן (שׁאנג) - נדרשו שבועות.
בתקופת שושלת ג’וֹאוּ - כבר נדרשו בריתות כתובות.
אבל בזמני השפל של הדורות המאוחרים האנשים הפכו סובלניים כלפי שחיתות, חסרי בושה, חמדנים ומרוכזים בעצמם.
לכן, כאשר המידות המוסריות נחלשות, יש צורך בהחמרת חוקים, תקנות ותקנות ממשל בהתאם לאופי העם ולנסיבות התקופה.
הכלים, החוקים והמערכות המעשיות חייבים להתאים לשינויים של הזמן.
מי שנאחז בחוקים נוקשים מדי
לא יכול להוביל שינויים רחוקים,
ומי שכבול לטקסים ופורמליות
לא מסוגל להגיב למציאות משתנה.
לכן, כדי להנהיג נכון, יש צורך בראייה חדה משלו ובשמיעה עמוקה משלו, כדי שיוכל השליט להבין את הדרך ולפעול בה בעצמאות.
מי שמבין מאין נובעים החוקים, יודע גם מתי ואיך לשנותם בהתאם לנסיבות. אבל מי שאינו מבין את שורש הדרך, אפילו אם ידבוק בחוקים עד הסוף בסופו של דבר יוביל לכאוס וחורבן.
היום, רבים הלומדים מנהל וממשל
רק משננים את כתבי הקדמונים,
מחזיקים בקלישאות וחוקים יבשים,
וחושבים שרק דרכם אפשר לנהל נכון.
אך זה כמו לנסות להכניס יתד מרובע לחור עגול לא משנה כמה תתאמץ, הדבר לא יתאים.
לשמור על סדר בזמן של סכנה או אנרכיה דורש חכמה אמיתית.
מי שמתרברב בעבר מבלי להתאים להווה גם אם הוא חכם, לא יצליח להנהיג.
לכן:
חוקים שאינם מתאימים עוד- החכם אינו משתמש בהם.
דברים שלא הוכחו במציאות - השליט הנאור לא מקשיב להם.”
( ונדזי פרק 9)
3. הצדק (義) והחוק (法) – שורש הסדר
וונדזי ממשיך את הקו שבו הוא שוזר בין תפיסות דאואיסטיות לקונפוציוניסטיות, ומעמיד במרכז את השאלה: מהו מקור החוק ומה מבטיח את צדקתו. בעוד הקונפוציוניזם נוטה להדגיש את הטקסים והחוקים כעקרונות חיצוניים המכוונים את החברה, ונדזי מדגיש שהחוק עצמו אינו דבר שמיימי או קבוע מראש - הוא נובע מתוך האדם, מתוך ההבנה העצמית שלו ומתוך ההסכמה החברתית. החוק האמיתי, לשיטתו, לא יכול להתקיים ללא שורש של צדק (義), כלומר התאמה בין הרצון החברתי לבין טבע האדם.
החוק, אם כן, אינו עומד מעל האדם אלא נבחן כלפי פנימה: שליט או פקיד שקובע חוק חייב תחילה ליישם אותו על עצמו. רק כאשר השליט מציב דוגמה אישית= ריסון עצמי, פשטות, מניעת גאווה, החוק מקבל תוקף אמיתי והעם נענה לו מרצון. אחרת, החוק הופך לכלי ריק, והסדר מתמוטט.
״החוקים (法) נולדים מתוך הצדק (義).
הצדק נולד מתוך התאמת העניינים לרצון הכלל, וההתאמה הזו נשענת על מה שמתחבר עם טבע האדם ולבבו.
זהו יסוד הניהול התקין. החוק אינו נשלח מהשמיים וגם אינו צומח מן הארץ הוא נובע מתוך החברה האנושית עצמה, ומתבסס על כך שכל אחד מתקן את עצמו תחילה.
מי שמבין את השורש, לא יתבלבל מהענפים;
מי שמבין את העיקר, לא יסתבך בספקות.
אם יש בך את המידה הנדרשת אל תבקר את האחר;
אם אין בך את המידה אל תדרוש אותה מאחרים.
מי שנמצא בעמדה נמוכה אך מכיר בעיקרון הזה,
גם בעלי המעמד הגבוה לא יבטלו אותו.
ומי שאוסר על העם דבר מה עליו קודם כל לאסור זאת על עצמו.
לכן, כאשר השליט קובע חוקים,
עליו לבדוק את עצמו תחילה.
אם הוא מצליח לרסן את עצמו,
אז גם העם יישמע להוראותיו.
החוק הוא קו המדידה של כל העולם,
והוא הסטנדרט שעל־פיו נמדד השליט עצמו.
אם השליט עצמו עוקף את החוק,
הרי שהחוק אינו חוק.
אחרי שהחוק נקבע:
מי שעומד בקו זוכה לגמול.
מי שחורג ממנו נענש.
העקרון הוא שוויוני:
מי שמכובד ובעל מעמד אינו זוכה להקלה.
מי שנמוך ועני אינו נענש יתר על המידה.
מי שעובר על החוק, גם אם הוא חכם מאוד, נענש.
מי שמקיים אותו, גם אם הוא פשוט ומוגבל, נשאר נקי.
כך נוצר מצב שבו הצדק פועל, והתאוות האנוכיות נבלמות.
בעבר, כאשר מינו פקידים, הדבר נעשה כדי למנוע מן העם להתנהג בשרירות לב.
כשמינו שליט, זה היה כדי לרסן את השרים כדי שלא ישתמשו בכוחם לרעה.
וכאשר נקבעו חוקים, כללים ושיטות, זה היה כדי להגביל את כוחו של השליט עצמו כדי שלא יפעל בשרירות.
כאשר אף אחד אינו חורג מרצונו האנוכי הדאו גובר, והסדר מושג.
חזור אל הפשטות והפסק עשייה כפויה.
״הפסקת עשייה״ (無為, ווּ־ווֵי) אינה חוסר פעולה מוחלט היא הימנעות מכפייה ופעולה מתוך טבענו האמיתי.
(וונדזי פרק 9)
וונדזי מציב את עצמו כקול ייחודי במסורת הדאואיסטית: הוא אינו מסתפק בהגות קוסמולוגית על היין והיאנג או על הווּ-ווֵי, אלא מבקש להחיל את העקרונות הללו על חיי היחיד, החברה והמדינה. מצד אחד, הוא נוגע בלב התפיסה הדאואיסטית - הרמוניה טבעית, ריקות פנימית, איזון ואי-כפייה; מצד אחר, הוא מתכתב עם הקונפוציוניזם, מדבר על מוסר, צדק, חינוך וחוק אך מעניק להם פרשנות אחרת: לא כטקסים חיצוניים המפסלים את האדם, אלא כדרכים לשוב אל השורש, אל הדאו.
כך מתברר שהמסר העמוק של וונדזי הוא קריאה לאיזון: בין שלטון לבין חירות, בין חוק לבין טבע, בין מוסר לבין ספונטניות, בין מסגרת לבין ריקות. הוא מציע מודל שבו האדם והשליט כאחד אינם מנסים להמציא סדר מלאכותי אלא חיים מתוך הקשבה לסדר הקיים, למקצב השמים והארץ.
במובן זה, וונדזי אינו רק פרשן של הדאו אלא הוא מנסח גשר: בין פילוסופיה לממשל, בין חיי היחיד לסדר החברתי, בין הדאו לבין ה仁義 (רֵן ויִי – אנושיות וצדק). גשר שממשיך להזכיר גם לנו, בני הזמן הזה, שהחכמה האמיתית אינה נעוצה בחוקים נוקשים או בתחבולות רגעיות, אלא ביכולת להישאר פתוחים לריק, לאיזון ולזרימה הטבעית של הדברים.
